שלום לך. אני חדש פה. ואתה? גם כן? יפה לנו. ואתה מהוותיקים? יפה. מחזיק מעמד? כל הכבוד!
תראו כמה אנשים אנחנו, לכולנו יש תאווה למי יותר ולמי פחות. אבל זה אותה התאווה, בסופו של דבר כולנו מאוננים ומוציאים זרע לבטלה.
ובכל זאת, תכנסו לכל הפורום ולכל הנושאים ולכל הדפים ותראו כמה דרכי החלמה אנשים מוצאים לעצמם. לאחד מתאים לעשות ריצה ולהצמד לטבלה, לשני מתאים לקחת על עצמו נדר ולתת צדקה, השלישי יעדיף קבוצות וספונסרים והרביעי ירצה לעשות חסימה לאינטרנט ולעסוק בפרויקטים שונים. בסופו של דבר, גם במדריך זה מוזכר, כל אחד מוצא את דרכו שלו.
אני כרגע בהתחלה. 9 ימים אני נקי כך רשום בטבלת ה90. מה שמחזיק אותי יותר מכל וחיזק אותי מההתחלה זה לדעת שאני לא לבד, אני לא מוזר, יש עוד כל כך הרבה כמוני.
כולנו בזה ביחד אבל כל אחד מוצא את דרכו שלו בפני עצמו. אז אם מישהו מתוסכל אולי קורא את זה, בין אם הוא וותיק שנפל או מתחיל מבולבל, תקשיב לכל מה שכותבים, תפנים את הבעיות ואת הדברים, אבל תמצא לך דרך משלך. אני, לפחות בינתיים ומקווה שימשיך כך לעד, מצאתי את דרכי.

ברוך הבא חבר יקר!
אשריך שמצאת את המקום הנכון והדרך הנכונה לצאת מההתמכרות אובססיבית לתאווה.
כאן זה המקום שראיתי ניסים, גם אתה תראה בע"ה.

מושי 

יום 10.
תודה לשמור עיניך שהביאוני עד הלום.
אני לא יודע אם מישהו בסופו של דבר יקרא את זה או לא, אבל לכתוב אני צריך:
אחד הדברים שהכי עוזרים לי להתגבר זה להזכר בהרגשה אחרי המעשה.
בשעת המעשה עצמו אתה נהנה מאוד ואין צורך להרחיב. לאחר מעשה הייתה נשארת איתי תחושת גועל מעצמי ומכל הענין לפחות ליום שלם. אם נניח לעצמנו מול העיניים את התוצאות של המעשה שאנחנו רוצים לעשות, וכבר עשינו אותו מספיק בעבר, זה אחד הגורמים המרתיעים ביותר. גם אתם חושבים ככה? אשמח לשמוע את דעתכם!

פרודו, אהבתי את הכתיבה שלך,

ברור שיש מצבים שהתחושה של "גועל" - כמו שהיטבת להגדיר את זה, זה נותן את הדחף להתרחק מהתאווה.
אבל אסור לנו להסתמך על זה בתור "קרש הצלה" בשעת מבחן.
אנחנו צריכים לחזור ולשנן את הפעולות של התוכנית אונליין, כדי שנהיה מוכנים גם כשהרגשת הגועל תתנדף...

מאחל לך עוד יום נקי ושפוי.
מושי

אני מצטער שאני קוטע את הרצף של התגובות, אבל פתאום ראיתי את הניק שבחרת 'פרודו באגינס', אני חייב להגיב, ולפחות אתה תבין על מה אני מדבר.
יש משהו בספר (וכמובן בסרטים) ששבה את ליבי, לחלוטין. 
לעתים, לאורך השנים, אחרי נפילה, ראיתי שוב ושוב את הקטע הזה, בספר (סרט) השלישי - בו פרודו רוצה לזרוק את הטבעת, כל כך רוצה, והכל עוצר, ופתאום הוא מסתובב. ואני בוכה ואומר - למה? למה עשיתי את זה? והסרט ממשיך, וסאם מגיע, והצחוק שאחרי שהכל מסתדר, כמה כמהתי לצחוק הזה...
ובכל אני מזדהה עם תהליך ההתמכרות שמתוארת בשר הטבעות, וכן, ראיתי אינסוף פעמים כל חלק בסרט, וכן, קראתי את כל ההיסטוריה של הסילמריליון ושאר הספרים, ועדיין, משהו בי רוצה לומר לך, שאם בחרת את השם הזה - אתה לא סתם אחד שנופל, הכאב, התסכול, היאוש, הפחד וכן - העזרה החיצונית.
אז מי ה'סאם' שלך? "פרודו לא היה יכול ללכת רחוק בלי סאם" (שם, שם)?

מעניין שאתה לא היחיד ששאלת אותי והתייחסת לשם. האמת ממש בלי כוונה בחרתי בו, חיפשתי שם בדוי ואחרי כמה ניסיונות כושלים השם הזה עלה לי. אני מאמין שמי שהכי קרוב להיות ה"סאם" שלי כרגע הוא שמור עיניך, בינתיים הם עושים עבודה טובה.

יום 11
אנחנו הולכים על חבל מתוח בין שני בנינים גבוהים.
אנחנו חייבים להגיע לצד השני כי מאיפה שבאנו מחכה לנו רק רע. בחירה אחת משאירים בידינו: עובי החבל.
לכאורה זה כל כך קל. אביא חבל עבה ככל שאוכל ואעבור בקלות לצד השני. אך לא כל כך מהר, אצטרך לוותר על כל מה שאהבתי, כל מה שאני מכיר ויש לי, בשביל להשיג חבל עבה שכזה.
יש עוד אפשרות, להשיג חבל דק וזול, אך אני מסתכן בנפילה הרבה יותר ודאית. הרבה לוליינים לפני ניסו את שני החבלים, חלקם הצליחו והגיעו לצד השני, גם עם החבל הדק, וחלקם נפלו ונשלחו לנסות מחדש, אפילו שהשתמשו בחבל העבה ביותר.
אנחנו עומדים בפני שתי אופציות:
הראשונה: לקבל על עצמנו כמה שיותר כלים, כמה שיותר החלטות, כמה שיותר מחסומים בשביל לעבור את המסע הזה שלנו.
השניה: לקבל על עצמנו מינימום כזה, חסימה קטנה, החלטה קלילה וכלי פצפון.
לכאורה פשוט כל כך לבנות את כל המחסומים ולשכוח מהבעיה מיד, אבל המחסום מנתק אותך מעוד דברים נוספים שהיית רוצה אותם והם טובים, אולי אפילו הכרחיים, להמשך דרכך בחיים. אחרי זמן מה עם מחסור שכזה מהדבר הכל כך נצרך המחסום לא בטוח יחזיק.
מצד שני בחבל הדק אמנם אני לא מוותר הרבה ומשאיר לעצמי את הדברים הטובים פתוחים אבל בהינף יד אני יכול לסטות וליפול.
בחירה קשה שכזו. אני מאמין שאני לא היחיד שמתחבט בשאלה מה נכון. אני כן יודע מה אני מעדיף.
אם אחסום את עצמי יותר מידי, אתפוצץ. הנפילה תהיה קשה ולמה? בשביל להוכיח לעצמי אחרי הנפילה שאני יכול לעשות מה שאני רוצה. אף אחד לא יחסום אותי, כך אגיד ואפול.
בינתיים אני מעדיף להיות חשוף. כך אני מרגיש הרבה יותר בחירה בדחיית הרצונות. אני בוחר לא לעשות את זה, אני בוחר לא להכנס לאתר הזה.
מקווה שזה נכון בשבילי ולא אפול.

מזדהה.
עבורי החסימה היא רק תזכורת. כשאני רוצה אני פורץ הכל, וגם יש דברים שבשל כשרוני הרב בפריצת מחשבים, אי אפשר לחסום. 
אבל התזכורת היא הסוד הגדול - מכיוון שכאשר החלטתי וזהו, לעתים קרובות הושבתי את עצמי על פתח של זונות, כפי שאומרת הגמרא, ואז הפעלתי את כל כוח הבחירה שלי כדי להיחלץ משם. 
החשיבות של התזכורת היא בכך שאני לא יכול להרשות לעצמי לשבת בפתח של זונות. יותר מזה, שלפחות על פי ניסיוני, כאשר אני כבר שם, מאוד קשה לי לזכור את כל ההחלטות הגדולות ואת כל הרוחניות העמוקה שלי. משהו ב'רגעים לפני' מאוד קשה לאיתור, זה נקרא בשפה של 'הצעדים' 'הלגימה הראשונה' - שהיא כל כך תמימה ובנאלית, אבל במובנים רבים בה תלוי הכל. כמובן, שלא כל אחד יש את הדפוס הזה, והוא אחד משני 'האבות' שמגדירים על פי הצעדים את ההתמכרות - הראשון הוא הבולמוסיות של השימוש, והשני הוא חוסר היכולת לזכור 'לפני' את מה שאני זוכר כל כך טוב וחי 'אחרי'. 

אתך
נתן במתנה 

כרגע אני פשוט יודע להרחיק את עצמי מהמקומות האלו. לפעמים שזה קופץ לי, ברחוב בעיקר, מול העיניים אני סוגר את המחשבות כמה שאפשר או פשוט עובר הלאה. אנחנו כבר חיים בעולם מלא בדברים כאלה מסביבנו. לפעמים פרסומת פשוטה יכולה לעורר יצרים מסוימים, שמה חסימות לא עובדות. חייבים ללמוד גם להתמודד מול זה.

יום 17
הרבה זמן לא הייתי פה. הרבה דברים קורים. הימים עמוסים, אבל זה חלק ממה ששומר עלי. כשאתה עסוק בדברים אחרים אתה לפעמים אפילו לא זוכר שאתה מתמודד מול תאוה.
הזמן קצר. וזה טוב. דרך צלחה לנו!

יום 21
האדם הוא יצור כל כך צפוי ופתטי.
אני יודע כבר שאני לא היחיד שיש לו בעיה, אז אני גם בטוח שישנם עוד אנשים שהצליחו להשאר בלי למשמש בעצמם, עכשיו או בעבר, איזה כמה שעות או כמה ימים בלי זה ופתאום אתה מרגיש בעננים: אין לי שום בעיה, הכל עבר, התגברתי לבד כמו גדול ועוד אשליות מאשליות שונות.
גם לגבי חוליים מסוימים ישנה התופעה הזו שאתה יום, יומיים או שבוע מרגיש הרבה יותר טוב עם מקום שכבר לא כואב כמו בעבר ואתה בטוח שזהו זה, סיימתי, עבר לי.
ואז מגיעה הנפילה...
שיט. זה עדיין כאן, אני נמושה, אני עובד על עצמי בעיניים.
הבעיה היא שאנחנו גם יותר מידי עבדנו על עצמנו פסיכולוגית שהכל בסדר בימים האלה שכשמגיעה כבר הנפילה אז הצניחת מורל היא דרסטית ומסוכנת. אתה מדוכא ומאוכזב מעצמך ולפעמים ברגעים הכי קשים אתה מאונן את עצמך לדעת שוב ושוב (אולי לא כל כך לדעת)...
חשבתי שאני חסין. חשתי גיבור גדול. אני בתוכנית. אני בטיפול. אני לא לבד.
ואז תמונה קטנה ערערה את הכל. תמונה שתפסה אותי חושב שוב על מלא דברים שרציתי לשכוח. פתאום מחשבות רבות מתחדשות שוב בראשי, תוכניות של איך מה ומתי.
5 ימים, 21 ימים, אין באמת הבדל. לפי מה שאפשר לקרוא פה בפורום גם 900 יום לא תמיד עושים את ההבדל. הכנסנו את עצמנו למצב מסוים, כמה מצער שהוא יהיה, אבל אנחנו כבר בתוכו. אנחנו כבר מגיבים אחרת, אנחנו כבר מתנהגים אחרת. היריה פגעה, וגם אם הפצע יתאחה נצטרך פיזיותרפיה, בסוף אולי הכל יחזור לרגילות אבל צלקת קטנה תשאר.
אנחנו חייבים לעמוד על המשמר תמיד, בכל רגע. ואם אנחנו מתחילים להרגיש מעט זחוחים עם עצמנו צריך להזכיר לעצמנו שרק תמונה קטנה יכולה לערער את מעמדנו ולהפיל אותי ואותך לאותו בור שממנו טיפסנו במשך זמן כה רב.
בסופו של דבר בינתיים אני מתגבר, חלק גדול מזה בגלל שאני כותב פה עכשיו. מקווה להמשך דרך צלחה לכולנו!

שלום פרודו.
מה שעוזר לי היום,זה בדיוק זה,שאני נזכר את העשרות האלפי הפעמים שאמרתי זהו זה,זה לא יקרה יותר ,ולעזאזל זה כן קרה, ז.א. אין לי סיכוי היום שזה לא יקרה,אם אני בעצמי אתמודד עם זה ,יש סיכוי שאני כן יתחייב ליום נקי,ואלוקים יעשה את זה בשבילי,אם אני יעשה הכול למען זה,אבל לבד  לבד לעשות את זה אין סיכוי אין סיכוי,זה לא עבד בעבר למה שיעבוד היום, אי אפשר לחזור על אותם טעויות ולצפות לתוצאות שונות

הקיצור מאוד מזדהה , אפשר רק לבקש מאלוקים שיעשה לי נס היום שאשאר מחובר,ואז אלוקים הוא גדול.

יום 0
אין לי מילים...

אנחנו כאן איתך בלב ובנפש,
בעליות ובמורדות,
מזדהה עם ההרגשה שלך, גם אני נפלתי אחרי 45 יום (בערך) ואין צורך לתאר את גודל הכאב.
רק תדע שאפשר לצאת מזה, אפשר להיות נקי ושפוי, שלו ורגוע, שמח ומאושר. יש מכורים שכבר זכו, וגם אתה יכול.
המון בהצלחה בהמשך.
אוהב(ים)

אוהבים
גמני התחברתי לשם הגיבור שלי,
רק שאת עצמי במחלה זיהיתי כיצור הנאלח, החמדן, התככן שבסופו של דבר משיג את הטבעת וצונח איתה ללבה הרותחת,
זה בדיוק מה שהרגשתי כל פעם שהשגתי את מבוקשי ו....
היום אני יכול להתחבר לדמויות יותר נאצלות ומעודנות,
בזכות אבא אוהב שמנחה הדרך,
נראה לי שכדאי להקשיב ל...עצים...
בברכה
מוטי