[quote="פנימה" post=92599 date=1471259436 catid=2][dir=rtl]שלום חברים יקרים
תודה אחיד והאברך על התגובות. אוהב.
הצום עבר, תשעת הימים עברו, שלשת השבועות עברו, ואפשר להתחיל לעשות חיים, פנימיים..
בשנים האחרונות הרגשתי צורך ל"החריד" את עצמי בתשעה באב עם סרטים מחרידים מהשואה, סוג של "פורנוגרפית מוות", בחסד ה' הפעם נתתי לעצמי לחוות את היום בלי עזרים גרפיים מוגזמים, ממילא לא אצליח להכיל שבריר ממה שהיה שם, וזה לא בריא לי לראות את זה, השנה הסתפקתי בצפייה בראיונות ושיחות של אנשים שהיו שם מכל צידי המתרס, זה הספיק והותר, ואפי' קצת בכיתי בקינות, סימן שהרגשות קצת מבריאים ומתעוררים בצורה יותר בריאה. התקדמות בשבילי. תודה לה'.
מחלה. חולה.
מילים שקשה לי לומר על עצמי למרות שאני יודע שיש בהם מן האמת. נראה לי שהן מתארות בשבילי מצב בעייתי שאני צריך איכשהוא להסתדר איתו, לקחת תרופות ולחכות בסבלנות עד שהכאבים יגמרו. קראתי מאמר שקצת עזר לי להבין שיש לי אפשרות להסתכל על זה אחרת, להסתכל על המחלה כמנוע לצמיחה, ואז אולי אצליח לומר לעצמי בצורה שתחזק אותי - "כן, אני חולה, ותודה לה' שהבנתי שאני חולה, כי המחלה מכוונת אותי בעל כרחי לכיוון של צמיחה והחלמה, השלב הזה שאני כרגע נמצא בו הוא זמני, ובבחירתי הכוח לעשות פעולות ולשנות את חיי קצת 'רק להיום' כך שאהיה בשלב הבא שלב ההחלמה, רק להיום, ואז אוכל גם להוקיר תודה לאבי הרחום והמיטיב שהביא לי את המחלות שלי". הלוואי. אמן סלה.
השראה יומית -
המהות הפנימית של מחלה על פי היהדות - ד"ר גיל יוסף שחר - מקור
כדי להבין את המהות הפנימית של מחלה על פי היהדות, צריכים להבין את המהות הפנימית של תשעה באב ואת המסר שלו לחיים שלנו כיום.
ישנה שאלה עקרונית וחזקה מאוד על מה שקרה בתשעה באב.
בתשעה באב חרב בית המקדש (הראשון והשני), פעולה שסימנה את תחילתה של הגלות שבעקבותיה עבר עם ישראל סבל רב.
הרמב"ם פוסק להלכה: "כל המשבר כלים וקורע בגדים והורס בניין כו' דרך השחתה, עובר בלא תשחית".
כלומר, אסור להרוס בניין דרך השחתה. זה נכון לגבי כל בניין שהוא.
יתרה מזאת, לגבי בית המקדש, יש הלכה נוספת וספציפית:
"הנותץ אבן אחת מן המזבח או מכל ההיכל או מבין האולם ולמזבח דרך השחתה, לוקה" (הרמב"ם, הלכות בית הבחירה, פרק א).
בנוסף, אחת מתרי"ג המצוות, כפי שמונה אותן הרמב"ם היא "שלא לאבד בית המקדש ובתי כנסיות או בתי מדרשות".
סיכום ביניים: אסור להרוס בניין כלשהו, גם אם אין בו קדושה ואסור לשבור אפילו אבן אחת מבית המקדש,
קל וחומר שאסור להרוס את בית המקדש כולו.
עכשיו צריך להבין:
הרי הקב"ה מקיים את כל המצוות שהוא ציווה בהן את ישראל, כפי שנאמר: "אין מדותיו של הקב"ה כמידת בשר ודם.
בשר ודם מורה לאחרים לעשות והוא איננו עושה כלום והקב"ה אינו כן, אלא מה שהוא עושה, הוא אומר לישראל לעשות ולשמור" (שמות רבה, פרשה ל, ט).
עקרון זה נכון גם על מצוות לא תעשה. כלומר, אם לישראל אסור לעשות פעולה כלשהי, גם הבורא אסר פעולה זאת על עצמו.
כעת אפשר להגיע לקושיה הגדולה:
כלומר, לישראל אסור להחריב את בית המקדש (ואפילו לא אבן אחת ממנו), אז איך יתכן שהקב"ה החריב את בית המקדש,
הרי מה שהוא אסר על ישראל לעשות, גם לו אסור לעשות???
התשובה טמונה במילים "דרך השחתה" (לשון הרמב"ם בהלכה שאוסרת להרוס בניין).
האיסור להרוס בניין אינו אלא "כשעושה דרך השחתה וקלקול, אבל על מנת לתקן, מותר לקלקל אם אי אפשר לתקן אלא על ידי קלקול זה" ( שולחן ערוך אדמו"ר הזקן).
זאת אומרת שאם הקלקול וההריסה הם לשם תיקון של משהו אחר, מותר לקלקל, אך רק בתנאי שהקלקול הינו הכרחי לצורך התיקון.
ספציפית, בנוגע להריסת בתי כנסת (כולל כמובן בית המקדש), נפסק להלכה: "אסור לסתור דבר מבית הכנסת, אלא אם כן עושה על מנת לבנות" (הרמ"א, שו"ע, סעיף קנ"ב).
ומפרשים אחרונים אף דייקו, שכל ההיתר להרוס בית כנסת, אינו אלא שהסתירה היא על מנת לבנות וכדי לבנות במקומו דווקא.
כלומר, להרוס, כדי לבנות בית כנסת במקום אחר- אסור.
זאת אומרת שאם הקב"ה החריב את בית המקדש, הדרך היחידה על פי ההלכה, שמאפשרת לעשות זאת היא על מנת לבנות באותו המקום בית מקדש גדול יותר ומפואר יותר.
ברור שכדי לבנות באותו מקום בית מקדש גדול יותר ומפואר יותר, הדרך היחידה לעשות זאת, היא על ידי הריסת בית המקדש הקיים.
ובאופן כללי, כל קלקול והריסה מותרים, רק אם הם נדרשים לצורך תיקון כלשהו.
מדברים אלו יוצא, שחורבן בית המקדש וכל הגלות שבאה בעקבותיו, נעשו על מנת לתקן משהו.
הם לא היו עונש
