שבת נפלאה עברה עלי, רוגע, שלווה, לימוד, חיבור.
בשבת יצא לי לשוחח על זה עם חבר שגם הוא מתמודד בקושי גדול בעבודה, וכבר כמה חודשים שהם מנסים לגייס צוות נורמלי, והוא אומר לי שבשביל לזכות לצוות פיתוח טוב – צריך נס, זה לא פשוט. הזדהיתי, זה לא קל בכלל. ת'אמת שכל מה שאני מכיר הוא מתמודד, אפילו עשירים ומוצלחים, אין מישהו שיכול לציין 'אושר' בעקבות חיים גשמיים. בלי רוח – אני מת! לא יודע מה איתכם!
אני לומד לחיות את האושר ממה שיש לי ברוח ובגשם, משחרר לחץ, צפייה, תחרות [אני רוצה שלא יעניין אותי - אף אחד, מתפלל על זה...], פנטזיה, עבודה פנימית - שרק להיום – אני הולך ומתקדם בה, לוקח אחריות, עובד קשה, נותן לעצמי את הדברים שאני צריך, לוחץ על הדוושה שצריך ועל הברקס, משתדל לא לעקוף אף אחד, אבל לא להרפות, לזכור שכל קושי – זה עוד חלק מהדרך אל היעד. אבל מתקדם...
השבת - היה לי חיבור לעצמי, ישנתי טוב, ויתרתי על התאוה, על הפנטזיות, על הרצון לקחת שליטה, לחוות השגחה פרטית ברמה גבוהה, לחיות ולהעצים אהבה אמתית לנבראים, כן, להתחיל לאהוב, בלי קשר לתאוה, לדברים חיצוניים – הון, שילטון ועולם תחתון.
לאהוב – אהבה שאינה תלויה בדבר, בלי אינטרסים, למצוא עוד חלקים טובים ברב שלי, הנהגה ודרך ארץ שמפעים אותי כל פעם מחדש, מתיקות ומיוחדות – זה פשוט מתנה שאלוהים נתן לי רב, בלי הרב הזה – היום הייתי משוגע / אולי נרקומן (קאנביס וכאלה) / חי את החיים – מה שנקרא סוחב על קלאץ''.
במקביל לזה שאני מכיר את הרב – כמובן הכל בתהליך - משתרשת ההתמכרות למצב של חוסר אונים, עם כל השיתופים עם הרב – לא הספיק לי, כי למרות ה'קבלה' שאני בסדר, ואוהבים אותי מאד ולהתמקד בחיובי... בלי תוכנית ועבודת צעדים – אז הכל נחמד, הכל בכלל 'אוהבים', לפני שנתיים + הכרתי את התוכנית, אני לא יכול לומר שעשיתי צעדים – אולי תקופה עשיתי... (עד צעד רביעי).
כעת, כבר צועד שלושה שבועות, לראשונה מרגיש שאני צועד... מרגיש שאני רוצה את מה שיש לספונסר שלי. לפני זה, הכל היה הקדמות, רעיונות, הכל היה בתאוריה, למדתי הרבה תוכנית, הרבה ידע, הרבה פעולות של שחרור, הרבה ימים של חופש, הרבה ימים נחמדים, הרבה אוהבים, הרבה כואבים, חוויות קשות בנפש, שנה של טיפול אצל פסיכולוג, ועוד מסע אל הנפש – לעצמי.
בהמשך אשתף עוד נקודות מהחוויה הכללית.
כעת אחזור לחוויה של התקופה הנוכחית, אסכם שיחה שהיה לי היום עם אלוהים, דברתי עם אלוהים על זה שאני אוהב נשים והגעתי לאיפה שהגעתי מהתאווה להתמכרות כואבת, שהגעתי לשימוש חי, הכל פירטתי לאלוהים, שאבדתי את זה, אני לא מוכן לוותר לגמרי, שאני חושב שהתאוה – תפטור לי משהו בחיים...
שאני משחזר את השימוש האחרון, את השיגעון שלפני, את האובססיה, את הטראומה / הדיכאון שתוך כדי ואחרי, המצוקה הנפשית שהגעתי אליה, על האלרגיה שאחרי, הפנטזיות בעקבות, על הכאב, על המשמעות שזה אומר, על המקום שזה פתח לי – את הבור ליפול עמוק, עמוק.
הצד השני של המטבע, שזה הביא אותי שוב לתוכנית, אחרי חודשים בלי ספונסר ובלי כמעט שום כלום, אסירות תודה.
אסירות תודה על פינוקים השבת, על שקניתי לעצמי פינוקים – פיצוחים ודברים שאני אוהב, על זה שהיה אוכל טוב אצל המארחים, אוכל שעשה לי טוב, והשבת הייתי שבע מכל מיני מטעמים מיוחדים, וישנתי בלילה 8 שעות – מ10 עד 6 בבוקר שזה מדהים... נס לישון 8 שעות טובות וללכת לישון מוקדם... ועל עוד איזה שעה מנוחה בצהריים... ממש לא מובן מאליו, שקט, שלווה לנשמה.
