החשיבה הזו על הנפילה נוצרה רק בדיעבד. אחרי הנפילה. פתאום אני מבין כמה כוחות צריכים ויש לי מוטביציה גבוהה בעקבות כך. עם זאת צריכים להיות מאוד זהירים וכמו שאמרת ללמוד ולסמן את זה כתמרור אזהרה זועק.

ובאמת! חסרי אונים מול התאוה! ושהקב"ה ישלח לנו עזרה. ולא לשכוח. רק להיום. רק להיום!

ואוו דברי חיזוק אמיתיים..תודה לך!!

אין אין אביתק משלנו נראב לי..

אני חושב שהגעתי לנקודת מפנה משמעותית. אחרי דיבורים עם כמה חברים לאט לאט אני מתחיל להפנים שאני חסר אונים מול התאוה, וזה מתבטא בעיקר בזה שכאשר מגיע איזה דחף, איזה קריז, אני לא מנסה להלחם בתאוה אלא לוותר עליה, (כמו שראיתי במאמר שהביא ד"ר פנחס..) וזה אחרת לגמרי, אני לא שם, אני מחוץ למשחק בכלל. וזה אחרת לגמרי.
אבל התובנה העיקרית שלי מפה ובכלל תובנה שמלווה אותי במשך החיים, היא שהפנמה לוקחת זמן. אפשר להבין אפשר לדעת אפשר להזדהות, אבל הפנמה, היא לוקחת זמן, ולא לוותר, זה יגיע.
אהבתי אליכם ולילה טוב ומפנים!

נ.ב. יש איזה פסקה מדהימה של הרב קוק על עיכול רוחני (אורות הקודש א', ס'), גם בלימוד תורה, יש שלב של הפנמה, והוא לא מגיע מיד, הוא צריך לעבור עיכול ולהכנס לתוך מערכת הדם שמכניסה אותו לתוך כל תא ותא בגוף.

אני מרגיש בדיוק בשלב הזה שאתה מתרא.
אולי אכתוב על זה היום ביומן מסע שלי.
תודה על השיתוף ודברי החוזק.

אני יוסיף על מה שכתבתי, הפנמה זהו שלב שמגיע אחרי ההבנה והידיעה, אבל בשלב ההפנמה אני צריך להכניס עוד גורם, בשלב ההפנמה לא הכל תלוי בי, אני מכניס עוד מרכיב עליון שיעזור לי להפוך את מה שלמדתי והבנתי לחלק ממני. אני מכניס את הקב"ה. לא משנה כמה אני אחזור על מה שלמדתי וכמה אשנן אין לי שום יכולת לעכל אתזה ולהפוך את זה לחלק ממני אם לא אתן לזה זמן, אם לא אהיה מודע שזה לא ביידיים שלי, אלא בידיו.

את התובנות האלו השגתי עוד כישבתי בישיבה והשרץ עוד היה בידי ובכל גופי, עכשיו אני נושא תפילה להמשיך להיות נקי, ולא לשכוח שהקב"ה הוא זה שנותן לנו את האפשרות להטהר, אז אנא ממך אבא יקר! שלח לנו כוחות אינסוף. אוהב מאוד!

היי איש. היה כיף להכיר אותך. וגם לקרוא אותך. תפסה אותי במיוחד הכותרת שלך - "בכל הכוח" - ההפנמה החשובה ביותר בתחילת ההחלמה שלי היתה שמול התאווה פשוט חסר לי כוח. יש לי כוח לעשות כל מיני דברים, לא מולה. לפני ההתקלות, כן. לאגוף או לעקוף אותה, עדיף. במפגש פנים אלא פנים, בכינון ישיר, היא "תביא אותי בחצי". ההודאה הזו בחוסר כוח (חוסרונים), הכריחה אותי להתנהל בהתאם ליכולותיי - לזוז בהתאם / להתקין חסמים / לוותר על מה שחלק ממני כל כך רוצה.

שנזכה היום.

אהלן חבר יקר,

כוח!!!!!!!! בכל הכוח!
לי זה פשוט לא עבד. השתמשתי בספרים מאוד קדושים כדי להישמר מהתאווה. וכל פעם קרסתי עם הזנב בין הרגלים ותחושות אשמה קשות.

כיום אני נקי ברוך השם 3 שנים וחודשיים, מהיום שבו הבנתי שאני מכור. ושאין לי כוח..

אז מאחל לך בכל האין כוח! להמשיך הלאה ולהכניס את אלוקים לתוך חייך

אוהב הושיעה

מה נעשה כתב:


בכל תהליך לוגי בחיים יש שני חלקים.
1. הבנה
2. הפנמה [וכתוצאה - פעולה]

ההבנה יכולה להגיע גם אנחנו לא במצב של ישוב הדעת, וגם אם אנחנו תוך כדי שינה. אם זאת נקודה אמיתית והגיונית - השכל מקבל את זה.
אבל כדי להפנים - צריך שגם הלב יבין את זה, לא רק השכל.
וכדי שהלב יפנים את זה צריך את ההרגשה של ה"WOW" עמוק בלב. שהלב יגיד - איך לא חשבתי על זה קודם.
יש אנשים, שעצם החשיפה לחומר חדש שהם לא ידעו - יגרום להם להפנמה בלב, למרות שהנושא חדש וזר להם לחלוטין. ויש אנשים שהם צריכים פרק זמן ממושך כדי "לספוג" את השיגרה, ורק אז לקבל את ה'בליץ' ע"י נקודה נוספת בתוך הנושא שהוא עדיין לא חשב על זה.

שויין, נמאס לי לכתוב.
אבל זה התהליך שקורה לכל אחד בכל שלב של הפנמה בחיים.
אם הפנמת - גם השכל יקבל את זה יותר טוב ובריא.

ד"ר מושי [בדימוס...]

איזה כיף לראות כל כך הרבה תגובות משמעותיות ואמיתיות!!
'אסירות' ו'הושיעה', אני מקבל את הדברים, וזה עוד משהו שאני עובד עליו, אני מנסה לוותר על התאוה לא להלחם בה, כמו שכתבתב ללכת מסביב לעקוף. אני בשלב ההפנמה של זה, זהו עוד לא הכי זורם לי.
אבל יש לי הרגשה שהמילה 'כוח' מעלה רק קונטאציה שלילית , ולדעתי לאו דוקא, בשביל לעשות את הפעולות היומיומיות צריך כוח, בשביל להתקשר לכל החברים צריך כוח, בשביל להקשיב לספונסר צריך כוח. כוח לרצות להפסיק. כוח להבין שאני חסר אונים מול התאוה. השאלה היא מה אנחנו עושים עם הכוח, ואיך אנחנו משתמשים בו לטובתנו.

'מושי', דברים מדהימים.
קצת קשה לי עם ההפרדה בין החוויות של השכל והלב, אבל אין לי ספק שיש הפנמה שמתרחשת בין רגע.
בהרגשה שלי תהליך ההפנמה הוא משהו שלא נגמר, תמיד יש עוד, זה חודר עמוק יותר, פנימה יותר, משתלב עם כל מיני מישורים אחרים בחיים. והמודעות שלי לכך שיש דבר שכבר למדתי והבנתי, אבל הוא יכול להכנס עוד לחדור עמור יותר, ושזה לא בשליטתי, מביאה שוב לאותו מקום של כניעה. אל מול הקב"ה.

אוהב המון, ומתפלל לאבא שבשמים שישלח לנו אין סוף הפנמה!

אתה לא לבד.
החברים עוקבים אחרי המסע. מאחל לך עוד יום נקי.

תמשיך לשתף

ערב טוב מה נעשה,

בוודאי שאנחנו צריכים כוח. וזה בדיוק הנקודה.

האם יש! לי כוח, ורק צריך תזכורת להשתמש בו.
או שאין! לי כוח ולכן אני צריך להתנהג כמו אחד כזה. וגם לבקש כוח מאלוקים כל הזמן וגם לא להרשות לעצמי להתקרב למקומות מסוכנים.

זה נפקא מינה גדולה בגישה. וקשה לערבב בין 2 נקודות המוצא.

בכל אופן הקטע הפילוסופי של הדיון הוא לא העניין. השאלה היא הרבה יותר פשוטה.

האם אני יכול להיכנס לוואלה או ווינט?
לטעמי אני לא יכול. כי אין לי מספיק כוח להיכנס ולצאת בשלום.

אוהב
הושיעה

אהלן הושיעה!
דברים אמיתיים ומדויקים, אני חושב שהבנתי יותר טוב את כוונתך עכשיו.
להיות מודע לזה שאין לך כוח לעמוד מולה, מול התאוה. ומשם להתנהל.
(כרגע אני מרגיש שוואלה וווינט הם בסדר מבחינתי, אבל יש מבחינתי מקומות הרבה יותר 'שמורים' שהם מסומנים בחוט אדום בוהק בהם כוח התאוה יהפוך אותי לגמרי).
תודה על ההסבר והכנות,
אוהב מאוד ומתפלל לאבא שבשמיים לעוד יום שפוי ונקי.

כבר מלא זמן שלא ביקרתי פה.. אסירות תודה ענקית אני מרגיש טוב ומרגיש התקדמות. נפלתי מאז הפעם האחרונה שכתבתי, אבל התחושה היא שיש שינוי בחיי האישיים, לא רק במלחמה (יותר נכון אי מלחמה) בתאוה.
לאט לאט אני מפנים שבכדי לוותר על התאוה צריך לעשות פעולות צריך להתקשר גם כשאין איזה אטרף לתאוה אלא להפוך את הפעולות לחלק מסדר היום, אחרת אני לא יהיה מסוגל לוותר על התאוה כשהיא תגיע, הרי איך לעזאזל אני ירים טלפון כשאני באטרף לתאוה אם לא הרמתי טלפון לאחד החברים כל השבוע? מה אני מצפה שפתאום יהיה לי כוח רצון מטורף להשתחרר מזה?
אודה על האמת, קצת קשה לי עם הטלפונים, אני קצת ביישן ולא מרגיש לי כל כך נוח להפריע לאנשים באמצע החיים, אבל אני משתדל בכל זאת להתקשר, אבל זה ממש לא פשוט. אסירות תודה שאני לא מוותר ודוחה את זה כל הזמן כמו שהייתי עושה פעם, אני עדיין דוחה ובורח מטלפונים, אבל הרבה פחות מפעם.

ותוך כדי שאני כותב עולה בי נקודה שמעסיקה אותי לא מעט, אני כל הזמן עסוק, בלהשוות את עצמי למה שהייתי לפני, עכשיו אני כזה פעם כזה, וזה לא משהו חדש, זה תמיד היה ככה. איך הייתי בישיבה ואיך אני בצבא, איך אני בישיבה אל מול איך הייתי בתיכון.. אני מרגיש שאני כל הזמן מנסה לקבל הבנה איפה אני נמצא על ידי השוואה לסובב אותי, ולפעמים זה השוואה לעצמי לפני שנים. מתפלל להשתחרר מזה ולהצליח לחיות בעצמי, להתמקד במה שקורה עכשיו ברק להיום ולעזוב את כל החשבונות המיותרים מסביב שגורמים לי רק רע ופחד.

אוהב אפילו מאוד, מקוה שעוד מעט ייגמר לי העומס ואני יבלה פה יותר. אוהב אותך אלוקים שבשמיים ואסירות תודה על ההזדמנות המדהימה שנתת לי כשכבר חשבתי שזה גמור.

בס"ד
אפתח בהודאה לבורא שמיים על עוד יום נקי שנתן בחלקי, ועל כל הטוב שלא מגיע לי, כל זה אך ורק בזכותו.

אתמול בלילה התעוררתי ב4 ורבע וכל הבטן שלי התהפכה מרוב פחד, הפחד עוד הגיע בחלומות שהיו קצת לפני שהתעוררתי לגמרי. פחד שאיים על מי שאני, על איך שאני תופס את עצמי, פחד שלא מרפה לרגע ולא נותן לך להשתחרר מהלפיתה החזקה, פחד משתק כזה.

ואני שוכב במיטה מנסה לברוח ממנו, לנטרל אותו, לנתח אותו, לדחות אותו, הוא לא נענה לאף אחד מאלה. אני חייב לישון!! אני אומר לעצמי, הפסיכומטרי ממש עוד מעט, ואני לא יכול להרשות לעצמי שינויים בלו"ז. אבל את הפחד זה לא כל כך עניין, נראה לי שאפילו היה לו די נוח בתוך הבטן.

אחרי שעתיים של ניסיונות כושלים במלחמה בתוך המיטה יצאתי החוצה, לראות איזה סדרה שאולי קצת תפיג את הפחד, ויותר מזה את הפחד שאני לא יישן כמו שצריך בגלל הפחד הראשון, ככה שיש לי בעצם כבר שני פחדים בתוך הבטן.

הסדרה כמובן לא השכיחה את הפחד אך פתאום הסרט הפסיק לעבוד ובטעות לחצתי על משהו שפתח בפניי בין היתר את המילה 'sex' כשראיתי את זה כבר די ברור לאן הגעתי. נכנסתי לקטגוריה המועדפת עליי, אבל לא העזתי להכנס לסרטונים עצמם (עוד פחד), כי אני כבר בתוכנית, 'ככה כל כך מהר להכנס לסרטי פורנו?' אני אומר לעצמי ' אחרי שלושה ימים בלבד של נקיות? תן לפחות שבועיים ואז אולי זה יהיה לגיטימי.'

בנס גלוי, אסירות תודה ענקית הצלחתי לסגור את האתר, ולהמשיך בסדרה שלי. כמובן שהיה שם משהו שתפס את עיניי ומלוה אותי גם כשאני כותב שורות אלו, אך לפחות בחרתי לוותר על זה רק לאותה דקה לאותו רגע וסגרתי את האתר. בתוכי מתחוללת עכשיו סערה 'למה סגרת? כבר היית רגל בפנים, איך יכולת להפסיק?' ומצד שני 'יפה מאוד! זו הדרך הנכונה'

לאחר שהתייאשתי מהסדרה חזרתי לישון, כי אני באמת צריך לישון, קבעתי שאקום עוד שעתיים כי צריך להתפלל, לאכול, להתחיל ללמוד לפסיכומטרי. לא הצלחתי להרדם, אז נכנסתי למקלחת אחרי שעה. ובמקלחת נזכרתי באותו רגע של פורנו, וממש הרגשתי איך כל הגוף שלי נבלע בזה, הכל מרוכז בפורנו, הפחד נעלם לו ואני כול כולי שקוע באותה פנטזיה משוגעת. ויתרתי על זה. אבל ממש חשתי איך הפנטזיה והתאוה משכיחות כל רע, זה היה קשר כל כך ישיר ומוחשי שלא האמנתי שקיים.

במקלחת הבנתי כי כל אדם רגיל חווה פחדים אך לי אין את היכולת להתמודד איתם, אין את הכלים להתנהל איתם, בשביל לחמוק מהפחד אני צריך להשוות את עצמי לאחרים, לתרץ לעצמי תירוצים, וכשזה פחד שממש קשה לברוח ממנו אז התאוה מאפשרת לי לעשות זאת. אני חסר אונים מול עצמי, מול הפחדים שבי.

לפני שאסיים, במהלך כל המערבולת פחדים הזאת היה איזה ניצוץ אור, שאמר לי 'אסירות תודה שאתה מצליח להרגיש, אתה מפחד, אתה לא מדחיק את הפחד על ידי תאוה, אתה אשכרה מפחד, אתה בדרך הנכונה' זה נתן לי הרבה כוחות אבל לא הצליח להשכיח את הפחד.

אני מתפלל לקבל את עצמי איך שאני עם הפחדים, ולא לנסות להלחם בהם, אך בכל זאת מתפלל להשתחרר מהם ולוותר עליהם, להבין שזה של ה', ואני ינסה ככל שביכולתי, אך ה' הוא זה שיחליט ויקבע מה יתרחש בסופו של דבר.

מאחל לכולנו להצליח לוותר רק להיום. ובאמת אסירות תודה לה' על כל מה שיש לנו שזה לא מובן מאליו.