אני מאמין בך. אף פעם לא הפסקתי. בתקופות האפלות ביותר הידיעה שאתה קיים החזיקה אותי בחיים לא פעם, בלי הגזמה.
למרות זאת תמיד הרגשתי שאתה רק אל קנא , לא ראיתי את החסד והרחמים.
"למה אתה מעניש אותי ככה?", שאלתי שוב ושוב.
לרוב גם מצאתי סיבות, כאילו אני מבין איך אתה מנהל את עולמך.
חטאתי, עוויתי, פשעתי...
מה אומר ואיך אתרצה?
והרי אתה רואה דלותי
והרי אתה יודע

פספסתי בגדול. אני חייב לך תודה על כל כך הרבה דברים. הם היו שם תמיד, אני לא ראיתי אותם.
ועכשיו כשאני מתחיל לראות, אני מודה לך על כך שנתת לי הזדמנות נוספת.
כשאני מסתכל אחורה, ברור לי כשמש שזה לא מובן מאליו שאני בין החיים.
היית עמדי, אבל הסתכלתי למטה ולא למעלה, חישבתי את קיצי לאחור.
מה שצריך היה לקרות קרה ומה שצריך לקרות קורה.
תודה על החסד והאמת
תודה על כל הטוב שקורה לי בחיים
תודה על הסיבוב שעברתי כדי להגיע ברגע הזה לנקודה הזו.
תודה

ותודה ינון על הפוסט המרגש...
אוהבים!

ביקרתי דרך קבע במקומות אפלים

גיליתי שאני מסוגל לעשות דברים בלתי נסבלים.

דמיינתי שאוכל לצאת מזה מתי שרק ארצה

הצלחתי לפעמים, באופן זמני ומעושה.

ויתרתי על עצמי, זנחתי שאיפות וחלומות

זכרתי מה עשיתי, מה עשו לי ומה אני מסוגל לעשות.

חשבתי שהייתי חכם יותר מכולם

טבעתי בשנאה עצמית והרגשתי אידיוט מדופלם.

ידעתי שאני לא מסוגל לבד ובכל זאת התעקשתי

כעסתי וקיללתי אבל לא בכיתי כי התייאשתי.

למדתי לשמור הכל בפנים

מצאתי נחמה מזויפת ונקמה אצל זרים.

ניצלתי ושיקרתי ולא ידעתי לאהוב

ספגתי את ההשלכות כשנפלתי בלי סוף.

עברתי במהירות בכביש עוקף כאב

פגעתי בעצמי ובאחרים עם הרבה חרטה בלב.

 צחקתי מהאפשרות שאהיה נקי יומיים

קיבלתי פיק ברכיים, לא רציתי לקפוץ למים.

ריחמתי על עצמי, רציתי לברוח מהכל

שאלתי: אם זה לתמיד, למה שאמשיך לסבול?

תירצתי ומצאתי להכל הסברים

איבדתי מספיק. רק להיום, מעדיף להחלים.

תודה שוב ינון... אתה מ-ש-ג-ע אותי... חדרת לנפש עמוק ונוקב. תודה על המבט! 
אוהב אותך!

ינון עמוס לא גילית לנו את הצד הזה שבך הצד המחורז 
נראה לי אבקש מסוד שלכנס הבא אתה כותב את שיר הנושא

צריך חבר כתב on 07 אפר' 2017 06:21:

בבחינת ״מגלה טפח ומכסה טפחיים״... (שאגב זה מתחילת ההתמכרות שלי שבו המשנה ברורה היה הריגוש שלי ואכמ״ל...) 
ככה Anonymous...

כמה חודשים חלפו מאז הפעם האחרונה ששטפתי את הרכב. זה לא בגלל המחיר: איפה שאני מתדלק שטיפה עולה חמישה שקלים בימים א'-ה'. אז למה בעצם? כי פעם ירד גשם ופעם היה אובך, פעם לא היה זמן ופעם שכחתי. תירוצים.

אחת לאיזה זמן מוגבל אמרתי בקול: "האוטו כבר ממש מטונף, אני חייב לנקות אותו", ורגע אחר כך המשכתי הלאה בחיי.

הערב, בשעת בין הערביים, כבר היה כמעט בלתי אפשרי להגיע בשערי מתקן שטיפת המכוניות. התור הזדחל למרחוק, אז העדפתי מראש לנקות אותו כמו פעם: עם דלי וסמרטוט. והנה איזה פלא: ככל שאני מנקה יותר, אני מבחין ביותר צלקות ושריטות. פה נכנס בי רכב, שם שפשפתי את הקיר, אבל למרות הכל, זו הייתה תחושה נפלאה לנקות אותו. זו הייתה תחושה נפלאה לראות אותו נקי.

זה הרכב שלי. השארתי עליו כמה סימנים במשך הזמן, אבל שילמתי עליו מההתחלה ועד הסוף וזה די מדהים לראות אותו, את הרכב שלי, בוהק ככה. התרגלתי ללכלוך, שכחתי איך הוא אמור להיראות.
אסירות תודה שיש לי רכב. אני שמח עליו כמו שהוא, על כל הפגמים שבו ואולי דווקא בגללם.

***

בתור ילד שקט ומופנם הסתובבתי הרבה בין המדפים בספריה העירונית. אהבתי להיבלע בתוך סיפורים של אחרים, נהנתי מאוד לקרוא ולשכוח מהצרות שלי, מהבדידות, מהחריגות. ברחתי מהמציאות. מאז שאני זוכר את עצמי אהבתי גם שירה. ובכן, אחדים אוהבים שירה. אני הייתי חלק מהמיעוט הזה.
בתקופה מסוימת גם אני כתבתי, ואפילו שלחתי לתחרות באוניברסיטה בה למדתי וזכיתי במקום הראשון. אתמול בערב היה לי סופסוף האומץ לזרוק את שלושת העתקים ששלחתי בזמנו לשופטים. גם אם זה חלק ממני, זה חלק שאני לא רוצה להיתלות בו היום.
אסירות תודה שרק להיום, אני רוצה לחיות ושמח על כך שאני בחיים.

אוהבים. תודה על ״המנה השבועית״...  
פסח כשר ושמח!

בכמה הזדמנויות בחיי שאפתי להיות חילוני. לפרוק מעלי עול מצוות, לפטר את אלוהים, להיות אדם חופשי.

זה לא היה חופש, זו הייתה עבדות. השתעבדתי ליצר, לתאוות. חשבתי שאני חיי את החיים במלואם, אבל בעצם ראיתי אותם חולפים לידי. חשבתי שאני אדון לעצמי, אבל למעשה הייתי שפוט של הרצונות הבהמיים ביותר שבתוכי.

ניסיתי ליצור לעצמי אלוהים אחרים, הפכתי אנשים אחרים לאלוהים: שאפתי לחיבתם, הלכתי אחריהם בעינים עצומות, רציתי התקרב אליהם, לקחת מהם, להיות דומה להם. רוב הזמן גם אני הייתי אלוהים שלי.
לא הייתי באמת חופשי משום שהייתי כפוף לכל אותם תחליפים שיצרתי. הייתי תלותי בהם. במידה רבה זה עדיין נכון, לצערי. ההבנה הזו טרייה יחסית בראשי וייקח לה זמן להתקבע בפעולות, אך אשתדל שלא להאיץ בתהליך. פינוי ההריסות שבתוכי לא יקרה באחת, אבל זה בסדר. לא הפכנו למכורים ביום אחד גם כן.

החירות האמיתית שלי תתממש אם אפטר את כל אותם אלוהים אחרים ואחזור למצוא את ה', את האבא האוהב שלי. אהיה חופשי אם אלך אחריו גם במדבר, בארץ לא זרועה. אם אתפלל להכוונה, אם אדבר אליו ואודה על כל הטוב. רק לו מלוא העוצמה, מי ייתן ואמצאהו כעת.

אתה צומח ידידי.
שה' יהיה איתך.

מדהים. 
גם אני אחזתי שאני עשיתי כל מיני דברים מושגים ואנשים לאלוקים וזה ממש הרס לי וכבש חלקים נפרדים בי... 
תממש לאחרונה אחזתי את זה ואני מתפלל לאלוקים שיעזור לי להתמודד עם זה...
אוהבים אותך!

ינון עמוס כתב on 09 אפר' 2017 20:59:

אוהבים אותך ינון עמוס היקר
אני זוכר שאמרתי פעם לפסיכולוג שלי שנראה לי שאני לא מוכן לוותר על הדיכאון שהשתלט אז על החיים שלי בגלל שהוא נותן לי תחושה של עומק, שאני באמת חווה את החיים, לא כמו האנשים הרדודוים האלו בחוץ שרק שמחים ומאושרים ולא מתבוננים לעומק החוויה הקיומית המייסרת. שרק יצירה שמגיעה מהמעמקים החשוכים והאפלים הללו הייתה נחשבת בעייני ליצירה ראויה, אומן שאינו 'אומן מיוסר' לא ראוי להיקרא אומן. כך הרגשתי אז.
באסירות תודה היום אני רואה את זה אחרת לחלוטין, אפשר בהחלט להרגיש את עצמה וחיים גם בלי לרצות למות כל יומיים, אני מודה לבוראי האוהב שהקשר איתו מאפשר לי לחוות חיים שמחים ומאושרים, רק להיום, כמובן, ולא להצטרך לחוויה החריפה הזאת של הכאב המייסר בשביל להרגיש חי. היום אני מרגיש חי ושמח בלי צורך ב'מעצימי תחושה' כמו דיכאון.
תודה לך על התזכורת הזאת המתאימה לחג החירות עכשיו.
שה' יזכנו להמשיך ולרצות לדבוק בו ולהרגיש בחיים מתוך חירות וחיבור אליו.
חג חירות שמח ומחובר לכולנו.

נ.ב. יש לאביתר בנאי שיר 'אורייתא', שיר אהבה לתורה שבו הוא אומר:
"עד שנפגשנו אני ואת, הייתי צריך את הכאב, כדי לרגע להתקרב…" נראה לי שהוא מתכוון לזה,
וקראתי מאמר יפה של ניר מנוסי שמסביר את השיר בצורה מופלאה כאן - על "אורייתא"

מדהים שהשתחררת מזה פנימה! אוהבים.

תודה רבה פנימה היקר!
אני חושב על זה הרבה בתקופה האחרונה: אם תתמתן העצבות ו/או פגמי אופי אחרים וכו', אאבד חלק ממני. מורכבות היא חלק מהעניין אבל יותר מעניין: מה יש שם מתחת? האם אהיה מעוניין או מסוגל לראות? הרי הגדרתי את עצמי דרך הפגמים, במידה רבה מאוד.
תודה על הקישור לשיר. אני שונא להשתמש במילה מצמרר, אבל הוא אכן מצמרר וגם המאמר מסיים להדיוטות כמוני. תודה

בסוף תמיד חוזרת השאלה: באיזה זכות אני מתלונן? הרי הקשיים שלי הם מותרות לעומת מה שעברו אנשים הקרובים אלי. הם, בניגוד אלי, בחרו לא להתבכיין, אלא לקום מתוך האפר ולבנות את עצמם.

ככה גדלתי: אסור להתלונן, אסור להראות חולשה, עדיף להסתיר.

 אז הסתרתי, אוהו כמה הסתרתי. גם אחרי שנים ארוכות, כשהייתי במצב נפשי רעוע ביותר וחשפתי מעט מהמוגלה שהצטברה לי בלב, לא הייתה לגיטימציה לכאב שלי מבחוץ ומבפנים. מה שהיה היה, מה שקרה בעבר שייך לעבר. צריך לעבור הלאה. מתי כבר אתבגר? מה יהיה עם העיסוק העצמי ברגשות?

מפעם לפעם, גם ביום הספיציפי הזה, אני עדיין מתקשה לחלוק רגשות על תחושות שליליות, על דיכאון. זה מרגיש כמו פריבילגיה של מפונקים. הרי הרבה יותר עדיף להתבדח עם אחרים, כשבפנים אני קרוע מעצבות. אסירות תודה על מי שיכול להכיל את הכאב הזה בתוכנית ומחוצה לו. צריך לזכור שיש כאן ניסים גלויים. אם אפתח את העיניים אראה יותר מאשר הצבע שחור.

לא חשבתי שיש מי שישמע ויגיד לי "אוהבים", שיש מי שירצה בטובתי. לא האמנתי שאאמין בזה. לא תיארתי לעצמי שאחווה חיבוק מאבא אוהב היום. יש סיבה להמשיך ולהאמין, רק להיום.