בוקר טוב חברים יקרים!

בתור מכור - סדר יום זה משהו שמאוד שומר עליי. שמעתי את זה, אם כי אולי לא במילים האלה. כבר לפני שנים רבות, באיזה טיפול שאמנם הפחית אצלי את האובססיה, אבל לא הצליח למגר אותה כמו הצעדים.

הבעייה שבתור מכור קשה לי לשמור על סדר יום. א. אני לא ממושמע. ב. אני טיפוס אובססיבי שנתפס לכל מיני דברים. אבל זה העוגן שאני צריך שוב ושוב לנסות לאחוז בו. רק באופן הזה אצליח לתחזק בהתמדה את פעולות התוכנית. כשזה לא קורה, כמו היום, אני חוזר לאובססיה שלי לתמונות פרופיל. אני אסיר תודה שזה כרגע מסתכם בזה, אבל זה עדיין בעייתי מאוד בשבילי ולאורך זמן יכול לדרדר אותי הלאה. מקווה ומתפלל להיות מחויב לסדר יום ככל שניתן, לצמצם כמה שיותר את הסטייה ממנו, ולדעת להרפות ולשחרר כשזה לא מצליח לי במאה אחוז. 

מזדהה...

אבל למי שלא ממושמע או סוג של 'היפר' (כמוני) קשה מאוד להחזיק בסדר יום. זה כמו 'קריז' לבלגן יומי...

נכון. זה קצת מה שחסר אונים כתב לגבי התוכנית, שדורשת דרישות מנוגדות לטבע המכור, או כל פנים, לטבע מרבית המכורים. ולמען האמת, לא רק התוכנית אלא גם ובעיקר החיים דורשים ממני דרישות שבעיניי הן בלתי אפשריות, או לפחות חונקות ביותר.

טהרני אחי היקר!

מסכים איתך שסדר יום הוא משמעותי מאוד להצלחת התהליך.
תקופות הנקיות המשמעותיות שהיו לי ב"ה, היו בתקופות שבהם היה לי סדר יום עמוס ומשמעותי.


בהצלחה חברים בהמשך הדרך!

עובר עלי יום קצת קשה. בינתיים לא כל כך מצד התאווה. מצד החיים. 

עייפות, טינה לא פתורה מהבוקר, דברים שקצת נתקעים ולא מתקדמים בקצב שאני רוצה. 

לאחרונה אני שם לב, שבמצבים כאלה עוזר לי פשוט לעבור את היום. לדעת דלא כל הימים כאלה, ובסדר - יש עכשיו יום לא כזה מוצלח, ולא ממש נחמד או נעים בו, אבל זה יעבור ויהיו בהמשך הדרך גם ימים אחרים שבהם ארגיש טוב יותר.

זה עוזר אבל לא לגמרי אידיאלי. במציאות מתוקנת יותר אני מאמין שהייתי יכול קודם כל לא להרגיש שאני מתייאש מהיום הזה. הייתי ממשיך לנסות לתת לו צ'אנס להיות יום פצצה. הייתי עושה בחריצות פעולות על כל הדברים שמפריעים לי. אולי באמת גם זה יבוא בהמשך הדרך, אבל מה שהכי חשוב כרגע זה לא לרדת מהסטנדרט הנוכחי, לא להיכנס לטורנדו רגשי. לשאת את האיכסה בנחת, עד כמה שזה אפשרי. לסתום את האף ולהמשיך עד שנגיע למקום של אוויר צח יותר.

יאללה, קצת שיחררתי, קצת השתחררתי, שיהיה לכולנו המשך יום טוב, נקי ומחובר! 

טוב, העסק החריף. מפלס הטינות גואה. חבר בטלפון אמר לי שהוא שומע מישהו (אני) שרוצה לחנך אחרים ולנקום. וזה עוד היה לפני התחזקות הגלים והתגלות החלשים.

קשה לי עם הקטע הזה בתוכנית שלא מרשים לי להיות צודק. שהמציאות שלי כמכור לא מרשה לי להיות צודק, שאני לא יוכל לדרוש בכל תוקף לחיות במערכת יחסים שיוויונית והוגנת בלי שזה יעיף אותי לעזאזל / לגיהינום או כל שם אחר שתקראו לתאווה, ובעיקר לסבל שלפני אחרי ותוך כדי השימוש בה.

יש לי בשנים האחרונות תחושה שבלי אשתי היו לי הרבה פחות מצבי רוח קיצוניים. אין אדם אחר בעולם שאני מרגיש ששולח אותי לשימוש כמוה. מעניין אם זה אובייקטיבי. אני מניח שתגידו שלו, אבל יש לי תחושה (סובייקטיבית?) חזקה שכן.

חשבתי לעשות משהו קצת קיצוני בתגובה למה שהיא עשתה לי היום (מדובר כבר כמה דברים), בסטייל של "מידה כנגד מידה", אבל רק לעכשיו נראה לי שאני הולך לוותר על המפץ הגדול ולהסתפק באיזה קפצון פורימי עלוב.

הדבר האחרון שבא לי לעשות זה צעד ארבע ולהתקשר לספונסר, אבל, האמת שגם את זה יש לי תכנון לעשות אחרי שאסיים איזו מחוייבות לעבודה. לא מבטיח. רק אולי. מבקש כוח ונכונות לעשות מה שלא בא לי.

היו שלום! 

"לשאת את האיכסה בנחת". 
קראתי עכשיו את ההודעה שלפני-פניה של ההודעה הזאת, והתענגתי על הסלוגן הזה. החיוך לא יורד לי מהפנים. מתפלל לאמץ את זה - "לשאת את האיכסה בנחת". או בניסוח אחר "לשאת את הנאחס בנחת". 

מזדהה...  

ואל תדין את חברך בשעת כעסו - אפשר לומר זאת גם על אדם כלפי עצמו...



בסוף הכל ירגע - כמו שכתבת בפוסט הקודם.



בהצלחה רבה בעז"ה

חיבוק. תבורך. 
לי עוזר לא פעם להתחיל את היום מחדש, גם באמצע היום. פשוט לעשות ריסטארט. בדרך כלל יום מתחיל מהבוקר (או מהלילה - פרשת השבוע, ויהי ערב..), ולי מותר להתחיל אותו גם בצהריים. או מאחרי הצהריים.. או אפילו כמה פעמים ביום. בהצלחות

אסירותודה כתב on 13 אוק' 2020 13:35:

מה זה אומר? 
איך עושים זאת?

גם אני הקטן מצטרף לכל השאלות הנ"ל.
מסתמא לא התכוונת שאתפלל עכשיו שחרית (או מעריב)... אז מה כן? פעולות בוקר?

אוהבים אחי מאוד מזדהה עם הכל!

לשאת את האיכסה בנחת... חחחח

אהבתי

שאלוקים ייתן לך נכונות לעשות בדיוק את אותן הפעולות שאתה הכי לא רוצה לעשות כרגע.

אוהבים!

טהרני כתב on 13 אוק' 2020 14:37:

כן. בפשטות. שחרית במנחה, מנחה במעייריב. זה רציני העסק הזה.
אתה מכיר איזה 'פסק' נגד 'מודה אני' ונטילת ידיים בארבע בצהריים?

כשאני מזהה ברדק, רגשי / נפשי / תאווני, אני עוצר. פשוט ככה. לא משנה במה אני עסוק, עוצר. בכביש, בתפילה, בעבודה, עושה עצירה. נושם. שוטף פנים או נוטל ידיים. אומר פרק תהילים או אוכל איגלו. בשורה התחתונה, אני מפסיק את הרצף של מה שהייתי בתוכו, ומתבונן. 'שם יד על הדופק' ומנסה לזהות מה נהיה איתי. זו המהות של הצעד העשירי. 

ואז צועד לפי התכנים שעולים. בדרך כלל זה צעדים 1+2+3+11. כשאני כועס / נסער כנראה שאזדקק גם לצעדים 4+5+6+7+7+8+9. מתפלל לשלווה. וכנכונות לוויתור אמיתי על הדרמה אני עושה פעולה הפוכה. כוס תה לאישה (לא כדי לשפוך עליה), דיבור עם הילד. טיאטוא ושטיפת ריצפה - ספונג'ה (מהאהובים עליי), סקוטש'ברייט וכלים (מהאהובים על הספונסר שלי), ושירות. ושירות. ושירות. דיבור עם החבר החדש. עם הילד החדש. עם השכן הישן.. כל מה שאפשר בשביל לצאת מהריכוז העצמי. אין מי ומה שמחרב את חיי כמותו, ואין מי ומה שמפריח חיים בחיי כיציאה ממנו. אמן.

הצעדים נקראים צעדים על שם הפעולה=צעידה. הם לא יעבדו כתאוריה. אסירותודה

אחי לא יודע כמה זה בשניות "5522 ימים" אבל מה שברור אני מקנא בך בקנאת סופרים, אני ממש רוצה שתן לנו האלה שבקושי נמצאים ביום הראשון ומגרדים מקסימום בתקופות הטובות 35 יום...
תן נו קצת סודות מתחת לשולחן איך בדיוק הסכומים האלה?

אסירותודה כתב on 13 אוק' 2020 21:57:

תודה. המשפט שהכי תפס אותי מכל זה, ויכול לשמש כסלוגן לעניין: "אני מפסיק את הרצף של מה שהייתי בתוכו".