וואו! מחכה לעדכונים...

בהצלחה חבר יקר!
לא יודע מה לכתוב לך...
אולי רק שלא תדאג והכל יהיה בסדר.. 
בהצלחה.

תחרות כלבים כתב on 24 אפר' 2016 09:49:

בהצלחה רבה.
אל תשכח להכניס את אלוקים לתמונה.

119 יום של חסדים ומתנות חינם מידיו של אבא אוהב.

אם תסתכלו על ההודעות הראשונות שלי בפורום, לא ביומן מסע. ההודעה הראשונה מה13 בדצמבר 2013. 
הייתה שם נשמה מפוחדת, לבדה באמצע בור במדבר. 
עזובה ומפורקת. 
הדבר האחרון שחשבתי שאני יוכל לעשות זה לספר לאישתי.

אתמול יצאתי מעבדות לחירות. 
אתמול הנשמה שלי ושל אישתי התאחדה לכדי גוף שלם.
כתבתי לה 13 עמודים של כאב ובקשת סליחה.
דיממתי מתוך דפי ה-A4 האלה. 
ובכיתי.
סופסוף בכיתי. 
לא יכלתי לראות את הדפים והמילים נבלעו בשצף מים מלוחים. 
וגם היא בכתה. 
והחזיקה לי את היד.
וככה ישבנו שעתיים.
והיא אמרה לי שהיא גאה בי.
והיא אמרה לי שהיא לצידי.
שהיא תמיד תהיה איתי ותעזור לי בכל מה שאצטרך.

אני פוחד שהיא עוד לא מבינה מה זה אומר - מכור לתאווה, מכור לפורנו, מכור לאוננות כפייתית.
אבל רק להיום, כל הדברים נמצאים בדיוק במקומם.
בחסדי ה'.

תודה

איזה יופי. אסירות תודה. בהצלחה רבה הלאה בהמשך הדרך.

לא מבין איך פיתאום המקלדת שלי רטובה...
חיבוק חזק!

מרגש

אני מתרגש פה כולי דמעות. אתה גיבור! 
תודה רבה לך. 

133 ימים של מתנות חינם מאבא אוהב.
בכוחו ולא בכוחי.

אני דחיין.
אני חסר אונים מול זה שאני דחיין.
זה אחד מפגמי האופי שהכי מפריעים לי. 
אני רוצה להתחיל לכתוב כאן כל יום ממש. אפילו סתם לעדכן ימים. 
לא בשביל הימים כמובן - אבל בשביל הכתיבה. אני חייב איזה סדר יומי.

בעזרת ה' אצליח. ואם לא, זה גם לטובה.
הכל לטובה בעולמו של הבורא.

אתמול הייתי קצת עצבני ולא ידעתי למה. 
התקשרתי לחברים והם עזרו לי למלא את החלל שהיה לי.
הספונסר שלי אמר שזו ריקנות כזאת - הגוף שלי היה מסומם בסמים קשים שנים רבות ופתאום הוא נתקע בלי הסם שלו. חייב למלא את החלל הזה במשהו.

שנזכה למלא את החללים בתוכנו בדברים אמיתיים ונמצא בקב"ה ובעולמו את מה שהיינו מוצאים בתאווה.

אוהב.
 

139 ימים של חסד וניסים מתמשכים.

אני רואה שעוד לא הצלחתי לעמוד במשימה של כתיבה יומית באתר.
ההודעה האחרונה הייתה ב136. 

זה קורה כי אני יצור דחיין, אני הגעתי לעבודה היום ב08:15 ועוד לא עשיתי דבר אחד מהמשימות שאני חייב לעמוד בהם.
זה חוסר אונים שיש לי הדחיינות הזאת, אני מת להיגמל מזה.
מעניין מה פגם האופי שגורם לו, או שאולי הוא בעצמו פגם אופי. אולי גם וגם.

אני חושב שזה קשור לפחד שלי מחוסר הצלחה.
תמיד אני חייב להרשים ולהיות הכי טוב. 
אני חסר בטחון בהקשר הזה מאוד וזה כנראה גורם לכך שבמקום להתמודד עם האתגר אני פשוט דוחה אותו מקווה לטוב.
ובאמת בסוף טוב - כי יש לי אבא אוהב בשמיים שלא מפסיק להרעיף עליי מתנות חינם.

שבוע שעבר בקבוצת SA האהובה עליי היה ציון דרך של חבר 3 שנות ניקיון.
הוא דיבר כלכך חזק על הקשר שלו עם אשתו, כמה רע הוא עשה לה ולמעשה כמה הוא עמוק בתוך הזבל שלנו.
התחברתי כלכך לסיפור וכמעט שבכיתי.

אני כלכך שמח היכן שאני נמצא וחייב לזכור את זה גם אחרי שאני מפרסם את התגובה הזאת והולך חזרה לדחות משימות בעבודה.
רק להיום, לנסות לזכור את זה.

אני אשתף גם כמה חוסרי אונים לטובת הכנות.
השבוע מאוד לחוץ לי - אני יוצא לטיול גדול שאני מדריך ביום שישי ואני עוד לא זזתי והכנתי משהו מזה.
יש לי משימות בארגון שאני מתנדב בו שגם את זה עוד לא עשיתי.
אני חייב לקנות מזוודה, ללכת לברית של אחיין חדש (ברוך ה') והרבה דברים טובים בעיקר אבל הם מלחיצים אותי ומעיקים עליי.
אני לא אוהב להיות לחוץ ואני מגלה שזה אחד הטריגרים הגדולים שיש לי בתאווה.
ברגע שאני קצת לחוץ אני מחפש איפה נמצאת התאווה הקרובה ביותר ללגום ממנה.
וזה אפילו משנה סוג התאווה - הכל כלי בעיניי. 
מבקש רק להיום להשתחרר מהלחץ הזה ולזכור שדווקא אלה הן מתנות חינם אדירות שהקב"ה מרעיף עליי - פרנסה גדולה, שמחה, מתנות אמיתיות.

וגם כדאי לזכור, שאני לא שולט בכלום.
אבא שלי מנהל את העולם ואני רק צריך לתת לו את המושכות.

זה כמו פעם, כשהייתי ילד קטן ואבא שלי נהג באוטו.
יכלתי להירדם ולשמוע את נהמת המנוע כי ידעתי שהידיים של אבא שלי הם על ההגה והוא יודע מה הוא עושה ולאן לנווט.
צריך לזכור את זה בהקשר היותר גדול ורחב.

תודה רבה לכם על האוזן.
תודה על ההחלמה.

רק להיום

אהבתי את המשל עם האוטו
תודה

גם אני.

שמחתי לפגוש בכם אתמול לראשונה (גם בחסוי וגם בתחרות...).

140 ימי חסד ומתנות.

שלום, אני תחרות כלבים ואני סקסהוליסט, מכור לתאווה, למין עם עצמי ועם אחרים, לחשיפה ופנטזיות, אוננות כפייתית וכל אלה מתוך חוסר אונים מול פגמי האופי שלי הגורמים לי לברוח מחיי למקום היחיד שאי פעם הכרתי.

היום בחסדי ה' יש לי דרך.
יש לי טכניקה ופעולות שאני יכול לעשות כדי ללמוד את עצמי ולהכיר את עצמי.

אתמול דיברתי על זה עם חבר מאוד טוב שלי שהוא גם בתכנית - ניסיתי להבהיר את הנקודה שכמעט כל מה שאני חושב עכשיו על עצמי אני לוקח בערבון מוגבל. הרי אני לא מכיר את עצמי בכלל. 
אני מכיר את עצמי על הסמים, על הפורנו והאוננות, הייתי כזה מעל לעשור, אז אחרי 140 יום של נקיות אני יכול להתחיל לקבוע קביעות ולעוף על עצמי? 

ממש לא.
אני רק היום מתחיל ללמוד על עצמי ואת עצמי. 
רק עכשיו אני לומד להכיר את האיש הזה במראה.

וזה נס גדול, וזה כיף אדיר.

זה כמו שאתה מקבל מתנה חדשה, איזה גאדג'ט או פלאפון חדש. 
ואתה לא עוזב אותו ומנסה את כל הפונקציות ויושב עליו שעות רק כדי להכיר אותו.

ככה אני עכשיו עם עצמי. לומד, משחק, נהנה - מכיר את עצמי.
ויכול להיות שזה נשמע לכם ורוד ואופטימי. 
כך זה נשמע גם לי.
אבל אני יודע שזה רק להיום.

כן, גם הדברים החיוביים הם רק להיום.
עוד מעט ייתכן ואני ארצה פורנו, או לאונן ולברוח לתוך עצמי.
וגם זה יהיה רק להיום.
וגם זה יעבור.

אז מה נשאר לנו?

נשארו לנו הפעולות. הטכניקה. 
בן אדם שמטפס בקיר טיפוס, הוא עולה - ונופל.
עולה ונופל. 
עשרות פעמים אפילו - אבל הוא לומד את הטכניקה והוא משתפר בזה יותר מאלה שלא עולים ומטפסים והוא גם יגיע יותר גבוה יותר מהר ולאורך יותר זמן.

אסירות תודה שהיה לי אתמול יום מאוד פרודוקטיבי שכלל גם קבוצת מסר בירושלים.
אסירות תודה שדיברתי אח"כ עם חבר ואכלתי אצל ההורים והייתי רגוע ושלו.
והצלחתי להיות אמיתי ומחובר ומפוכח.
ולא דרשתי מין מאישתי.
וקמתי היום כארי.
ועד עכשיו עבדתי יחסית טוב בעבודה ועוד לא התחלתי עם הדחיינות שלי.
בעז"ה אמשיך לעבוד ככה מהר ויעיל.
והופה יצא לי כתיבת בוקר די ארוכה.

נקווה שזה יהיה להחלמה של מישהו.

אי אפשר בלי לקנח בכמה פחדים.

אני מפחד שהיום הטוב הזה יעבור.
אני מפחד לפנטז.
אני מפחד להיות דחיין.
מפחד להיכנס לתמונות של תאווה בפלאפון.
מפחד לאכזב בעבודה.
מפחד מהנסיעה הארוכה שיש לי היום בחום הזה.
מפחד מטיול ארוך שמתקרב וידרוש ממני מאמצים כבירים.
מפחד לא לעשות פעולות ולחשוב שאני יכול על הכל.

שיהיה לכולנו בהחלמה.

רק להיום

איך התחברתי למה שכתבת....

בפרט בעניין הפעולות, אנו לא חסרי אונים מול פעולות.

תודה אח יקר
אוהב.

142 ימים של אהבת אין סוף מהבורא.

את הבוקר שלי פתחתי במעידות יפות מאוד.
תמונות, אפילו קצת פורנו. דברים שהספקתי לשכוח.

אני חושב שזה קשור לכך שוויתרתי הבוקר על מין עם אישתי ולא דחפתי אותה לזה. לא דחפתי גם אתמול למרות שנורא רציתי. 
זה הפשט.
הדרש - אני לחוץ מאוד מהעבודה ומהמשימות שלי. מרגיש ממש שהעולם כבד ויש לי הרבה דברים לעשות ואין לי את הזמן לעשותם.
זה דוחף אותי לפתרון היחיד שאני מכיר בגלל שאני ס-ק-ס-ה-ו-ל-י-ס-ט.
מעניין כמה פעמים אני אצטרך לחזור על זה כדי שהמוח שלי יקלוט - אתה חולה.
אתה מכור למין. עם עצמך ועם אחרים. בראשך ושלא בראשך.
במחשב ושלא במחשב.
במבטים ברחוב ובשיחות על הא ודא עם נשים.
אתה מכור למין וזה מה שאתה מחפש בכל אינטראקציה בעולם.
הדרך שלי לצאת מזה זה הפעולות אבל עד שאני עושה אותם... וואי וואי...
וזה בגלל שאני דחיין. ואני שונא להיות דחיין. אז אני שונא את עצמי? בום, תאווה.
המעגל הזה.
וחסרה לי כנות. אני מתקשר אבל לא אומר בדיוק את המעידה.
אני כותב לחבר טוב שלי, אני מספר לכמה אנשים בוואצפ. 
אבל הלחץ הזה במכנסיים הישן והמוכר. 
ואולי רק מבט?

אסירותודה שאני לא נופל.
אסירותודה שגם לא אפול. לא היום. 
אולי מחר אפול, אבל רק להיום? 
לא!
סורה חושך הלאה שחור - אני לא שלך היום. 
אסירותודה על אישתי, על החיים שלי, על הפרנסה.
איסרותודה על משימות, על עולם שדוחף אותי לעשייה.
אסירותודה על 142 ימי ניסים ואור. 

חזק חזק ונתחזק
בהחלמה