אני מניח שהתיאור הקרוב ביותר שמצאתי לתחושותי הנו אלרגיה לתאווה. אני חש כעומד על קצה הצוק, כאשר כל תנודה קלה לפנים תוביל אותי לנפילה בלתי נמנעת. לאחרים יש את הפריבילגיה לחופש תנועה מסוים לפני הנפילה לתהום, אבל לא לי. ברגע שההתדרדרות במתלול החלה, כמעט בלתי אפשרי לעצור אותה. המלחמה האמיתית הנה בשלב לפני, הנראה תמים כל כך לכאורה. ״רק״ מבט חומד קצר, או חיפוש צמד מילים חדש בדפדפן רק מתוך ״סקרנות״ ועוד כהנה וכהנה מתעלולי היצר, עשויים להוביל לנפילה הכואבת. המלחמה האמיתית, הנה בשלב המקדים למערכה, בניגוד להתמודדויות רבות אחרות בחיים. אבל, ניתן להתמודד עם התאווה. בפעם הראשונה שנכנסתי לאתר המבורך של שמור עיניך, הצלחתי להחזיק מעמד 180 יום, לאחר 25 שנים בהם פעמים בודדות הצלחתי להגיע בקושי לעשירית מפרק זמן זה. אח״כ נפלתי, מתוך גאווה וטפשות, ברגע שהפסקתי להשתמש בטבלה ובמייל היומי. האשליה כי נרפאתי התנפצה לרסיסים. לקח לי זמן לאסוף את השברים וב״ה בעוד יום ימלאו לי 50 ימים נקיים. כן, במידה מסוימת איבדתי את חופש הבחירה ברגע שהיצר מתעורר. אבל אפשר להימנע משחרור השד הרע מבקבוקו. כשחושבים על זה, אשליית חופש הבחירה בחיים נפוצה למדי, אולם מדובר בטעות בה רובנו לוקים. כן, גם אלה שאינם מכורים לתאווה. קשה להודות בכך שמהלך חיינו ברובו אינו תלוי בנו כלל, אבל זהו כבר נושא לפוסט אחר. השבועיים הראשונים הם הקשים ביותר, אולם בהמשך הדברים בהחלט הופכים לקלים יותר. יש רק לזכור לא לעצום שוב את עינינו ולא להתפתות אף לצעד זעיר לכיוון התהום, שיוביל לנפילה בלתי נמנעת.
