כותב כדי לא לאבד קשר עם המקום הקסום הזה שהביא אותי לאן שאני היום.
72 יום בחסדי ה' בכוחו ועוצם ידו.
ואני? מה אני? 
רק לעשות פעולות.
כל יום לכתוב, להתקשר, ללכת לקבוצות.
אני מתחיל לראות ניסים בכל מקום. 
כל הקיום המתמשך שלי והפכחון שאבא אוהב נותן לי הם נס אחד עצום שאני חווה במלוא העוצמה.

תודה רבה לכל מי שהיה ונמצא שם בדרך איתי. 
חיזקו ואימצו לוחמים אמיצים - יש שכר לפעולתך

79 ימים של נס מתמשך.

אני רוצה לכתוב המון אבל לא מוצא את המילים.
קצת מוחלש, קצת חזק.
לפעמים קשה ולפעמים קל.
מפחד מכך שאני אצטרך להלחם לנצח.
מפחד לספר לאישתי אבל מאידך מאוד רוצה כבר.
השבוע מעדתי פעמיים בתמונות. 
חייב לזכור שהפעולות האלה מצילות את חיי.

היום אלך לקבוצה חיה כי אני חייב את זה לעצמי וחייב את זה באופן כללי.

אני שונא בזבוז זמן. שונא דחיינות.
שונא את אסקפיזם שלי.
פעם זה היה תאווה.
היום פייסבוק, אינסטגרם, יו טיוב, שטויות - העיקר לברוח מחיי.
מעניין למה זה כלכך נחוץ לי.

כנארה שהקליפות מתחילות להתקלף, ברוך ה'.

אוהב אתכם אחים אמיצים.
שיהיה להחלמה. 
רק להיום.
 

כל הכבוד חבר 
אני גאה בך, בנחישות שלך ובעקביות שלך

עלה והצלח

יום, ועוד יום.
שבוע, ועוד שבוע.
ת-ש-ע-י-ם יום!!
איזה התרגשות...

שמח איתך, מתרגש בשבילך, מחבק אותך.
אמנם הגעת ליעד של ה90 יום, אבל המסע עדיין לא נגמר

מאחל עוד יום נקי שמח ומפוכח.

השגחה פרטית.

אתמול הגעתי בפעם הראשונה ל-90 ימי נקיות.
באותו הערב היה לי חתונה והחתן ביקש שאהיה עד. 
הייתי עד בחופה עם עוד חבר שלי שגם הוא מתמודד עם התמכרות לתאווה.
אנחנו יודעים אחד על השני ואנחנו עוזרים אחד לשני במסע.
כשהיינו בחדר עם החתן והאבות והרב, במעמד החתימה על הכתובה פתאום התנגן בקבלת פנים השיר של אביתר בנאי שעל שמו בחרתי את הכינוי שלי - 'תחרות כלבים'. 
הסתכלתי אל עבר חבר שלי - הוא הבין.
פתאום הכל הסתדר ונראה הגיוני.
זה כנראה הדבר הקרוב ביותר לנבואה שאי פעם הרגשתי.

שבוע שעבר סיפרתי לעוד חבר מאוד קרוב שלי על המצב שלי. 
הוא אברך ואני מאוד התייבשתי לספר לו.
זה היה צעד גדול והרגיש כמעט כמו שאני מספר לאישתי.
הוא חיבק אותו ארוכות והרגיע את ליבי הדואב.

ודיברנו על ה', ודיברנו על העולם, על החיים, על מידות. על תאווה.
ואני דיברתי על כך שלהיות עד זה מעמד מאתגר במיוחד לאור המצב הזה.
בן אדם אמור לבחור איש טהור מידות להיות עד שלו.
ותמיד זו בעיה שלנו המכורים - להתסכל על עצמנו בעיניים כאלה.
אני מסתכל בצורה עניינית, לא בהלקאה עצמית, אני מאוד גאה במסע שלי אבל גם עירני ולא שאנן.
כמובן שלקחתי את העדות ואת החופה הזאת כמטהרת וכהזדמנות לחזור באמת בתשובה שלמה.
ברור שאח"כ על רחבת הריקודים עוד היה לי קשה עם העיניים.
תמיד יהיה לי קשה.
יש לי רק את הפעולות ורק להיום.

אבל באותו רגע, השיר הזה התנגן, ואני חתמתי על הכתובה.
והקב"ה, אבא שלי האוהב בשמיים הזמין אותי אליו הביתה. 
וזה היה מוחשי.
וזה היה נוכח.
והיה לי חם ונעים.

ומאוחר יותר אחרי החתונה אישתי אמרה לי שהיה לי קשה לראות אותי מדבר עם בנות.
ופעם הייתי מסתתר ואומר לה שזה לא ככה.
ושאני רק שלה.
אבל הפעם אמרתי לה שהיא צודקת במאה אחוז.
ואמרתי לה שאני פגום.
והיא לא הבינה.
אבל אמרתי לה שאני בתהליך.
ואמרתי לה שקרב היום שבו אני יספר לה את הכל.
קרב היום שבו אני יצליח להיות בכנות אמיתי איתה כמו שמעולם לא הייתי.
והיא הייתה גאה בי.

ולרגע אחד, ורק להיום - הכל היה במקומו. הכל היה מושלם.
וקמתי בבוקר, וכתבתי על דף הפחים שלי את המספר #91 - והמשכתי הלאה.

אני יודע שזה נכתב בצורה אסוציאטיבית.
ככה זה כשאתה דוחה משהו שרצית לעשות מהבוקר ואתה עושה אותו רק עכשיו.
אבל אני מקווה שזה יהיה להחלמה.

אני אמשיך להיות כאן בפורום.
אמשיך לעדכן.

ואני מודה לאתר הזה שהביא אותי לאן שאני נמצא היום.
שהביא אותי לקבוצות החיות.
לספונסר ולחברים.
ושהביא אותי חזרה לעצמי.

 

ממש מרגש לקרוא!

תודה על השיתוף.

בהחלט שיר מושלם להחלמה.
"להדליק את השמש 
בצחוק ובכי ובמנגינה,
אני כבר מגיע.."

בקרוב.
אמן.
 

אני כל הזמן מגלה חברים חדשים ומיוחדים 
בפרט הסוף נגע לי עמוק בלב
איזה אנשים עוצמתיים...
תאמינו לי מי שלא מכור צריך לקנא

תודה רבה אחיד בשמיא.
עובר עליי גל לא פשוט.

אתמול התחלתי קצת להתענג על מגע פיזי לא טבעי שאני מכור אליו.
בחסדי שמיים ובעוצם ידו של הקב"ה ולא בכוחי לא נפלתי.

היום אני משתף כדי להרוויח כנות ולהודות בחוסר האונים שלי מולכם.
צריך להוריד ראש ולהתפלל לאלוהים שייקח ממני את התאווה רק להיום. 

105 ימים של נס מתמשך.
כותב בשביל הקביעות.
כותב בשביל להודות.
להודות בחוסר אונים שלי מול חיי.
ולהודות לכם.
לא הייתי יכול לעשות תהליך כזה, או בעצם - אני לא יכול לעשות תהליך יומיומי שכזה - בלעדיי חברים כמו שמצאתי באתר ובקבוצות החיות.

עבר עליי שבוע קצת יותר קשה שבוע שעבר. כנראה קוראים לזה 'גל'.
זה חדש לי האפשרות הזאת של לעבור את הגל.
פתאום אני לא חייב ליפול ולהיכנע לתאווה בגל הזה.
ובעצם, אני נכנע לתאווה.
נכנע מהמלחמה איתה, מפסיק להתאגרף מול המציאות.

עכשיו אני שלך הקב"ה, רצונך יעשה.
ופתאום יש שקט, והיום שלי מתחיל מפוכח.

בחסדי ה' ובאהבה שיימשך היום הזה והמפוכחות עם כל הלחצים שיש לי.
הקב"ה אוהב אותי.
הוא אוהב אותנו.

רק להיום.
אוהבים

אתה פשוט מדהים,
בריאת העולם ממש

סוחט ממני לחלוחית בעין פעם אחר פעם

אם לא היינו מכורים - לא היינו כאן.
אנחנו מכורים, והתפקיד שלנו הוא להבין את המצב, להיכנע ולהתפלל.
הזכות שלך שאתה מחזיק אותי, זה מה שיחזיק אותך גם בזמנים הקשים ['גל' בלע"ז...]

חיבוק.

108 ימים של נס מתמשך.
אסירות תודה על כל הטוב שהקב"ה מרעיף עליי.
אסירות תודה שהגוף שלי לא מסכים עם הראש.
אסירות תודה על נקיות ומפוכחות.
אסירות תודה על העולם שזכיתי לקחת בו חלק והבריאה, היצירה.
אסירות תודה על הקבוצה עוד שעתיים.

שיר חדש לאביתר בנאי
אולי יום אחד אני ארגיש שהוא חלק ממני כמו הכינוי הנוכחי שלי.
בחרתי לכתוב פה את המילים 
השיר הזה הגיע בשלב מדהים בחיי.
כנראה שההשגחה הפרטית הזאת באמת לא מפסיקה.
אני מתפלל כל יום, וכבר התחלתי בצעדים מעשיים - להצליח ולאזור את הכוחות הדרושים לספר לאישתי על דבר מחלתי ומסעותיי אל עבר ההחלמה.
והשיר הזה כאילו נכתב לזה המצב.
אני שומע את זה ועיניי נרטבות.
כלכך מפחד מהצעד הזה.
כלכך מפחד להכאיב לה.
כלכך מפחד לראות את עיניה נשברות בגללי.
יודע שזה הצעד הנדרש הבא.

מתפלל לאבא אוהב שבחג החירות הזה אזכה לצאת מהחושך של מצרים ומהשקר של חיי אל עבר החירות והכנות האמיתית עם אישתי אהובתי שהיא משוש חיי. 

בהחלמה
 

114 ימים של חסד ואהבה.
תודה רבה ה'.
תודה רבה אבא.

תודה לחברים.

כותב כי... אני מודה לאלוהים על כל מה שיש לי.
מפחד שלא יהיה לי.

מתקרב הרגע שבו אני מספר לאישתי על המחלה.
מפחד כמו ממוות.
מצד שני - אסירות תודה כזאת גדולה על התכנית, הפעולות, הדברים שהביאו אותי לכאן.
אף פעם לא האמנתי שאגיע לנקיות כזו.

תודה לכם.
בהחלמה וכניעה

החלמה מתחילה בשיתוף האישה עם סיפור חיינו, קשה אבל מחלים, קח כוח מחברים.

שלום עולם,
אני מכור לתאווה, לאוננות כפייתית, לאקסהבציוניזם, לפורנוגרפיה, לצ'אטים, לפייסבוק, לאינסטגרם, לחדשות, לבריחה מהחיים, לתשומת לב, לרצון להתאוות ושיתאוו לי, לחולשות שלי, לפחדים שלי, להיכנס לתוך עצמי.

אני אסיר תודה על 118 ימי ניסים מתמשכים.
אין בפי מילים שיוכלו לתאר את הרגשת ההתעלות, את המקום בו אני נמצא.
אני כלכך אסיר תודה ועולות בי דמעות כאשר אני חושב על אבא אוהב שמשאיר אותי נקי.
וזה מעניין, כי הרבה זמן לא יכלתי לבכות. התאווה סתמה לי את תעלות הדמעות.

היום בערב אני מספר לאישתי.
היא כבר יודעת שהערב אנחנו עושים 'דייט'.

אתמול והיום בבוקר התענגתי על כל חיבוק איתה כאילו הוא היה אחרון.
כאילו אני הולך לקרב, צו 8 ושוב נכנסים לעזה.
הלוואי וזה היה רק כניסה לעזה.
אני הולך לעשות את הדבר הכי מפחיד בחיים שלי היום וברכיי משקשקות.
אני לא יודע מה צופן לי העתיד, לאן יילך הקשר שלנו, מה ייעשה.
אבל אני יודע שאני חייב לשחרר את הדברים האלה לאבא שבשמיים.
אני חייב לעשות פעולות ולהישאר שפוי..
בלי זה - אני אמות.

אז בברכת רק להיום.
ותפילת הדרך.
אני יוצא מעבדות לחירות.
וייתכן שייקח לי 40 שנה ושימות הדור.
אבל בסוף המסע מחכה לי הארץ המובטחת.
זאת אני יודע.

בהחלמה