ברוכים הבאים, אורח

חיים פנימיים
(0 צופה) 

נושא: חיים פנימיים 23065 צפיות

תגובה: חיים פנימיים לפני 7 שנים, 8 חודשים #92130

מזדהה מאוד עם העצבים ועם ההלקאה העצמית 

מאוד עוזר לי כן לנסות ולחפש איך הגעתי לזה ומה אני מנסה לשפר להבא, וביחד עם זה לדעת שאני מנסה להיות טוב ו'מה לעשות' לפעמים הטינות שלי קופצות לי לראש ולעצבים ושום נזק לא יקרה מזה כי אבא אוהב שלי נמצא איתי בדרך והוא לא ייתן לדברים להתפקשש.

בהחלמה לכולנו.

תגובה: חיים פנימיים לפני 7 שנים, 8 חודשים #92188

  • פנימה
  • רצף ניקיון נוכחי: 3201 ימים
  • מנותק
  • דירוג פלטיניום
  • "...ואם לא עכשיו אימתי"?
  • הודעות: 812

שלום חברים יקרים

תודה אחיד על ההזדהות והשיתוף, אוהב.

מסע, יומן מסע, החיים כמסע, ההחלמה כמסע.
על פי ה' ייסעו ועל פי ה' יחנו.

רמב"ן (במדבר לג א) "אלה מסעי – נתן דעתו לכתוב המסעות. ונתכוין בזה להודיע חסדיו של הקב"ה עמהם, 
שאע"פ שגזר עליהם לטלטלם ולהניעם במדבר לא תחשוב שהיו נעים ומטולטלין ממקום למקום תמיד ולא היתה להם מנוחה, 
אבל בכל הזמן הגדול לא הלכו אלא ארבעים ושנים מסעות".
תמיד הצטיירה לי תמונה של בנ"י הולכים במשך 40 שנה במדבר, עכשיו מתברר לי שבחסד בוראם הרחום אפי' שנגזר עליהם להטלטל במדבר, רוב הזמן הם נחו בין מסע למסע.

שמעתי פעם מאדם חכם שאמר שכאשר אני נתקל בקושי עלי להבין שנקודת הקושי היא נקודת הצמיחה שלי, עד הרגע הזה כל מה שעשיתי לא ממש הצמיח אותי, הוא אולי מנע ממני לנבול, דבר מבורך לכשעצמו, אבל הצמיחה מגיעה כשהקושי מגיע, שמעתי על ספורטאי מפורסם שכשהוא הלך להתאמן הוא התחיל לספור כמה הוא מצליח לעשות תרגיל מסוים רק אחרי שהרגיש שהשרירים שלו מתחילים לשרוף ולהתאמץ. עד אז הוא היה בדרך לצמיחה.
קשה לי להתמודד מול כאב, כנראה שאגרתי יותר מדאי ממנו, אין מקום לעוד, אין כוח להתמודד מול נקודות הצמיחה שלי, עדיף לחיות במרווח שביני לבין היעד הנכסף, לדמיין איזה כיף זה יהיה כשאצליח להגיע אליו, ולא להסתכל בכנות אמיצה על המקום האמיתי הנוכחי שלי, נקודת הכאב והצמיחה שבה אני כרגע נמצא, ושעלי להתקדם דרכה בשביל לצמוח עוד איפה עוד קצת, רק להיום, להתפלל לעזרה וסיוע ואומץ להיישיר מבט פנימי ולפסוע עוד צעד אחד, אפי' רק אחד, לעבר המטרה. אמן. 
******************************************************************************************************************************************
השראה יומית - "החיים כמסע חניכה"
יחסנו הנפוץ לקשיים הוא שהם מפריעים ומיותרים, וכפי הנראה בכלל טעו בדרכם, לא היו אמורים לנחות עלי, התכוונו להגיע אל מישהו אחר. 
לבעיות אנחנו מדביקים אשמים, בני המשפחה כמובן, שותפים עסקיים, אלוהים, שלא פטר מהן, והמטפל שלא פתר אותן. 
כעס מתעורר במיוחד אם אותו קושי שהיית סבור ש"גמרת" איתו, צץ שוב ושוב; 
כבר החלפת אישה, פעמיים, ועדיין אין שקט בזוגיות. הילד פשוט מחפש להסתבך עם המורים. הבוס אטום. וכן הלאה.

קשיים מפחידים אותנו וגורמים לתחושת חוסר אונים וייאוש. הם מרוששים את משאבינו הרגשיים ומחלישים אותנו גופנית. 
בהימצאם נחוש עייפות, רצון להסתלק, בלבול ובושה. את עצמנו נחווה כבלתי ראויים לחיבה או חמלה. 
לאחרים בודאי שלא יהיה לנו להעניק – שק האהבה שלנו מרוקן בזמנים קשים. מה גם שבכלל לא מגיע להם, הרי בהשוואה לצרות שלנו, שפר עליהם גורלם.

אך לקושי נועד תפקיד חשוב בהתפתחותנו: ללמדנו להתמודד עימו ולייצר פתרונות, וכך הוא הופך אותנו ליותר מסוגלים. 
עם כל קושי שפיצחנו גדלנו, החכמנו, ונתקדם לכיתה הבאה בבית ספר כוכב ארץ. זהו מסע החניכה, המתמשך. 
אם לא הצלחנו להתמודד ולפתור את הקושי, הוא יציק ויגרום סבל – מערכת היחסים תידרדר, המצב הכלכלי יורע וכו'. 
וברצותנו להפסיק את הסבל, נתאמץ ונשתכלל ונמצא פתרון. 
במילים אחרות, הסבל מדרבן ומאיץ תהליכי התפתחות וריפוי.

אם נמקם את הקושי בחיינו באופן זה, תחת לראותו כישות אכזרית הקמה עלינו שלא באשמתנו, יוקל לנו. 
במקום לראותו כעובדה מרה נבין שהינו חלק המשולב בתהליך שעלינו לעשותו. 
אם נראה בו הזדמנות לעבודת חקירה פנימית, בכלל הרווחנו; 
ההתנהלות שלנו תהפוך אמיצה, נגיע אל לב לבו של הקושי ונגלה שם את פחדינו. 
כאשר נתבונן בהם ונחקור אותם, הם יקטנו בהדרגה.

אנשים מגיבים בתדהמה ובכעס כשקורה דבר "רע" בחייהם. 
כאילו נחתם עימם חוזה לחיים ורודים ומתוקים, וכשמתברר שאינם כאלה, החוזה כמו הופר. 
אלא שמעולם לא נחתם חוזה שכזה. ולהיפך, זו דרכה של הדרך, שהיא זרועת חתחתים, והחוזה הוא דווקא להיתקל בהם.

למשל פרידות, מדברים יקרים, מאנשים אהובים. 
מכאיב, עצוב. 
כיצד יתכן שאדם שהיה כה קרוב אלינו וליווה אותנו ברגעינו היפים והפחות יפים, איננו עוד? חלה, נפטר, בחר ללכת. 
כמו נלקח איבר מגופנו, חלק מנשמתנו. 
הוא אמור היה להיות עדיין בחיינו – לתמיד בחיינו. 
אלא שככל שנמשיך להיצמד לאותו אדם, ככל שנתעקש עליו, כך נפנה עורף לזרימה הטבעית של החיים. 
כי החיים רצופי פרידות, אנחנו מתפצלים כל העת מאנשים ומדברים, הם נכנסים לחיינו, שוהים בהם זמן מה וממשיכים הלאה במסעם, ואנו במסענו. 
מין תנועה אינסופית שכזאת. 
אנחנו נפרדים מהילדות שלנו, מהורינו הצעירים שמזדקנים, ומתישהו מהצעירות של עצמנו. 
אנחנו מתנערים מדעות ותפיסות ששימשו אותנו בנאמנות ומאמצים אחרות תחתן. עוזבים מקומות מגורים. 
מכוניות, תכשיטים, חברים, שאיכשהו כבר אינם בעולמנו. 
ולבסוף, גופנו היקר שעשה את שלו במשך כמה עשרות שנים, גם אותו נשיל מעלינו ונפנה לדרכנו.

באופן פרדוקסלי דווקא כאשר אנו מתנגדים ונלחמים – בעצמנו, באנשים סביבנו ובעולם - אנו גולשים לדפוס קורבני משוכנעים שהמציאות האכזרית שוב התעללה בנו. 
ההתנגדות לדברים שמעבר לכוחנו לשנות, גורמת לנו להטיח את הראש בקיר, ואז לרחם על עצמנו. 
אך אם נצפה במציאות החולפת על פנינו מעט מבחוץ, ממרחק, אם ניצור מרחב של שקט בינינו לבין הדרמה מתוך הבנה שהסבל הינו מרכיב בסדרי עולם, ניפגע פחות.
תוך כדי חציבה נלמד את עצמנו, נבין עד כמה מערכת האמונות שלנו מושתתת על פחדים ויוצרת אותנו גרסה גמדית של עצמנו. 
נחקור את הפחדים ואת מקורם ונגלה שאותו קושי שראינו בו אויב – מחלה, מחסור, אובדן וכן הלאה – אינו אויב. האויב הוא הפחד מפניו.

נתחיל להכיל את הפחד. נתרכך אל עצמנו. נעמוד על קרקע חדשה ומעניינת של אומץ. 
ובדיוק כאשר נתחיל להאמין שקרקע זו איתנה, היא תישמט מתחת לרגלינו, ושוב נהיה באזור הפחד. 
וקר שם וחשוך. 
אולם אם נתעקש לחקור את החשכה והקור פעם אחר פעם, הרגשות הטעונים הפוצעים יתחלפו בשלווה רבת חסד. 
זהו בית הספר. זה מסע החניכה.

מדובר בשינוי מצב תודעה. 
לחיות יותר ויותר באזור החקרני, שרוולים מופשלים לקראת כל דבר שהוא שמגיע מן העבר, ההווה או העתיד. 
במילים אחרות, פחות ופחות נגדיר מצבים כנוראיים ומטילי אימה ויותר נראה בהם הזדמנות לחתירה אל הבנה הולכת ומעמיקה, הולכת וגובהת. 
ונתמסר לחקירה בסקרנות, בתום ובהתלהבות.

כשאדם חווה קושי ושרוי בפחד, הוא חש בלתי ראוי ונוטה להתרחקות והתכנסות פנימה. 
השינוי שבהתייחסות אל קושי והפיכתו מאויב לאוהב, יפסיקו את הבושה ותחושת הנחיתות ויעצימו את ההזדהות והחמלה אל האחר.
כאשר החיים הופכים למסע חקירה, זה – הסבל – הולך ומתמעט, והקושי יכול להחוות כהתנסות מרתקת. עד כדי כך. 

בקרוב ביימיי. אמן.

בדיחה - אישית.
אני שמן, ואני יודע שאני שמן.
אני "בטאט מודע"...
======================================================================================
מזכיר לעצמי - 
לזכור שכשקשה סימן שהגיע הזדמנות לצמוח, שאינני חייב לברוח מהקושי, יש לו מטרה חשובה והוא יכול להצמיח אותי.
אה וכדאי להתחיל לעשות קצת כושר לפני שאהפוך לאבטיח מודע... 
******************************************************************************************************************************************
אבא תעזור לי היום להתמודד עם פחדי והקשיים שאתה מזמן לי בחיי, קשה לי לבד, אני צריך אותך איתי כל הזמן גם כאני שוכח ממך בטעות או בכוונה. בבקשה תהיה איתי גם כשאני רוצה להיות לבד.
אוהב
'פנימה'.

- "מצבי היום לא משקף את האני הפנימי האמיתי שלי, אלא רק את מה שעשיתי בחיים עד היום".
- "עיקר כוחו של האדם הוא להודות בחולשתו ולפנות אל ה'. זה הכוח הגדול של האדם" - הרב מנחם פרומן.
שיהיה יום טוב ונקי - לך לי ולכולנו
----------------------------------------------------------
לסיפורי האישי - פנימה

ליומן המסע שלי - חיים פנימיים

תגובה: חיים פנימיים לפני 7 שנים, 8 חודשים #92197

  • אסירותודה
  • רצף ניקיון נוכחי: 6040 ימים
  • מנותק
  • מנהל
  • הודעות: 3448

תתחדש. חיבוק.

מכה אב התשס"ה הנס האישי שלי ממשיך, רק להיום. אפשר לקרוא עליו כאן

תגובה: חיים פנימיים לפני 7 שנים, 8 חודשים #92207

מדהים, קראתי בשקיקה, מועיל מאד.
חמודה הבדיחה היומית, לגמור בחיוך.

תגובה: חיים פנימיים לפני 7 שנים, 8 חודשים #92257

  • פנימה
  • רצף ניקיון נוכחי: 3201 ימים
  • מנותק
  • דירוג פלטיניום
  • "...ואם לא עכשיו אימתי"?
  • הודעות: 812

תודה אסירות, חיבוק חוזר.
תודה האברך על המילים החמות, באהבה.

מרגיש שאני מכניס את עצמי למסגרת מחייבת במסע פה, שכל פוסט חייב להיות ארוך ומושקע, זה מונע ממני להתקדם במקום הנוכחי שלי שאיננו כזה זוהר ומיוחד, ולכן היום אחרוג בשביל ההחלמה שלי, אני חייב להוריד לחץ וציפיות, ו'סתם' לשתף.

מרגיש בכללי תקוע, מלא בכעס וטינות על עצמי, וקצת עצב ורחמים עצמיים.
בתחושתי הרבה בריחה ובזבוז זמן אני מוסיף לחיי היום יום שלי בגלל זה.
אני חייב לשחרר את עצמי מעצמי, כמה שזה נשמע מוזר, בעצם 'חייב' זו מילה שלא תקדם אותי נראה לי, עדיף 'כדאי', כדאי לי לשחרר עת עצמי מעצמי, נראה לי שהצעד הראשון בשביל שזה יקרה זה לסלוח לעצמי.
אבל למה מגיע לי סליחה? מה אני לא אדם בוגר שאחראי למעשיו?
כנראה שכדאי לי לסלוח לעצמי גם אם לא מגיע לי, כי רק כך אצליח לשחרר קצת את מטען רגשות האשמה ולתקן את הדברים שבגללם אני מרגיש תקוע, ואני יודע שאני יכול לתקן אותם, הנר עדיין דולק, ואפשר לתקן, צריך רק להיפטר מהמטען המכביד הזה שגורם לי לרצות להלקות את עצמי עוד ועוד ולהמשיך לסבול כדי לכפר על כל המעשים הרעים ותוך כדי זה בעצם לצבור עוד מעשים רעים...חוסר שפיות..מוכר לי על עצמי מהיכנשהוא..
קראתי עכשיו מאמר קצר וקצת קשה של אשה שעברה התעללות מבעלה, ברחה ממנו ובנתה חיים חדשים, והשדים מהעבר חזרו לבקר אותה כעבור כמה שנים, היא החליטה לסלוח לו בשביל להשתחרר מהם, למרות שהוא לא ראוי לסליחה, אבל בגלל שהיא ראויה לזה, היא ראויה להשתחרר מהעבר שלה ולחיות חיים חדשים ויפים.
גם אני ראוי. נראה לי.

המפתח המשחרר שבויים
"רק כשהפסקתי לברוח והתמודדתי עם עברי, כשפתחתי את לבי ונפשי בפני אלוקים, החל תהליך ההחלמה. 
לראשונה, התחלתי לדבר על מה שעבר עלי ולהפתעתי, הדבר הניע את תהליך המחילה. 
האדם הראשון שנדרשתי לסלוח לו הייתי אני עצמי. 
גם אני פעלתי מתוך פחד וכאב ולאורך הדרך פגעתי באנשים. 
הרצון שלא ישפטו אותי בגלל טעויות העבר, הקל עלי לראות את אנושיותם של אחרים ולסלוח.

עשרים וחמש שנה אחרי שנמלטתי, עלה בי צורך ברור להתעמת ולסלוח לשובה שלי. 
אחרי שמצאתי אותו ברשת החברתית, ובסיוע בעלי, ניצבתי מולו פעם נוספת, פנים אל פנים. 
ראיתי שהוא רועד כשהבטתי בעיניו ושאלתי אם הוא זוכר אותי. 
כשניסיתי לספר לו למה באתי, הוא החל להכחיש הכול.

השפלתי את ראשי לרגע, ותהיתי אם אני מסוגלת לסלוח לו למרות זאת. 
התשובה עלתה בי ברכות: "אני מחליטה לסלוח בלי קשר לתגובה שלו". 
בזכות הכוח הזה שמילא אותי, חזרתי והבטתי בעיניו ואמרתי: "למרות שאינך מסוגל לעמוד כאן כעת כמו גבר, אני סולחת לך". 
נתתי לו מכתב שכתבתי והלכתי. 
במכתב כתבתי שהימים איתו לימדו אותי על כוחה של הרוח האנושית, 
על אהבת אלוקים ותשומת הלב שלו לכל אחד מאתנו, 
על כוחה של הסליחה ועל יופייה של הזדמנות שנייה, יותר מכל חוויה אחרת בחיי. 

אמרתי לו שאני סולחת לו, 
כי אני לא רוצה עוד להיות שבויה של הזיכרונות האלה.

בזכות העובדה שסלחתי לו, אני חשה משוחררת.
סליחה היא המפתח המשחרר שבויים".


אבי הרחום והסולח,
אנא שחרר אותי מכל התחושות הקשות שאני מביא על עצמי,
ותן בי כח לתקן ולבחור בחיים. יפים.
לפחות היום.
אמן.

- "מצבי היום לא משקף את האני הפנימי האמיתי שלי, אלא רק את מה שעשיתי בחיים עד היום".
- "עיקר כוחו של האדם הוא להודות בחולשתו ולפנות אל ה'. זה הכוח הגדול של האדם" - הרב מנחם פרומן.
שיהיה יום טוב ונקי - לך לי ולכולנו
----------------------------------------------------------
לסיפורי האישי - פנימה

ליומן המסע שלי - חיים פנימיים

נערך לאחרונה: לפני 7 שנים, 8 חודשים על ידי פנימה.

תגובה: חיים פנימיים לפני 7 שנים, 8 חודשים #92261

וואו.
הדבר הכי קשה זה לתקן את עצמי כשכולם פוגעים בי, ניסיתי לעשות כדבר הזה פעם או פעמיים, וזה היה פרך.

אבל מה, זה היה טוב, לא מייד כמו בהבטחות, אבל מהר מאוד קצרתי פירות.

זקוק לזה עכשיו מאוד.

תגובה: חיים פנימיים לפני 7 שנים, 8 חודשים #92265

אני רואה שההקדמה לא עזרה לך, ויצא שוב פוסט ארוך.

תגובה: חיים פנימיים לפני 7 שנים, 8 חודשים #92599

  • פנימה
  • רצף ניקיון נוכחי: 3201 ימים
  • מנותק
  • דירוג פלטיניום
  • "...ואם לא עכשיו אימתי"?
  • הודעות: 812

שלום חברים יקרים

תודה אחיד והאברך על התגובות. אוהב.

הצום עבר, תשעת הימים עברו, שלשת השבועות עברו, ואפשר להתחיל לעשות חיים, פנימיים..
בשנים האחרונות הרגשתי צורך ל"החריד" את עצמי בתשעה באב עם סרטים מחרידים מהשואה, סוג של "פורנוגרפית מוות", בחסד ה' הפעם נתתי לעצמי לחוות את היום בלי עזרים גרפיים מוגזמים, ממילא לא אצליח להכיל שבריר ממה שהיה שם, וזה לא בריא לי לראות את זה, השנה הסתפקתי בצפייה בראיונות ושיחות של אנשים שהיו שם מכל צידי המתרס, זה הספיק והותר, ואפי' קצת בכיתי בקינות, סימן שהרגשות קצת מבריאים ומתעוררים בצורה יותר בריאה. התקדמות בשבילי. תודה לה'.

מחלה. חולה. 
מילים שקשה לי לומר על עצמי למרות שאני יודע שיש בהם מן האמת. נראה לי שהן מתארות בשבילי מצב בעייתי שאני צריך איכשהוא להסתדר איתו, לקחת תרופות ולחכות בסבלנות עד שהכאבים יגמרו. קראתי מאמר שקצת עזר לי להבין שיש לי אפשרות להסתכל על זה אחרת, להסתכל על המחלה כמנוע לצמיחה, ואז אולי אצליח לומר לעצמי בצורה שתחזק אותי - "כן, אני חולה, ותודה לה' שהבנתי שאני חולה, כי המחלה מכוונת אותי בעל כרחי לכיוון של צמיחה והחלמה, השלב הזה שאני כרגע נמצא בו הוא זמני, ובבחירתי הכוח לעשות פעולות ולשנות את חיי קצת 'רק להיום' כך שאהיה בשלב הבא שלב ההחלמה, רק להיום, ואז אוכל גם להוקיר תודה לאבי הרחום והמיטיב שהביא לי את המחלות שלי". הלוואי. אמן סלה.

השראה יומית - המהות הפנימית של מחלה על פי היהדות - ד"ר גיל יוסף שחר - מקור
כדי להבין את המהות הפנימית של מחלה על פי היהדות, צריכים להבין את המהות הפנימית של תשעה באב ואת המסר שלו לחיים שלנו כיום.
ישנה שאלה עקרונית וחזקה מאוד על מה שקרה בתשעה באב.
בתשעה באב חרב בית המקדש (הראשון והשני), פעולה שסימנה את תחילתה של הגלות שבעקבותיה עבר עם ישראל סבל רב.
הרמב"ם פוסק להלכה: "כל המשבר כלים וקורע בגדים והורס בניין כו' דרך השחתה, עובר בלא תשחית". 
כלומר, אסור להרוס בניין דרך השחתה. זה נכון לגבי כל בניין שהוא. 
יתרה מזאת, לגבי בית המקדש, יש הלכה נוספת וספציפית: 
"הנותץ אבן אחת מן המזבח או מכל ההיכל או מבין האולם ולמזבח דרך השחתה, לוקה" (הרמב"ם, הלכות בית הבחירה, פרק א).
בנוסף, אחת מתרי"ג המצוות, כפי שמונה אותן הרמב"ם היא "שלא לאבד בית המקדש ובתי כנסיות או בתי מדרשות".
סיכום ביניים: אסור להרוס בניין כלשהו, גם אם אין בו קדושה ואסור לשבור אפילו אבן אחת מבית המקדש, 
קל וחומר שאסור להרוס את בית המקדש כולו.

עכשיו צריך להבין:
הרי הקב"ה מקיים את כל המצוות שהוא ציווה בהן את ישראל, כפי שנאמר: "אין מדותיו של הקב"ה כמידת בשר ודם.  
בשר ודם מורה לאחרים לעשות והוא איננו עושה כלום והקב"ה אינו כן, אלא מה שהוא עושה, הוא אומר לישראל לעשות ולשמור" (שמות רבה, פרשה ל, ט).
עקרון זה נכון גם על מצוות לא תעשה. כלומר, אם לישראל אסור לעשות פעולה כלשהי, גם הבורא אסר פעולה זאת על עצמו.
כעת אפשר להגיע לקושיה הגדולה:
כלומר, לישראל אסור להחריב את בית המקדש (ואפילו לא אבן אחת ממנו), אז איך יתכן שהקב"ה החריב את בית המקדש, 
הרי מה שהוא אסר על ישראל לעשות, גם לו אסור לעשות???

התשובה טמונה במילים "דרך השחתה" (לשון הרמב"ם בהלכה שאוסרת להרוס בניין).
האיסור להרוס בניין אינו אלא "כשעושה דרך השחתה וקלקול, אבל על מנת לתקן, מותר לקלקל אם אי אפשר לתקן אלא על ידי קלקול זה" ( שולחן ערוך אדמו"ר הזקן).
זאת אומרת שאם הקלקול וההריסה הם לשם תיקון של משהו אחר, מותר לקלקל, אך רק בתנאי שהקלקול הינו הכרחי לצורך התיקון.

ספציפית, בנוגע להריסת בתי כנסת (כולל כמובן בית המקדש), נפסק להלכה: "אסור לסתור דבר מבית הכנסת, אלא אם כן עושה על מנת לבנות" (הרמ"א, שו"ע, סעיף קנ"ב).
ומפרשים אחרונים אף דייקו, שכל ההיתר להרוס בית כנסת, אינו אלא שהסתירה היא על מנת לבנות וכדי לבנות במקומו דווקא. 
כלומר, להרוס, כדי לבנות בית כנסת במקום אחר- אסור.
זאת אומרת שאם הקב"ה החריב את בית המקדש, הדרך היחידה על פי ההלכה, שמאפשרת לעשות זאת היא על מנת לבנות באותו המקום בית מקדש גדול יותר ומפואר יותר.
ברור שכדי לבנות באותו מקום בית מקדש גדול יותר ומפואר יותר, הדרך היחידה לעשות זאת, היא על ידי הריסת בית המקדש הקיים.
ובאופן כללי, כל קלקול והריסה מותרים, רק אם הם נדרשים לצורך תיקון כלשהו.

מדברים אלו יוצא, שחורבן בית המקדש וכל הגלות שבאה בעקבותיו, נעשו על מנת לתקן משהו.
הם לא היו עונש חלילה, אלא פעולה שבאה לתקן ולרפא, בדיוק כמו שפרוצדורה רפואית שנעשית לצורך הצלת חיים, יכולה להיות מכאיבה מאוד ומלווה בייסורים קשים.

זוהי בדיוק ההסתכלות של היהדות גם על כל נושא המחלות.
הרמב"ם פוסק להלכה שיש להתרחק מכל מה שגורם נזק לגוף ושעל האדם לעשות כל שביכולתו כדי לשמור על בריאותו. 
אם כך, איך הקב"ה מביא מחלות על האדם? הרי מה שהוא אומר לישראל, הוא מחוייב בעצמו.
התשובה היא, שהמחלה (פגיעה ברקמות הגוף) נעשית לצורך תיקון.
המחלה באה כדי ללמד אותנו שיעור מסויים על החיים, כדי לתקן משהו באישיות שלנו, כדי לגרום לנו להתבונן על דברים מסויימים בצורה אחרת, 
כדי לשנות דפוסי חשיבה, כדי לגרום לנו לשנות סדרי עדיפות בחיים שלנו, כדי להעלות אותנו לדרגה רוחנית גבוהה יותר, 
ועוד אפשרויות כגון אלו וגם מסיבות שאיננו מבינים, אך הן למען התפתחותינו ולטובתנו.
ומזה שהמחלה הגיע, מובן שהמחלה הייתה הדרך היחידה האפשרית לגרום לנו ללמוד את השיעור הזה, כי הרי מותר להרוס רק לצורך תיקון ורק אם הקלקול הכרחי לצורך התיקון.
המחלה גורמת לא פעם לסבל רב, אבל מטרתה היא ריפוי של הנפש. 
אפשר להגיד שהמחלה היא סוג של פרוצדורה רפואית שמטרתה לרפא את הנפש.

משל למה הדבר דומה?
תינוק קטן שהתייבש ונאלצים לקחת אותו לחדר מיון לקבל עירוי (אינפוזיה). 
התינוק חווה משהו טראומתי מאוד. אמא שלו, מוסרת אותו לאיש זר, עם חלוק לבן, שמכניס לו סכינים לתוך היד ומכאיב לו מאוד. 
יתכן שהוא חושב לעצמו "איך אמא עושה לי דבר כזה ומוסרת אותי לאיש רע שמכאיב לי כל כך". 
הוא לא מסוגל להבין שהיא בעצם אוהבת אותו מאוד והפעולה הזו היא ביטוי של האהבה הזו. 
הוא לא מסוג להבין, שהפעולה המכאיבה שנעשית לו, הכרחית כדי להציל את חייו.
למרות שהוא חווה את אימו מוסרת אותו לאיש זר שמכאיב לו, בסוף הפעולה, הוא חזור להתרפק על אימו. מדוע? היא הרי בגדה בו לפי הבנתו? 
התשובה היא, שבתוך תוכו, התינוק יודע שאמא אוהבת אותו, גם אם הוא לא מבין מדוע היא עושה דברים מסויימים.
גם אנחנו צריכים לזכור שכל מה שהקב"ה עושה לנו בחיים, כל האתגרים שהוא מזמן לנו, גם אם הם כוללים סבל וייסורים, מטרתם לרפא אותנו. 
הם אינם עונש, אלא נעשים מאהבה רבה. 
זה ההסבר איך אנשים שחווים סבל וייסורים רבים, יכולים עדיין להאמין בבורא ובטובו.
על זמן החורבן כותבת הגמרא: "בשעה שנכנסו נכרים להיכל, ראו כרובין המעורין זה בזה" (תלמוד בבלי, מסכת יומא נד/ב). 
כלומר, בשעת החורבן, לכאורה שעת כעס של הקב"ה על עם ישראל, הקב"ה מראה לנו שכל מה שהוא עושה, הוא עושה מאהבתו אלינו.

כך הדבר בכל צרה, מצוקה ומחלה הבאה אלינו.
זה המסר הפנימי  המיוחד של תשעה באב לחיים שלנו.
בגאולה, כל ימי הצום יהפכו לימי שמחה ונבין איך כל מה שקרה בהם היה בעצם לטובתנו, 
בדיוק כמו שלא פעם, לאחר החלמה ממחלה קשה, האדם מבין איך דווקא המחלה הקשה, היא זו שתרמה לו להתפתח להיות האדם שהוא היום, 
ולקבל פרופורציה נכונה על החיים, ואיך דווקא המחלה הקשה גרמה לו לחזור לדרך הישר בכל מה שקשור לאורחות חיי ולהסתכלות נכונה על החיים.

רמז נוסף לכך שמחלה היא בעצם תיקון ולא עונש חלילה, טמונה באותיות המרכיבות את המילה מחלה. 
'המחלה' בסיכול אותיות מורכבת מאותם אותיות של המילה 'החלמה', 
כדי ללמד אותנו שמחלה, ברובד הפנימי והעמוק שלה, היא בעצם תהליך של החלמה, 
גם אם כעת, כמו אותו תינוק שהתייבש, אנחנו לא מסוגלים להבין את זה.
(הקושיה על מה שקרה בתשעה באב, הפתרון לקושיה והמסר הפנימי של התשובה, מלוקטים מתורתו של הרבי מלובביץ).
******************************************************************************************************************************************
בדיחה
אדם אחד שהתמכר לטיפה המרה..היה מחסל כל יום בקבוק כהל נקי 95%..
אשתו הייתה כל הזמן כועסת עליו ואומרת לו שיפסיק כי זה ממש מסוכן,
יום אחד הלך השתיין לרופא בעקבות חרחורים בנשימה,
הרופא מסתכל ובודק ואומר לו - "חביבי, יש לך מים בריאות",
האיש חזר הביתה ואמר לאשתו - 
"את רואה מה זה, תמיד ידעתי שהחמש אחוז מים האלה יהרגו אותי בסוף"... 

- "מצבי היום לא משקף את האני הפנימי האמיתי שלי, אלא רק את מה שעשיתי בחיים עד היום".
- "עיקר כוחו של האדם הוא להודות בחולשתו ולפנות אל ה'. זה הכוח הגדול של האדם" - הרב מנחם פרומן.
שיהיה יום טוב ונקי - לך לי ולכולנו
----------------------------------------------------------
לסיפורי האישי - פנימה

ליומן המסע שלי - חיים פנימיים

תגובה: חיים פנימיים לפני 7 שנים, 8 חודשים #92602

  • אבי גולן
  • רצף ניקיון נוכחי: 208 ימים
  • מנותק
  • דירוג פלטיניום
  • הודעות: 4248

קראתי והתחברתי, תודה.

אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה. שֶׁהַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ הוּא בּוֹרֵא וּמַנְהִיג לְכָל הַבְּרוּאִים. וְהוּא יכול בכוחו לתת לי עוד יום נקי ומפוכח.

תגובה: חיים פנימיים לפני 7 שנים, 7 חודשים #92912

  • פנימה
  • רצף ניקיון נוכחי: 3201 ימים
  • מנותק
  • דירוג פלטיניום
  • "...ואם לא עכשיו אימתי"?
  • הודעות: 812

שלום אחים אהובים

תודה אבי גולן - אוהב.

לא שיתפתי כמה ימים, הרגשתי לא משהוא עם עצמי והדחיינות שאני מגלה בי, מרגיש תקוע עם פרויקטים שאני אמור לצלוח בקלות, עדיין לא מבין לגמרי מה ממסמר אותי למקום ומונע ממני לבצע את המוטל עלי, ה' עזור לי להבין ולחוש שאתה אוהב אותי למרות הכל שאתה מאמין בי וביכולתי להתקדם בהחלמה ובחיים בכלל.
קראתי פעם שבדקו מדוע בעלי חיים מסויימים עושים רעש כשהם מעופפים וחלק עפים בדממה חרישית יחסית, ומצאו שהיחס בין גודל הכנפיים לגודל הגוף שהן נושאות הוא הקובע, מרגיש את זה על עצמי בהחלמה, בדרך כלל ככל שאני משקיע יותר ביום מסוים במעשים ובמחשבות של החלמה - ככל שאני בונה לעצמי כנפיים יותר גדולות אני מרחף בהחלמה יותר בקלות, ובימים שאני סומך על מה שכבר עשיתי בעבר וחושב שאני לא זקוק למעשים יום יומיים כדי להתקדם ולהמשיך בדרך חיים יותר בריאה ורוחנית כנפי ההחלמה שלי הרבה יותר מרעישות ומקרטעות, בכלל אני שבוי בתפיסה שנולדתי מוכשר ולכן אין לי צורך להתאמץ בשביל להתקדם, מזכיר לעצמי שהמחשבה הזאת הפילה אותי פעמים רבות בעבר, ראיתי חברים לדרך בהרבה מקומות - ישיבה/אקדמיה/החלמה, עוקפים אותי בסיבוב למרות שהיו פחות מוכשרים ממני, כי השקיעו יותר בתהליך ולא סמכו על מתנת שמיים. מתפלל לזכור את זה יותר בחיי היום יום שלי וגם בהחלמה - לא משנה מה עשיתי עד היום, בשביל להישאר על רכבת ההחלמה - הרכבת הכי כיפית בעולם - עלי להמשיך ולתדלק את המנוע שמניע אותה, היום, רק להיום.

סיימתי בשעה טובה קורס שעשיתי בתל-אביב בתחום העיסוק שלי, זה היה רק חודשיים אבל הפחיד אותי בהתחלה כהוגן להסתובב בעיר הזאת, העיר שבמוח המכור שלי נתפסת כמקום שהכי מאיים על השפיות וההחלמה שלי, עד שקלטתי שבעצם בשביל ליפול אני לא צריך מקום ולא זמן, זה ממילא מתחיל מהראש שלי, אם אני אעשה מאמצים ופעולות להכניס את ה' שאוהב אותי לתוך הראש שלי אוכל לחוש בטוח מפני הדחפים שלי שהיו לפעמים מגיעים בתחושת חוסר שליטה. בחסד ה' בימים שעדיין חשתי קצת חששות שיתפתי חברים יקרים והתחזקתי ועבר בשלום בחסדו יתברך. תודה ה', תעזור לי בבקשה להמשיך לרצות להכניס אותך לחיי בכל מקום.
******************************************************************************************************************************************
השראה יומית - מ"אביתר בנאי" הצדיק (ככל שאני מחזיק ממנו כמוסיקאי מחונן, אני מתחיל להעריך אותו יותר יותר כיהודי עם עומק ואומץ) -
"יש שאדם רוצה דברים ועד שלא ישיג אותם הוא יישאר רעב וחסר. 
למשל הצלחה וקהל, אני מכיר את זה טוב כשיש רעב אין סופי ובלתי מסופק. 
זה מסוכן כי על דברים שמחוץ לי קשה לסמוך. 
היום הם פה מחר לא. משענת קנה רצוץ.
אני מאמין שבתוך הנשמה של כל אחד יש יופי ואוצרות גדולים. 
כשהוא מכיר בהם ולומד אותם ומקשיב להם הוא כבר לא זקוק להכרה או למשען מדומה. 
שנים שאני מנסה לבנות בתוכי משען אחר, נצחי, פנימי ובלתי מותנה. 
אני לא בועט בדברים החיצוניים האלה,
הדברים האלה הם מתנות מופלאות שאני מודה עליהן מאוד, 
אני רק מבקש לא להיות תלוי, 
מבקש לעשות את הדברים ממקום נכון. חופשי, מאמין".

בדיחה - (אני מתבייש טיפה לחשוף שהיא קרעה אותי מצחוק, עדיין תוהה למה)
איזה אחד בא לבית משוגעים עובר במסדרון, פתאום הוא מקבל כאפה מכל אחד...
הוא הולך לחדר של המנהל שואל אותו: מה הולך פה? למה כל אחד מביא לי כאפה?
המנהל אומר לו: ככה פה הם אומרים שלום. אז הוא אומר לו: טוב בסדר.
יוצא מהחדר, פתאום בא לו איזה אחד מביא לו 10 כאפות. הוא מתעצבן חוזר למנהל שואל אותו: למה 10 כאפות?.
המנהל אומר לו: "תכיר זה שאול המגמגם" 
======================================================================================
מזכיר לעצמי - יש בנשמתי יופי ואוצרות גדולים, ככל שאתבונן בהם יותר אבנה בי בסיס יותר איתן שאינו מותנה באישורים ובחוויות חיצוניות.
ולהפסיק להתנהג כמו מישהוא שמחכה לקבל כאפה..או עשר...

אוהב - גם את עצמי היום,
'פנימה'

- "מצבי היום לא משקף את האני הפנימי האמיתי שלי, אלא רק את מה שעשיתי בחיים עד היום".
- "עיקר כוחו של האדם הוא להודות בחולשתו ולפנות אל ה'. זה הכוח הגדול של האדם" - הרב מנחם פרומן.
שיהיה יום טוב ונקי - לך לי ולכולנו
----------------------------------------------------------
לסיפורי האישי - פנימה

ליומן המסע שלי - חיים פנימיים

נערך לאחרונה: לפני 7 שנים, 7 חודשים על ידי פנימה.

תגובה: חיים פנימיים לפני 7 שנים, 7 חודשים #92984

  • אהבת חסד
  • רצף ניקיון נוכחי: 1913 ימים
  • מנותק
  • דירוג פלטיניום
  • הודעות: 938

אגב, אני עם אפטות בפה והבדיחה הזו היא אכזריות לשמה...
אוהב

תגובה: חיים פנימיים לפני 7 שנים, 7 חודשים #92994

אפטות בפה מפריעות גם לכתוב? 

מתגעגעים אליך אהבת.
התאכזבתי נוראות שלא באת למנגל.
ממש רציתי להפגש, היית אחד מהשיקולים שלי לוותר על קבוצת בית ולבוא.

תגובה: חיים פנימיים לפני 7 שנים, 7 חודשים #93004

  • אהבת חסד
  • רצף ניקיון נוכחי: 1913 ימים
  • מנותק
  • דירוג פלטיניום
  • הודעות: 938

גם אני התאכזבתי מעצמי שלא באתי, ואחרי מה שכתבת זה הפך ל'נוראות'..
ולגבי הכתיבה - כנראה שאני זה שמפריע לעצמי לכתוב, פתאום אני רואה הרבה תכונות רעות שלי שעולות מהכתיבה. אני מעדיף לפחות לא להזין אותן לעת עתה, אולי אטפל בהם יום אחד.

תגובה: חיים פנימיים לפני 7 שנים, 7 חודשים #93209

  • פנימה
  • רצף ניקיון נוכחי: 3201 ימים
  • מנותק
  • דירוג פלטיניום
  • "...ואם לא עכשיו אימתי"?
  • הודעות: 812

שלום אחים יקרים

תודה אהבת ואחיד אוהב אתכם,
אהבת - אני גם חש לפעמים שהכתיבה מציבה לי מראה לא נעימה, אבל אני מרגיש שכשאני כנה עם עצמי יש במילים שאני מעלה פה משהוא קצת מקל ומרפא בשבילי, כשאני מוציא את הפגמים שבי החוצה יותר קל לי להודות בהם בפני עצמי ולהתחיל בשלב הראשון של תיקונם - להודות בהם ולקבל אותם כחלק ממני. מתפלל שאזכה לזה עוד קצת 'רק להיום'.
הבאתי פעם על זה מדברי הרב קוק, אעתיק שוב פה כתזכורת בשבילי לא להזניח את הכתיבה היומית שלי כפי שאני עושה לצערי לאחרונה.

תיקון על ידי כתיבה:
לפעמים אי אפשר לאדם להרים את עצמו,
מתוך קטנותו ושפלותו,
אלא על ידי כתיבה של מחשבותיו ותחושותיו,
לגבי ההתמודדויות והניסיונות שלו.
הכתיבה,
לא רק שהיא מבטאת את רחשי הלב,
היא גם מתקנת את הפגמים הפנימיים,
שנוצרים בגלל הנטיות החומריות.
(מהספר 'ניצוצות' - ע"פ הרב קוק זצ"ל - שמונה קבצים קובץ ו, לד.)

יצאתי עם המשפחה לטיול של כמה ימים בצפון הארץ, חוויתי הרבה את עצמי ופגמיי בצורה חריפה, עד כמה אני מפונק ופועל ממניעים של פחד, ועד כמה אשתי היקרה הפוכה ממני בזה, מקווה ללמוד ממנה ולהפנים קצת.
הלכנו לישון לילה אחד בשטח באוהלים, במקום מסודר אמנם אבל בלי הנוחות הרגילה של מזרון נורמלי למשל, לא הצלחתי להירדם כ"כ בקלות וזה גרם לי למחול שדים של כעס וטינות על כל העולם ואשתו, בעיקר אשתו.. ואז על עצמי שאני כזה מפונק וילדותי לפעמים, ועל זה שאני לא מצליח להשתחרר מהמחשבות הללו, זה הגיע לרמה של דמעות חרישיות ותפילה לה' שקצת שחררה אותי מעוצמת הרגשות שתקפו אותי פתאום באמצע החורשה בטבע ליד מפל מים רועש ויתושים מזמזמים.. בבוקר החלטתי לנסות יותר לזרום עם המציאות ולא להתנגד לה ועשיתי כמה דברים שלא היו נראים לי נוחים כ"כ במבט ראשון, כמו לקפוץ לבריכת מים קפואים ולשחות בה, והיה לי ממש ממש כיף בסוף.. תודה אבא יקר שעזרת לי טיפה לשחרר וליהנות מהסיטואציה שהייתה נראית לי ממש עינוי בהתחלה, מקווה לזכור זאת גם בחיי היום יום שלי, לזרום קצת יותר ולא להיות נעול ומקובע על איך הדברים אמורים להיראות, ואם הם לא קורים כמו שאני מצפה אני לא משתתף אלא צופה בכעס עצור מהצד בכולם נהנים חוץ ממני, ואז כועס על כולם ועל עצמי..זה נראה לי גם מה שבודד אותי מהחברה ועזר לי להתמכר לכל מיני התנהגויות לא בריאות, תזכורת חשובה בשביל החלמתי ושפיותי העתידית בעזרתו יתברך. לאט לאט.
******************************************************************************************************************************************
להלן המשך שאר המאמר על יצר המין ע"פ דברי הרב קוק שהתחלתי להביא פה ועשיתי הפסקה, זה ארוך וכבד אבל יש שם כמה פנינים מיוחדות בשבילי. מקווה שמי שיקרא אותו ימצא תועלת והבנה פנימית כמו שאני שאני מצאתי. הוא מסביר איך הגאווה הפנימית שבי והתסכול מאי מימוש כוחות היצירה הפנימיים גרמו לי להתפרצות היצר הזה והכעסים שהתלוו אליו.

"אבל כאן עלינו לשאול את השאלה היותר עמוקה, והוא מה מביא את האדם לאותה בחילת חיים? 
מה גורם לנו לחוש שהחיים אינם בעלי משמעות, וכל שאפשר להציל מהם הוא רק חוויות חושיות גסות וחסרות פשר? 
הרב מייחס את המשבר למידת הגאווה שלא בוררה די הצורך. 
אותה תחושת הריקנות הפנימית של אדם המגלה שכל ימיו ניסה להבליט את עצמו ולמצוא חן בעיני הסביבה, 
להבליט את עצמו כלפי חוץ בלי לבטא משהו אמיתי מפנימיות נשמתו, בגאווה ריקה וחסרת פשר. 
תחושה קשה זו מתנקזת למיניות חסרת רסן:
"ומשקרות עיניים... מתוך הגאוה העוברת כל גבול, המסכמת שכבר הגיע האדם למרום השלמתו, 
עד שאינו צריך עוד לבקש ולשאוף השלמה פנימית אמיתית. 
הנפש החופשת היטב את תוכן הפנימי שלה, מרגשת מיד בריקניותה ואפסותה, 
שכיון שחסר לאדם אותו תוכן החיים של חפץ ההתעלות מפני ארסה של הגאוה, כבר אין לחייו שום תוכן. 
ולמלא את הריקניות הנוראה מוכרחת היא למצא את עולמה לא בקרבה פנימה כ"א בחוץ, במציאת חן של הסביבה. 
נמצא שההתגדלות הקיצונית שהיתה חפצה להתגדר בה, נהפכת לה לשפלות גדולה, 
עד שהיא חפצה רק להיות משועבדת למצב הנפש של הסובבים אותה ותשתדל ביפוי חיצוני במדה מופלגת." (שבת ב', פרק שישי כט).

והתהדרות סרק זו מועדת להפוך לשפלות מינית פרועה:
"היחס המיני ההגון הבנוי בקדושה וביושר, לבד מה שהוא בונה ומשכלל את העתיד של העולם, הוא מאשר בזה עצמו את ההוה. 
ההשתלמות שהמינים מקבלים זה מזה בתכונותיהם הנפשיות, אינה פחות מלאת ערך מהתכנית של התולדה החמרית...
אבל הרשעים, משחיתי דרכם, מאבדים את ההון היקר שברכת ד' בקרבו לאבדון, 
ואותה התכונה שהוד החיים ועזו מתגלה בה בטובה ותמותה, כשיורדת היא לעמקי הרע, ישוב הכל אחורנית. 
האדם יאבד את ערכו, לא לבד ערכו האנושי כ"א גם את ערך החיים שלו, 
הלב יתרוקן מכל ששון וכל תקוה הכחות יתדלדלו ויהפכו לפלצות וזועה" (שם, לה).
קטע מרתק זה מקשר בין שני היצרים המרכזיים של האדם, 
המין והתוקפנות (יצרים שעמדו גם במרכז עיונה של הפסיכואנליזה מאז פרסום מאמרו הידוע של פרויד, "מעבר לעקרון העונג"). 
בחילת החיים, הוא קובע, משנה את יצר המין, 
והופכת אותו מכוח הבנייה הגדול של החיים, המקושר לעדינותה של האהבה, להוללות פרועה. 
אותה בחילה מגרה את יצר התוקפנות, מעצימה אותו, מחזקת אותו מול יצר המין, 
שהרי התוקפנות קשורה באופן הרבה יותר ישיר לזעם ולשנאה.

ובכל זאת האם יצר התוקפנות הוא רע כשלעצמו? 
בהכירנו את המהלך הכללי של משנת הרב לא נתפלא לגלות שגם לתוקפנות יש שורש גבוה במקורה הנפשי:
"יסוד הכעס בא מצד חסרון היצירה הרוחנית. 
קבוץ כחות הרוחניים, שעומדים לצאת אל הפועל בציור ובתפארת מובלט, דוחקים את הנשמה, ומצערים אותה בקצפון פנימי. 
כל מלחמות גויים, וכל רצח ושוד שבבני אדם, עד כל רוגז שבין בעלי חיים, מארס הנחש עד עקיצת קטן שברמשים בכונה של היזק, 
בא מצד הכעס הכללי האצור בעולם, שמצד עצור כח היצירה" (קובץ ח, רנא).

החיים שואפים להתגלות, ליצור, להופיע במלוא ערכם הרוחני. 
כדי לעשות כן עליהם להתמודד עם מכשולים רבים, מניעות שונות ולפעמים אפילו התנכלות מכוונת. 
כוח היצירה מצריך את קיומו של כוח התמודדות רוחני. 
כאשר החיים זורמים באופן מתוקן, כוח ההתמודדות הזה בא על סיפוקו בפשטות, 
על ידי עצם הגבורה הנצרכת לנו בהתמודדויות הרבות שהמציאות מעמידה בפנינו מדי יום ביומו. 
אבל כשכוח היצירה של החיים אינו בא לידי ביטוי, 
כאשר האדם בוחר לחיות חיים ריקניים שאין בהם אהבה, יצירה, וכל ביטוי אותנטי אחר של נפשו, 
הדחיפה היצירתית הפנימית של האדם היא מתוסכלת, והתסכול מוליד זעם ההולך ומצטבר. 
לאדם החי חיים כאלה אין מילים כדי לבטא את כעסו באמת, 
שהרי ניסוח מילולי של הכאב הוא כבר תחילתה של הופעת הכוחות המודחקים. 

בראשית מאמר הדור כתב הרב כי הדור הצעיר של זמנו איבד "כשרון הדבור", 
ולכן "איננו יכול בשום אופן אפילו לספר את צרותיו בדבור טוב, מבואר ומובן, 
שזה בודאי היה מקיל לו הרבה, והיה ממתיק במדה הגונה את צרות לבבו הרחבות. 
יש לו דבור, אבל לא לספר נגעי לבבו למען ירוח לו, כ"א לבזות לגדף ולחרף או להתקצף ולקלל" (עקבי הצאן, א). 
הדיבור אינו משמש לביטוי הכוח היצירתי של האדם, לחיפוש המכשולים הבולמים את חייו ולהסרתם, אלא לביטוי התוקפנות עצמה. 
המצב כזה אין שום פתרון לתסכול, והוא פשוט הופך לזעם, והזעם המצטבר עלול להפוך לרצחנות ממש. 
כמו שראינו לגבי המיניות, מי שמכלה את חייו ברדיפה אחרי גאוותו צפוי לגורל כזה:
"וממקור הגאוה נובע גם כן הכעס והתאוה, עד תמצית שפלותם. 
שכחת האור העליון, מקור החיים והעונג, מציירת את הישות בצורה כעורה, מעוררת קצף, ויסוד הכעס מחולל ארסו בנפש, 
והחיים אובדים את ערכם, וכל תקוה אידיאלית מתמנעת, 
ומתוך כך באה הרשעה התאונית לעומק ממשלתה, וסוחבת את האדם לעמקי שאול." (קובץ ה', כה)

צריך להבחין היטב. 
ההרסנות התוקפנית מכילה יסוד נפשי ראוי, 
הגבורה הנדרשת להופעת כוחותיה היצירתיים של הנפש, והתסכול על חסרון ההופעה שלהם. 
הפתרון, אם כן, אינו יכול להיות הדחקה פשוטה של הכעס עצמו - 
כל התוקפנות הזו היא תוצר של הדחקה, ומה תועיל הדחקה של הדחקה? 
צריך, במקום זה, להפריד את הזעם למרכיביו:
"גבורת הנפש היא מדה יקרה מאד מצטרכת לכל קנין השלמות בין בפרט ובין בכלל. 
אבל מעטים הם הקונים אותה על טהרתה, 
מפני שהיא גם מצרנית בציורה לכמה מדות רעות: כעס, גאוה, שנאה, נצחון, נקימה, וכיו"ב.
יש שהיא תמצא בין אותם שלא שמו אל לבם יראת ד', אבל עם שכנותיה הרעות. 
ובאנשים שנטו שכמם לסבול עול יראה, ולא השתדלו לעיין בפרטיות תקנת מדותיהם, 
לא הבחינו בינה לבין שכנותיה הסובבות אותה והזניחוה כולה. 
אך בדרך הראויה, להפריד ולבור פסולת מתוך האוכל, 
כל שכנותיה הרעות תסורנה למשמעתה אל הטוב והישר בעיני השי"ת." (מוסר אביך, ע' סג)

לאחר ההפרדה, יש למצוא דרך לחידוש הופעתם של הכוחות היצירתיים שבאדם, 
שהרי בלימתם היא שגרמה לכל הסיבוך מלכתחילה. 
כך עולה, למשל, מפסקה נוספת בה מופיעה הדינמיקה הזו כולה, אם כי בצורה ממותנת בהרבה:
"אותן ניצוצות הקודש שהם משוקעים עדיין במעמקי תהום הרע, גורמים את ההכרח של הצעקה, שהיא מרגשת בכלי הגוף. 
וכל מה שיוסיף האדם לברר את הניצוצות השייכים לו, ולא יהיו כל תנועותיו ומעשיו כי אם ביושר ובקדושה, 
ככה ירגיש שדיבורו בנחת פועל הכל, והולך למישרים, דובב שפתי ישנים. 
אמנם כל זמן שמצטרך הוא להעלות ניצוציו ממעמקים יפה צעקה לאדם." (קובץ ו, יב).

לסיכום הפרק הזה בתורת הנפש של הרב קוק, 
יש לומר שראשיתה בתפיסה אחדותית - הן של ההוויה בכללותה והן של הנפש האנושית. 
אבל בסופו של דבר היא מציירת תמונה מורכבת המכילה מגוון עצום של כוחות נפשיים, 
חלקם נעלים ומלאים כמיהה לטוב מוחלט, 
חלק אחר ירוד ומושחת, שואף להתנשאות גאוותנית שאינה משאירה מקום לזולת, לפריצות מינית ולשפיכות דמית- לא פחות.
והאדם עצמו? הוא כולל את כל הזרמים האלה, ונאבק בעצמתם הסוחפת. 
לא פעם מוצא האדם את עצמו חסר אונים מול עצמתם של הכוחות המתרוצצים בקרבו:
"מוטלים אנו בין שני הזרמים הגדולים, כל הררי האור והאש הרוחניים שלמעלה מן ההכרה סובבים אותנו, 
מזדעזעים הם תמיד, וגורמים זעזועים נשמתיים גדולים בקרבנו, 
ואותם התהומות העמוקים שלמטה מן ההכרה, הם תמיד גם כן שואנים, הומים ושוטפים, 
ומשבריהם וגליהם פוגעים בנו, ואנו מתרעדים ומשתטפים עמם. 
וכל התנועות הגדולות הללו אינן פוסקות, פועלות הן תמיד בהמיה רבה, ברתיחה אדירה, ובגאות חים עזיזים. 
אנו צריכים תמיד להכשיר את כלי קיבולנו, את כל צינורות החיים הקבועים בנו, 
שיהיו מוכשרים לקבל את הטוב, הנאה, הישר הטהור, הקדוש והמאיר, שנוזל משני הזרמים הללו יחד" (קובץ ו', צז).

בדיחה
משוגע אחד הולך ברחוב עם שתי סיגריות בפה.
פוגש אותו חברו ושואל : " למה יש לך שתי סיגריות בפה ? "
עונה המשוגע : " אחי נכנס לכלא, אז אני מעשן בשבילו ".
כעבור שעה רואה החבר את המשוגע עם סיגריה אחת בפה.
אומר החבר : " מזל טוב ! אני רואה שאחיך השתחרר מהכלא ! "
עונה המשוגע : " לא, פשוט הפסקתי לעשן ".
======================================================================================
מזכיר לעצמי - כשאני חש "הרסנות תוקפנית" בנפש, זה סימן שיש בי תנועות ומעשים כרגע שאינם ביושר ובקדושה,
וכאשר אני חש שדיבורי בנחת והולך למישרים, סימן שאני במקום פנימי יותר ישר וקדוש.

והרגלים הרסניים מזיקים לי, גם שכשיש לי תירוצים למה אני עושה אותם..ויש לי בכמויות..

אבא יקר עזור לי להיות יותר שלו ואמיץ היום, ולפעול יותר כרצונך ולא כרצוני. אמן.

- "מצבי היום לא משקף את האני הפנימי האמיתי שלי, אלא רק את מה שעשיתי בחיים עד היום".
- "עיקר כוחו של האדם הוא להודות בחולשתו ולפנות אל ה'. זה הכוח הגדול של האדם" - הרב מנחם פרומן.
שיהיה יום טוב ונקי - לך לי ולכולנו
----------------------------------------------------------
לסיפורי האישי - פנימה

ליומן המסע שלי - חיים פנימיים

תגובה: חיים פנימיים לפני 7 שנים, 6 חודשים #94694

  • פנימה
  • רצף ניקיון נוכחי: 3201 ימים
  • מנותק
  • דירוג פלטיניום
  • "...ואם לא עכשיו אימתי"?
  • הודעות: 812

שלום יומני היקר
כן, עברו כמה ימים מאז שהתראינו, קצת התגעגעתי האמת, אבל מקווה שתבין אותי.
לא רוצה להלחיץ אותך אבל אם לא שמעת עדיין ת'שופר אז חודש אלול הגיע. א--ל--ו--ל!!!
כן ההוא מהשיחות בישיבה, והלחץ, והפלוווווצת!!!!, והדגים שרועדים בים, והניסיון הנואש להיות קדוש לכמה ימים, והייאוש והתסכול מזה שתכניות לחוד ומעשים (שוב פעם) לחוד, הכאבי ראש מהמחסור בשינה, הנקירות בסיידר שייני, והבכי האמיתי בנעילה, ותחושת השחרור וההקלה של אחרי קידוש לבנה של מוצאי יום-כיפור שהנה עברנו את זה כבר עכשיו יש לי כמעט שנה עד שזה שוב יגיע. הסיוט המטהר והקדוש והנורא.
אז השנה הוא הגיע, האמת שכבר לפני 23 ימים הוא הגיע כבר, אבל לקח לי זמן להתאושש, ולהתאפס על עצמי, להלן תקציר הדברים, מקווה שיהיו לתועלת בשבילי בעוד 365 יום פחות 23 יום. אמן.
בחסד בוראי המיטיב לכל זה לא האלול הראשון שלי כאדם נקי השנה יחסית 'רק להיום', אבל משהוא היה מאד שונה בתחושה הפנימית השנה, תחושה חריפה של התנגשות בין כל חודשי האלול שעברתי בשלושים+ שנותי לבין התחושה שהנשמה שלי מעוניינת להרגיש בשביל להתחבר לאביה האוהב. קשה לי להגדיר לעצמי למה בדיוק אולי זה הקבוצות והצעדים שרק השנה התחלתי להשתתף בהם, אולי המצב התקוע בעבודה, ואולי כי זאת הייתה יחסית שנה בלי זעזועים גדולים מדאי כניגוד חריף לשנים שלפניה, מה שאפשר לנשמה שלי לצאת ולחפש את המרגוע בקרבת ה', ובדרך נתקלה בגדודי מלאכים שעושים לה נו נו נו, איך תעזי לבוא את המלך בלבוש שק מלא ב...מכל חטאי השנה והקודמות לה.
ולא ידעתי מנוח לנפשי.
אז כן, מצד אחד קראתי מאמרי חסידות שמדברים על זה שאהבת ה' צריכה לבוא ראשונה וכתוצאה מזה תגיע יראת ה' לאחריה, אבל כמה ימים אח"כ שמעתי דרשת מוסר ליטאית שהדרך האמיתית להגיע לאהבת ה' היא רק דרך יראת ה'... ושמספרים על ר' שלום שבדרון שהביא משל לאהבה שלא קדמתה יראה, ליהודי בעיירה שניסה לכבות שריפה עם פעמון, כי הוא ראה בעיר הגדולה שכשקרתה שריפה צלצלו בפעמון ומכבי האש הגיעו וכיבו את השריפה...
ואני אנה אני בא?? הרגשתי כמאמר החסיד שאמר למתנגד אלול ר"ת אוי לי ואבוי לי..
אז קראתי כמה מאמרים שכתבו פה המחלימים הותיקים בפורום, והלכתי וקניתי לי ספרי חסידות לקבל קצת איזון, וקראתי קצת, ודמעתי קצת, והנה אני מרגיש קצת יותר בהירות פנימית, וקצת יותר שלווה ואומץ לנסות ולסדר את הדברים בכתב. ואתפלל להיטיב לעצמי ולכל הקורא במילותיי.
קטונתי מאד מהכניס ראשי בין ענקי עולם ולהחליט מה אמור להגיע קודם האהבה או היראה, אני מבין אבל שלכל הדעות בסוף התהליך שני התחושות הללו אמורות לשכון בלבבי. צריך להיות איזון ביניהם וזו מלאכה פנימית גדולה.
כך ראיתי בשם הרב קוק (שמונה קבצים, קובץ ג' פסקה ריד'):
"כל מה שהאדם מתגבר ועולה בקדושה ובתשובה, מתאחדים אצלו כל הפירודים,
והוא מתחיל להרגיש איך כל הענינים מתקשרים זה בזה...
והתביעה הגדולה שנשמתו העליונה תובעת ממנו, 
שיהיה חי בעולם של אחדות ושל הרמוניה והתאמה, מתחלת היא להתמלאות.
והתשוקה להיות קבוע בחצרות ד', באהלה של תורה, בשינון הלכות ודקדוקי מצות, מתעוררת ברב נועם, בחן ושכל טוב, וברוח חסד מלא נדיבות ויושר לבב, מיסוד האהבה העליונה, המלאה דעת ויראת ה' "
זה קצת עזר לי לסדר את הדברים בשבילי.
אני רוצה שחודש הרחמים והסליחות יגרום לי להתקרב לבוראי, באמת, שארגיש בפשטות שאני יותר מתגעגע לחוש את קרבתו, שכאשר אפתח את הסליחות ארגיש שאני מתחיל בתפילה שתגרום לי לרצות יותר להתקרב אליו, ואני יודע שכרגע אני מרגיש שזה גורם לי לפחד ממנו, זה גורם לי להתכווץ בשקט בפנים, להרגיש אשמה ובושה ללא שמץ של אהבה, אני רוצה אולי אפילו לשאוף לסיים את יום כיפור בתחושה של אוף זה נגמר, עכשיו יש לי כמעט 11 חודשים לחכות בסבלנות עד שהמלך שלי יתקרב מיוזמתו קצת יותר אלי..אולי, הלוואי.
אני בטוח וכבר אני חש זאת מעט, שאם אצליח קצת יותר לחוש באהבתו הגדולה אלי, למרות ובגלל כל מי שאני, כי הוא רואה כ"כ הרבה מעבר למה שעשיתי או לא עשיתי השנה שאין לי מושג אפי' עד כמה הוא אוהב אותי, זה יגרום לי להתגעגע אליו לימים הנפלאים שבהם הוא נתן לי מתנה של קרבה.
אני רוצה לחוש יראה מלפניו, אני מבין שגדולתו העצומה עד אין חקר דורשת זאת מחמת עצמה, אבל אני גם מבין שגם היראה הזאת אמורה לעזור לי להידבק בו ולא לעורר תחושה של חרדה ורצון לברוח, וכל עוד המחשבות והתחושות הישנות שבות ועולות בראשי, ואיתם הלחץ מהימים הללו, סימן ואות הם בשבילי שעדיין לא אהבתי מספיק, עוד לא הגעתי לאיזון פנימי נכון, אני באיזשהוא מקום עדיין חושב על עצמי ועורי, ולא על הדרת כבודו הממלאת הכל.

ולמרות הכל תודה אבא שלי על הכל,
תודה על כל האלולים שרעדתי בהם מפחד ממך, שהייתי בטוח שאתה כועס עלי מאד, שאתה כותב אותי בספר החיים רק בגלל שלא מגיע להורים שלי אחרת, שלא האמנתי בטוב האמיתי שנתת בי ושקצת פיתחתי בי בחסדך הגדול, שלא הבנתי כל כך מה זה אומר לאהוב אותך, וקל וחומר שלא הבנתי מה זה באמת אומר לירא מפניך.
אנא תקן בי את הדרוש תיקון,
באהבה, כמו שרק אתה יודע.
מתפלל להמשיך לאהוב אותך קצת יותר, ועוד קצת יותר, ועוד ועוד
בנך
'פנימה'  

- "מצבי היום לא משקף את האני הפנימי האמיתי שלי, אלא רק את מה שעשיתי בחיים עד היום".
- "עיקר כוחו של האדם הוא להודות בחולשתו ולפנות אל ה'. זה הכוח הגדול של האדם" - הרב מנחם פרומן.
שיהיה יום טוב ונקי - לך לי ולכולנו
----------------------------------------------------------
לסיפורי האישי - פנימה

ליומן המסע שלי - חיים פנימיים

זמן ליצירת דף: 1.17 שניות

Are you sure?

כן