שלום לכם חברים יקרים , אחים למלחמה.
הרבה זמן לא כתבתי כאן, אבל את האמת, כלום לא השתנה. ההתמכרות עדיין פועלת עליי ושולטת בי כאשר היא חפצה בכך , אני עדיין נגרר אחרי עיניי וליבי ובסתר נופל בתאווה.
דבר אחד שכן הולך ומשתנה אצלי זה היחס לתאווה.חשבתי לעצמי, הרי כלום לא השתנה בעשר שנים האחרונות ולמרות שכל פעם אני חושב שזו תהיה הפעם האחרונה ..אני מתבדה. סוף סוף נפל אצלי האסימון ותפסתי שאני מכור .. מכור .. מכור.. רק הקדוש ברוך הוא יתברך שמו יכול להוציא אותי מזה . אין לי שליטה בתאווה בכלל , ולא משנה כמה אתחזק ולא משנה כמה פעמים אפול. זאת אומרת שכרגע איפה שאני נמצא אני קודם כל צריך להבין שזאת השגרה שלי .. זה המציאות. זה שאני עובר שבוע שלם ללא פגם זה כבר בגדר נס.
הבנתי שכרגע אל לי לטפח תקוות שווא שיגדילו את המכה שאני חוטף כל פעם.
לכל זה אין קשר ליאוש, אני יודע שזה נראה כך אבל לא.. להפך, כך אני לא מתייאש.
בהצלחה לכולנו
