תודרבה. וואלה, זרח מפרחוני. תודה על התזכורת.  אה, החיבוק של אלוקים הוא החשוב מכל. ואין אדם שאין לו תחליף... חיבוק.

בינהזמנים. החבר'ה הבוגרים מתקוטטים. למרות שבדרך כלל אני מגיב באופן מחלים ולא נשאב פנימה, זה מרוקן ומעייף אותי. לא רק ההצקות וההקנטות, אני מרגיש שהם מנפצים לי איזושהי משאלה שהבעתי ביני לביני בילדותי, שהבית שלי ייראה אחרת., מתפלל לזכור שהם ילדים ומריבות הם חלק מההתפתחות הבריאה והגדילה שלהם. אבאל'ה, עזור לי להבחין בחלקים הטובים הרבים שיש בהם. תודה לך שאתה איתי.    

תודה. גם לי יש קושי עם חופש. יציאה מהשיגרה, להיות עם הילדים המון. עכשיו זה עוד איכשהו כי אני עובד. פסח בכלל הפחיד אותי איך יהיה. רק להיום אלוקים שיחרר אותי מהפחד הזה.

תודה.  
"הספינות הטרופות שונות, סירת ההצלה, אחת" - למרות שהרעיון מוכר, המשפט הזה גרם לי לחשוב רבות. תחילה ראיתי בו תזכורת להתבוננות הנכונה לי כמכור: למרות שלפעמים אתה חש שונה מחבריך באישיותך ובסגנון שימושך, זכור  "ספינתך נטרפה", עכשיו הזמן להפנות את המבט אל "סירת ההצלה" המשותפת... אתה כבר לא נמצא בספינה טרופה.. תתמקד בכאן ועכשיו.
בהמשך הבנתי שאוכל להיעזר בעיקרון הזה לכל סיטואציה עם אינטראקציה בינאישית. לאו דווקא לניצולי ספינות טרופות... (או שמא כל אחד וספינתו הנטרפת...). אנשים מטבעם הם שונים, וכשם שפרצופיהם. בהכרח גם עברם שונה.
גם בבית.. המבט הוא אל "סירת ההצלה" האחת...




 

להחלים לפחות בעייני, בשבילי,
זה להפסיק לנסות לשלוט ברוח,
ולהתחיל לתקן את המפרשים.

אכן סירת ההצלה היא אחת,
ואני תמיד נמצא כבר עליה.
גם בקרקעית.
כל מה שנשאר,
זה 'רק' להתחבר ל'משיב הרוח'.
ולקבל ברכה.
שאזכה לחיבור ותיקון יציבים.
אמן.

אהבתי. תודה. נראה שכיוון הספינה נקבע על ידי הזווית בה הוצבו המפרשים.. (נקודת המבט..).
- - - - - - - -
עבר עלי יום מיוחד. יום של יישום העקרונות. יום של טעויות ותיקונן. יום בו פתאום תפסתי שאני עמוק בריכוז עצמי, ובחסד ה' יכולתי לצאת ממנו לנתינה. לא נחתי. נתתי. כיף. ואפילו הספקתי לשסטל עם אשתי. תענוג. 

אסירותודה. 

וואי אסירות, 'לשסטל' לקח לי כמה רגעים ואז פשוט התחלתי לצחוק... גדול!  

אוהבים.

ויהי מקץ שנתיים.. ו... חולם על... כן, שנתיים חלפו מאז ביצעתי את התפנית המשמעותית בחיי. האישיים והמקצועיים. לא פיללתי לחוויות מהסוג שחוויתי. לא שיערתי להיות היכן שהנני. לא ידעתי על קיומם והימצאותם של לא מעט מההתרחשויות. שיניתי דעות. החלפתי סגנונות. ב"ה עודני על הרכבת. בחסד, לא ירדתי ממנה ואינני על אחרת. הטוב כי לא כלו רחמיו איתי. או יותר נכון אני איתו. אסירותודה.     

גם אני הקטן והחדש מצתרף לברכות עלה והצלח שם איתך גיבור חיל! וגם כמובן מאוד מודה לך על הכל. אתה ושכמותך הם המרא דאתרא שלנו!  תודה 

איזה יופי. האם זה אומר שתחזור להיות איתנו יותר?

תודה. ב"ה. לטווח הקרוב..

קטעים. חשבתי שאני הולך להיות פה. והרבה..
בנאדם מתכנן תוכניות ובורא עולם צוחק...
אסירותודה שאני צוחק איתו.
אבאל'ה, אני אוהב אותך.

אוהבים. אותו ואותך!

תודה טהרני. לא מובן מאליו. שאתה אוהב אותו. ואותי. וגם אני אותי. וגם אותך.

11 שנים! כן כן, עברו אחד עשרה שנים ממתי שאוננתי בפעם האחרונה. נס. ניסים. הזוי. הזיה. טירוף. כל סופרלטיב שאתן לעובדה הזו יהיה דהוי, דלוח. לרגעים נדמה לי שאין לי מספיק מילים באמתחתי שיתארו את מה שקורה איתי. גם היום. אמנם לאונן הפסקתי בכ"ה אב תשס"ה (וב"ה להיום עוד לא חזרתי לשם), והשינוי התחיל קודם, הרבה קודם, אבל הסיפור הוא כפי שאתם יודעים הוא יום אחד. היום. כאן ועכשיו. והכאן והעכשיו שלי עמוס. בדברים מדהימים - ניקיון, מפוכחות, זוגיות מתקדמת, הורות, התפתחות אישית, וגם בדברים פחות בהירים ויותר מורכבים כואבים יותר כדוגמת התפתחויות אישיות ומקצועיות שלא על פי הכיוון והתכנון המוקדם שלי. התפקיד שלי בזמנים אלו, כפי שלמדתי במהלך ההחלמה, "להתנהג בהתאם". להשתדל בלי לנהל. להשתלב במציאות מבלי לשנותה לרצונותיי. 

לחיות "בהתאם לתנאי הדרך". שאזכה. היום.

בתחילת שבוע הבא כשאתפנה קצת יותר מעומס שיש לי, אכתוב ב"ה באריכות על הנס הגדול שממשיך והאתגר המשמעותי אצלי כיום - שאננות. (חבר אמר לי פעם ששאננות = אוננות...). למרות העומס, לא יכולתי לעבור את היום הזה בלי לכתוב כמה מילים.

חברים, זה עובד!. אפשר אחרת. אסירותודה גדולה לאבא אוהב.. הנס נמשך. אני מתפלל להמשך יומחובר. היום. אוהב וצריך.

חיבוק.

תודהאסירות
תודה על ההשראה והעזרה,
ועל המאמרים המחכימים, וההחלמה הרבה.
תודה על הדבקות במטרה,
ועל כנות מעוררת פליאה.
ותודה רבה לאבינו האוהב ששם אותך לנו לעזר בדרך העולה.

תודה.
וחיבוק חזרה.