יהושע, תודה על העקיצה. "נאמנים פצעי אוהב".

אריאל, תודה, וגם התייחסות לדבריך:



א. אני עושה את זה במקום המון דברים אחרים, חשובים יותר ומחלימים יותר, שאני אמור באמת לעשות.
ב. אלוקים נתן לי מתנה שזה כעת זורם לי יותר (אולי אוסיף זאת לרשימה שיהושע אמר לי לכתוב). עיין בתחילת המסע. עוד מתנה שאלוקים נתן לי היא, שאני יותר משוחרר ופתוח בכתיבה. הקטע עם הטרמפיסטיות הוא דוגמא מצוינת. לא הייתי כותב אותו אתמול, והיום יותר נפתחתי...




גם אני "באמת משועמם שיושב וחושב איך ייראו את השם שלי יותר הרבה פעמים בפורום". פעם, לא כזה מזמן, גם הייתי בודק כל הזמן בסטטיסטיקות הפורום), איך השרשור שלי עולה ברשימת הנצפים ביותר ומספר ההודעות הרב ביותר וכדו'. בחסד אלוקים אני מוותר על זה בתקופה האחרונה (אבל עדיין עירני מאוד למספר הצפיות וההודעות וכדו'). אני חושב שההכחשה שלי לגבי זה גדולה משלך. ויחד עם זאת, אני חושב שעם הזמן ראיתי קצת שיפור בנושא הזה.

היו לי תוכניות. טובות. מחלימות. אבל לא הצלחתי לבצע אותן... מאוכזב ומבוייש שהגעתי לשעה הזו, ועוד עם (חוסר) ההספק הזה.
הייתה נקודת זמן אחת שבה פתחתי מעגל עם חבר, ואכן "הצלחתי" לא כל כך להימרח באותה סיטואציה. מבקש מאלוקים להרים כל הזמן טלפונים.
להפנים שאני לא יכול לבד, בלי ליווי צמוד של אלוקים וחברים. ההפנמה תבוא כשאעשה פעולות מתאימות, כך למדתי בקטע שקראתי היום בספר הלבן (עמ' 147), שממש נגע בי על רקע הרגשות השליליים שאני חש לאחרונה, והרגשתי שהוא נותן לי סוג של תשובה:
"אנחנו מתחילים לעשות את הפעולות הנכונות... לפני שמתחשק לנו באופן טבעי לעשות אותן. זה הפרדוקס של התוכנית ה"בלתי אפשרית" הזאת... "אמונה בלי פעולה, היא אמונה מתה". אנחנו מקבלים את הכוח כאשר אנחנו עושים את הפעולה, לא קודם.... כשאיני סומך על הרגשות שלי ופשוט הולך ועושה מה שצריך, הנס קורה ואני מחוץ לחור השחור שלי. רבים מאיתנו גילו שמרגע שבו הפעולות האלה הופכות להרגל ומשוּלבות בחיי היום-יום, אנחנו מתחילים ממש להשתנות. אנחנו נעשים אנשים טובים יותר, וכתוצאה מזה, שמחים יותר עם עצמנו ועם אחרים".
זה כנראה בדיוק הסיפור שלי. אני עומד חסר אונים מול כל הדברים התקועים בחיים שלי, אבל לא עושה את מה שאני מבין שנכון לעשות. כי לא מתחשק לי. כי אין לי כוח. כי מה זה כבר שווה? זו רק טיפה בנהר אינסופי!
אבל רק כאשר אקח אחריות ואעשה, בשביל לתקן את עצמי ואת דרכיי, כפי שאמר לי חבר לא מזמן, ולא בשביל להשתחרר, לא בשביל שהבעיות תיפתרנה באופן מיידי, אז ארגיש שמח יותר עם עצמי ועם אחרים. ואכן, אני חושב שהיום היה יום כזה.
כאן אני גם עונה לעצמי על הקושיות על "החזון בעבורי". כנראה, רק כשבאמת אחיה באופן כזה, ארגיש באמת את השחרור (אם כי אני לא ממש רואה את ההיגיון בעניין. אולי בעצם קצת). זה מזכיר לי משהו שראיתי ב"לב אליהו", שיחות ר' אליהו לופיאן. הוא דן בדברי המשנה שאומרת "כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה, אם אתה עושה כן אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא שכולו טוב". על משנה זו שאל הרב לופיאן, שלכאורה היא משוללת הבנה. איך ייתכן שאם אנהג בצורה כל כך לא נעימה יהיה לי טוב בעולם הזה? והשיב שהמשנה דייקה בדבריה. דווקא "אם אתה עושה כן" בפועל, תראה שיהיה לך טוב, אבל מדיונים על העשייה לא תוכל להבין זאת.

***

היום הייתה לי שיחה עם אשתי. העליתי בפניה את הקושי שלי בעקבות נפילות של חברים, והחשש שגם אני אפול. האמת, שאני מרגיש אני מרבה לספר לה על מקרים של חברים שנפלו ולהדגיש שרק מתי מעט באמת עובדים את התכנית כראוי ונשארים נקיים, כדי להכין את השטח לזה שאפול, ואז היא תבין שזה נס גמור מה שהיה עד עכשיו, וכמובן שאין לבוא אליי בשום טענות, או לכעוס או להיפגע בשל כך...
תגובתה הייתה מדהימה, וחבל שלא הקלטתי אותה בשבילי. זה היה ממש מסר. היא אמרה לי, שלדעתה אני עסוק יותר מדי במספר הימים הנקיים ובפחד ליפול. גם אם יש נפילות, העיקר הוא אימוץ דרך חיים חדשה, שינוי גישה ועשיית הפעולות ("תתקשר לחברים, תעשה את הצעדים..."). ואם יש נפילה "כי נפלתי - קמתי!", קמים וחוזרים לאותה דרך חיים. הכתיבה שלי פה היא ניסיון דל לסכם את דבריה, שנאמרו בבהירות ובנחרצות רבה יותר. אני אסיר תודה לאלוקים על הנס שהוא מחולל עבורי בדמות הגישה של אשתי לכל התהליך שאני עובר, החיבור שלה לדרך החיים ול"שפה" של התכנית, הקבלה שלה את המחלה שלי ועוד. אני מבקש ממנו להתמקד בדברים הללו, ובשאר הדברים הטובים שיש אצלה, ולהניח בצד את החסרונות. ככתוב בספר הגדול:
"[לפני החתונה], כשהייתי חושב על אשתי, התכונות הטובות שלה גדלו וגדלו. התחתנו - וכל התכונות הללו נעשו יותר ויותר ברורות לי, והיינו מאושרים יותר ויותר. אבל אז, ככל שהשתמשתי יותר ויותר, התאווה כאילו השפיעה על הראייה שלי: במקום להמשיך לראות מה שהיה טוב באשתי, התחלתי לראות את המגרעות שלה. וככל שמוחי התמקד יותר
במגרעות שלה הן גדלו והתרחבו. כל מגרעת שהצבעתי עליה נעשתה גדולה יותר ויותר. כל פעם שאמרתי לה שהיא שום דבר, היא נסוגה קצת יותר לתוך הלא כלום, ככל שהשתמשתי יותר כן היא נבלה יותר.
ואז, יום אחד ב"שמור עיניך" נאמר לי, שהעדשות במשקפיים שלי מכוונות הפוך. ״האומץ לשנות״ בתפילת השלווה פרושו לא שאני צריך לשנות את נישואיי, אלא שאני צריך לשנות את עצמי, וללמוד לקבל את בת זוגי כמו שהיא. "שמור עיניך" נתן לי זוג משקפיים חדשים. שוב אני יכול להתמקד על התכונות הטובות של אשתי ולראות אותן גדלות וגדלות" (ע"פ הספר הגדול, עמ' 151).

***

אסיר תודה לאלוקים הגדול והאוהב, על 447 ימים נקיות, בכוחו ולא בכוחי, ועל ניצוץ של תקווה.

בוקר טוב חברים יקרים! אני אסיר תודה לאלוקים על 450 ימים נקיים!

אתמול התחלתי להרגיש טוב. התחלתי להרגיש שאני יוצא מתחושת ה"נאכס", שאני מתחיל לנהל (לא אוהב כבר את המילה הזו, אבל להתנהל בצורה של) חיים תקינים יותר, מסודרים יותר, מחלימים יותר. היה לי סדר יום שבו אני משתדל לעשות תכנית בוקר, צהריים וערב. התפללתי מנחה וערבית (מה שלא קרה די הרבה זמן), עזרתי הרבה בבית...

ואז, לא משום מקום, אלא אחרי תסיסה פנימית של כמה ימים שכנראה לא טופלה, מריבה עם אשתי. הרבה טינה על טיב הקשר שלי איתה, שמלווה אותי די הרבה זמן.
אולי גם על תדירות היחסים (עד יום מותי זה כנראה יעסיק אותי במידה כזו או אחרת, אם כי אני חייב לומר שזה הרבה הרבה פחות מטריד אותי, וגם אשתי שתמיד אמרה שהקשר שלי איתה נתון לתנודות לפי השאלה אם אנו מותרים ומתי הייתה הפעם האחרונה, כבר מודה בפה מלא שזה לא כך, והיחס שלי ממש לא תלוי בזה).
אז אולי גם על תדירות היחסים, אבל גם ובעיקר על הקשר הפנימי, על שיח וחיבור עמוק בינינו, שאין לי. אני מרגיש אדם עם עומק, עם מרחבים פנימיים. ומרגיש שהיא מפוזרת, שהיא לא מסוגלת להתרכז, שאי אפשר שיהיה לנו ביחד עמוק. שהיא כל הזמן עם הפלאפון שלה (ובייחוד מאז חברה לווצאפ של אס-אנון (ארגון נשות המכורים)).
כעסתי והתפרצתי. היא הפסיקה לדבר איתי - דבר שתמיד מוציא אותי מכליי, ומוציא ממני את מיטב הרוע. למיטב זכרוני, ההתנהגויות הכי חולות שלי, התרחשו בסיטואציות כאלה. הפרדתי את המיטה שלה משלי, כשהיא נמצאת עליה, ודחפתי אותה כמה שיותר לקצה השני של החדר. מאז לא דיברתי איתה עד שנרדמה.
היום היא ניסתה בשלב מסוים להתקרב ודחיתי אותה. היא שאלה אם אני כבר לא אוהב אותה יותר. אמרתי לה שאני כן, אבל בכנות, יש קטעים שאני ממש מרגיש רע בתוך הקשר הזה (ויש קטעים שאני מרגיש נפלא).

היום כולנו בחופש, ומהבוקר אני פחות או יותר במיטה ולא עושה כלום. קצת פנטזיות, אסיר תודה שלא נלחצתי מהן ושוויתרתי עליהן.
אנחנו אמורים לנסוע בקרוב, ופשוט אין לי כוח. אין לי כוח לנסוע, אין לי כוח להכין את הדברים הדרושים לנסיעה, אין לי כוח להיות נוכח, אין לי כוח ללכת לקבוצה שתיכננתי אליה אחרי כן, אין לי כוח לבקש מאלוקים לצאת מהריכוז העצמי שלי, להיות נוכח ולהיות בנתינה.
אני אסיר תודה על פירורי הנכונות שיש לי, פשוט לעשות מה שצריך. מקווה (?) שבלי יותר מדי התפרצויות.

אני מתחיל להבין שאשתי הנוכחית לא תמלא את התפקיד שחשבתי שתמלא עבורי. בטח לא במובן המיני, אבל כנראה גם לא במובן הנפשי. מאוד קשה לי לקבל את זה, ובכלל אני מבולבל בתקופה האחרונה בשאלה מה בכלל תפקיד האשה שלי, האם היא רק אדם שאני אמור כל הזמן לצאת מעצמי ולתת לו? זה יסוד כל הזוגיות בשביל? נשמע מבאס. מקווה להעלות את השאלה בקרוב בצורה יותר מסודרת לפורום הצעדים או הנשואים.

שבוע טוב ומבורך! אסיר תודה לאלוקים הגדול והאהוב, ששומר אותי נקי במשך 452, בכוחו ולא בכוחי. באמת.
אני אסיר תודה על שבת טובה ומחוברת.
התארחנו אצל קרובי משפחה שאצלם התארחנו גם בשנה שעברה. אלא שבשנה שעברה, כשהיינו אצלם, אשתי אמרה משהו על כך שאני לא ממש עוזר בבית, ואני שפכתי עליה בתגובה אש וגופרית, בתיאור נמרץ לפרטי פרטים של כל מה שהיא לא עושה בבית או שלא עושה כראוי, וכמה אני סובל ומסכן וכו'. האמת שהם די היו לטובתה :-\, אך בכל זאת אשתי נפגעה מאוד מאוד, ויצאה בוכייה באמצע הסעודה, ואני המשכתי איתם את הדיון בעקשנות למשך זמן רב. :-\
מדי פעם, לאחר מכן, הזכירה אשתי את אותה שבת, וכינתה אותה "השבת השחורה" :-\.
השבת הזו הייתה אחרת לגמרי. אין באפשרותי לסקור את כולה, אך אציין כאן כמה נקודות:
בכניסת השבת הייתה לי תחושה קשה בעניין מסוים. עשיתי עליו צעד ארבע, כרבע שעה לפני שבת, וניסיתי להתקשר לחבר מארה"ב, כדי לעשות איתו צעד 5, עשר דקות לפני שבת. שמעתי את צליל החיוג, ואז את הצליל המודיע על סוללה ריקה. הפלאפון שלי כבה. בחסד אלוקים, לא לקחתי את זה קשה מדי. נכנסתי להתקלח, ולאחר מכן ביקשתי מאשתי אם היא יכולה לצאת איתי לכמה דקות. שיתפתי אותה בצורה גלויה ומפורטת במה שמעיק עלי, בפגמים שלי שגורמים לי להרגיש כך בסיטואציה הזו. הבעתי בפניה נכונות להשתחרר מן הפגמים הללו, וביקשתי מאלוקים לשחרר אותי מהם.
במהלך השבת, ציינו המארחים, שכאשר אנו משוחחים על אותם נושאים בהם שוחחנו בפעם שעברה (לא הנושאים המדוברים שביני לבין אשתי, שעליהם כלל לא שוחחנו השבת, אלא נושאים אחרים שמציקים לי), ניכר שהשיח שלי הוא ממקום אחר ונקי יותר.
בסיום השבת שאלתי את אשתי: "נו, אז השבת הזו הייתה 'השבת הלבנה'?..." שאלתי גרמה לה להיזכר ב"שבת השחורה", שאותה הספיקה לשכוח, והדבר הציף אצלה את עוצמת השינוי. פעמים רבות, לאחרונה, אנחנו חווים תופעה דומה, שסיטואציה מסוימת מציפה את העבר ומעוררת השוואה אליו. לעיתים זה כואב, כשאשתי מעלה דפוס ישן שלי בהשוואה להתנהלות הנוכחית, אבל זה ממחיש ש"דברים טובים קורים".

***

אני רואה חובה לעצמי לכתוב בצורה מפורטת את מה שקרה איתי בל"ג בעומר. די מביך, יש לציין, אך "אני חולה כמו הסודות שלי" וכן אני חושב שאני ואחרים יכולים ללמוד ממה שאירע. מקווה שיהי אלוקים עמדי ואכתוב זאת בקרוב.

שבוע טוב! ונקי!!!

ערב טוב חברים יקרים ואהובים!

אני אסיר תודה לאלוקים הגדול והאוהב ששומר אותי נקי, בכוחו ולא בכוחי, במשך 453 ימים. מודה לו על כל יום ויום, על כל רגע ורגע, מבקש ומתחנן לפניו לסיים גם את היום הזה נקי ומחובר אליו ככל האפשר, ושישמור אותי נקי עד יום מותי, ולא תחרותי.

אז מה היה לנו היום? קודם כל, יום ארוך ומעייף...

הבוס שוחח איתי היום שיחת בירור לגבי מחדל חמור מאוד שלי בעבודה (לא ממש עשיתי משהו חשוב ובסיסי ביותר שאני מקבל עליו משכורת). הוא שאל אותי איך אני מסביר את זה. עניתי, שאין שום הסבר מוצדק לעניין. אחר כך הוא התעניין מה עשיתי באותו זמן במקום, והשבתי בפשטות. התגובה שלו בעקבות כך לא הייתה תוקפנית. ביקורת עדינה.
רק כמה שעות אחר כך, חשבתי לעצמי, איזה נס זה! אני הרי תמיד ממציא תירוצים (ושקרים) למה לא הייתי בסדר, ובמיוחד בעבודה. ולאחרונה, אני פשוט לא עושה את זה. זה ממש ממש לא מובן מאליו. אני לא יודע מה חשב הבוס, אבל בעיניי מתנת היכולת להיות כנה בצורה כזו היא דבר מדהים בכל קנה מידה, גם לשאינם מכורים.

כמה שתיכננתי והתפללתי להגיע הבייתה נחמד, זה לא קרה... אמנם, נוכח ועוזר בבית ברוב הזמן, ואני אסיר תודה על כך, אבל מאוד ביקורתי כלפיי אשתי. האמת, שתיכננתי לעלות לישון בעשר, השעה שלישון בה הוא כנראה רצון אלוקים עבורי, ואפילו התארגנתי בהתאם. יחד עם זאת, אני אסיר תודה שנשארתי לעשות צעדים 4-9 על העניין. אחר כך כמובן נמרחתי. אני מבקש מאלוקים לסיים לשתף כאן ומיד לעלות לישון.

שלא אשכח: בתקופה האחרונה אני פשוט זולל גלידה בכמויות. אני לא אוכל ארוחות מסודרות. בעיקר "ארוחות גלידה". האמת, שמצד אחד אני יותר נינוח עם זה. אני מבין שזה משהו שצריך להשתחרר ממנו, אבל הרבה יותר חשוב למשל כיצד אני מתייחס לבני הבית. ויחד עם זאת, מצד שני, אני באמת מבקש מאלוקים את ההכוונה והנכונות לתזונה נכונה.

ועוד משהו: שוחחתי היום עם הספונסר שלי. האמת שהוא לא היה כזה מלחיץ הפעם. במסגרת השיחה שלנו הוא סיפר לי שהוא שולח לי עם חבר מהתוכנית שמגיע בקרוב לארץ (הספונסר שלי מארה"ב) ספר טוב (באנגלית) על צעדים 6-7 (משהו כמו "לסדוק את האבן"). שאלתי אותו כמה זה עולה. הוא אמר שזה בסדר, שהוא ישלם על זה, והוסיף שזה יעלה פחות ממה שהספונסר שלו לקח אותו, כאשר הוא חגג שנת נקיות, אותו למסעדה יוקרתית ושילם 100 דולר על כל אחד מהם...  :D ;D בכל אופן, זה היה נחמד לחוות את הספונסר גם מהכיוון הזה, כאחד שחושב עליך וקונה לך מתנה. מקווה לאמץ גם עם הספונסיים שבע"ה יהיו לי... (אבל אל תנפנפו בפוסט הזה... )

לילה טוב! נקי!!! ומחובר אליו יתברך!!!!!!

חסר אונים ברמות קשות מול בזבוז הזמן המשווע ביום כל כך פנוי. יום של הזדמנויות.
מבקש מאלוקים לקבל את זה ואת עצמי, ובעיקר לשנות את זה...

ועם כל זאת, תודה. תודה על הנקיות, ותודה על ההתקדמות במישורים רבים.

יום מתסכל מאוד. היום שלי היום היה פנוי ושקט בצורה בלתי רגילה. תכננתי וקיוויתי להספיק דברים, ולא עלה בידי. אפילו לא עלה בידי לנסות להספיק.
אח"כ ויכוח קשה עם אשתי שרוצה לעבור לגור ליד ההורים שלה, אנשים שמכבידים ומאיימים עלי בנוכחותם בצורה שקשה לי להסביר.
אני רוצה פשוט לישון, אבל יש לי מחויבות מסוימת שבגללה אני פשוט חייב להישאר ער לפחות עוד שעה וחצי. מרגיש כבדות וחוסר תקווה.

הטינה הרגה אותי. לא מוצא בעצמי כוח לעשות עם זה משהו ("עשר אגורות", הא?... :-[).
חרשתי על הפורום של "הצג עצמך". מחפש גם סיפורי תאווה עסיסיים, וגם כאב שיעזור לי להבין עד כמה לא כדאי לי לחזור לשם.
הכנסתי את עצמי למצב עכב"ר קשה מאוד. אני חייב לקום עוד מספר ממש מועט של שעות. אני (כמעט) כל הזמן עושה את זה! ואחר כך משלם מחיר כואב. :-\
מפחד ליפול בתקופה הקרובה, מתוך הסחרור של הטינות שלי, מתוך חוסר הרצינות שלי בפעולות התוכנית, מתוך הריקנות עקב בזבוזי הזמן העצומים, ומתוך שאני רואה כל כך הרבה סביבי שזה מה שקורה להם.
מבקש מהנותן ליעף כוח, שייתן לי כוח, ושייתן לי בינה להתנהל נכון ("שכוי קדמך"!).

חסר אונים מול זה שאני לא מצליח להעלות הודעות לפורום החדש.
בכל פעם אני מנסה שוב ללא הצלחה.
אולי הפעם יתרחש הנס?

:-)

אוהב אותך אחי

תודה שמואל! כיף לשמוע ממך.

איזה כיף ששוב אפשר לכתוב הודעות בפורום! הייתי ממש צריך את זה.

אסיר תודה לאלוקים הגדול והמגדיל, האוהב והאהוב, ששומר אותי נקי במשך 456 ימים. אסיר תודה לו על כל יום. מבקש, מתחנן ומתפלל לסיים את היום הזה באותו האופן, ומאוד חושש מנפילה קרובה. כמה אני יכול "לסחוב" את הטינות הללו, ואת ההתנהלות הכושלת הזו?

מחול השדים של הטינה ממשיך לנוע בקצב מסחרר. בשיחה היום עם אשתי הטחתי בה האשמות רבות לגבי התפקוד שלה במערכת הזוגית. די הבהרתי לה שזה לא מה שחיפשתי...

אני גם מרגיש שהשינה המאוחרת שלי בשעות הזויות, ממש לא מוסיפה לעניינים, וגם לא המחסור בארוחות מסודרות. מצב עכב"ר נושך אותי ונוגס בי בכל פה. אני גם עייף מאוד, גם כועס מאוד (בעיקר מלא טינה, זה משהו קצת אחר, אבל זה אותו כיוון), גם בודד (בחיים הרגילים אין לי כל כך חברים, והאמת, שגם במסגרת התוכנית, אני לפעמים מצליח פחות מאחרים להתחבר לחברים מסוימים. והכי חשוב: אני לא מספיק בקשר טלפוני עם חברים בתקופה האחרונה וגם פחות עולה לקבוצות), וגם רעב. אני לא אוכל ארוחות מסודרות. יש לי רצון גדול לתיקון בעניין הזה. אבל אני לא מספיק להכין ארוחות נורמליות, וגם מתקשה לוותר על כל מיני מאכלים מזיקים. אין לי מספיק מוטיבציה).

ואסיים בשיר הלל לטינה: "את עלית על כולנה"! אין עלייך! אין! אין משהו שלילי שיותר מצליח לשלוט בי! אין עוצמתי, קטלני והרסני (ו"ארסני"...) ממך! ניצחת! ניצחת אותי! אין לי שמץ של סיכוי מולך!

אני מבקש ממך אלוקים: "בוא ונצח את הטינה שלי. כי אני לא יכול! אבל בעזרת כוחך אני יכול!"

(ו... כן, באמת אני לא יכול! אתם שומעים, רבנים? באמת שהצלחתם להרגיז אותי אתמול בביקורת שלכם על השיטה שקראתי באינטרנט. הרגשתי שהיא מאוד מתנשאת, מאוד לא "יורדת" למקום שלי, ובכלל לא מבינה מה קורה איתי. ביקורת ששוכנת במגדל השן התלמודי ומנותקת מרפש המציאות. הרגשתי שלא מספיק חשוב לכם להציע פתרון שעובד (!) לבעיה שלי. יותר חשוב לכם לברר האם חס וחלילה אין כל צל צלו של ספק שיש כאן שמץ שבשמץ של תפיסה נוצרית (מבלי לבדוק יותר מדי האם אולי לחלק מהוגי הדעות היהודים הייתה תפיסה דומה, הרי לכל הדתות יש עקרונות רבים משותפים, אם כי אולי לא נעים להודות בכך...).
אני לא יכול לבד! באמת! גם אני מוצא את עצמי חושב כמוכם. חושב שאני נקי היום כל כך הרבה זמן בזכותי. אני יכול ללמד עליכם זכות, כי גם לי זה נשמע מוזר שאלוקים עושה דברים כאלה. אבל האמת הפשוטה היא, שרק כאשר התחלתי לאמץ את התפיסה שאני לא יכול ואלוקים יכול ויעשה זאת אם אבקשו, רק אז התחלתי להישאר נקי).

לילה טוב חברים יקרים!
חסר אונים מול השעה המאוחרת (שוב!).
אסיר תודה לאלוקים הגדול והאוהב על 457 ימי נקיות.
אסיר תודה על כל התובנות המדהימות והכלים שהוא צייד אותי בהם לאחרונה.
מתפלל שיהיה לי יישוב הדעת וזמן מנוצל נכונה כדי לשתף אתכם בהם, ובעיקר כדי לעשות אותם...

שלום חברים יקרים ואהובים!

אני מרגיש בעת האחרונה שאיבדתי טעם לחיים. הכל כל כך תקוע. וכמו שהיטיב חבר להגדיר את תחושותיי "עלי היו כולנה". אני כורע תחת העומס של דברים שאני לא מצליח לעשות טוב, ובמיוחד תחת ה"מריחה" הארורה. בלעדיה אני חצי בן-אדם, ואיתה אני בעצם כלום...

נזכר בכיתה ב', שבה הייתי מרבה לדבר עם חבריי על כך שאני רוצה להתאבד. בקטע מניפולטיבי, אמנם, וגם לא היה לי אומץ לעשות את זה. אבל... כנראה, שכבר אז משהו לא הסתדר לי. משהו היה גדול עלי. משהו היה חסר טעם. אולי אפור מדי ובלתי מרגש, אולי שוחק ובנאלי מדי, אולי מתקדם לאט מדי, ואולי סתם "חור שחור" שלא ידעתי ואיני יודע במה למלא. טוב, האמת שקצת יותר יודע.

מבקש מאלוקים שיהפוך לי הקללה לברכה, כי אהבני.

שבת נקיות, שלום ושלוה.
שבת שיתברך מתוכה החודש הבעל"ט.

שלום חברים יקרים!
אני אסיר תודה לאלוקים הגדול והאוהב ששומר אותי נקי במשך 460 יום.
במהלך השבת, החלטתי להציץ בספר "דעת תורה - לימוד מוסרי התורה", של ר' ירוחם הלוי, המשגיח מישיבת קלם. חשבתי על כך, שבעקבות התכנית יש בי נכונות (מסוימת...) לקבל אמירות שתובעות ממני דברים, שדורשות ממני הכנעה. עניין אותי לראות מה יש לו לומר בהקשר של הפרשה.
הוא הסביר שכאשר הולכים "בחוקותי" אז הכל זורם והולך טוב, אבל כשלא עושים זאת, הכל נתקע, מסתבך, מתעכב ולוקח הרבה זמן. ובלשונו (בהתחלה התעצלתי, עכשיו הלכתי להביא): "גלתה לנו התורה בזה, שישנם בבריאה שתי הנהגות, ישנה הנהגה של מהירות, הנהגה כמתוכנן של הענינים, וישנה הנהגה של כבדות ועיכובים". ובקיצור, כששומעים בקול ה' זוכים להנהגה הראשונה, וכשלהיפך - להיפך.
אני חייב לציין שהסגנון של ה"מוסר" כן קצת צרב לי. אבל ממש הרגשתי שלקחתי משם נקודה חשובה בשבילי. לאחרונה אני מרבה להתלונן שהחיים שלי תקועים. הסיבה לכך היא כנראה, שאני לא מוכן להקשיב ל"רצון אלוקים בשבילי", לא מוכן לעשות את מה שנכון, כשלא מתחשק לי לעשות אותו. לא מוכן ללכת לישון בזמן. לא מוכן לאכול ארוחות מסודרות ולוותר על מאכלים מזיקים. לא מוכן לעשות צעדי ארבע. לא מוכן להרים טלפונים לחברים. ועוד. אני לא מוכן לוותר על מה שכיף ונוח לי באופן רגעי, למרות שהוא יגרום לי סבל לטווח הארוך (נשמע מוכר...).
במוצ"ש התיישבתי לכתוב לו"ז שכותרתו "רצון אלוקים בשבילי". השתדלתי להיצמד אליו, אבל מכיוון שהוא היה לא ריאלי וגם אשתי ביקשה כל מיני דברים, לא התאפשר לי לבצע את כולו. הרגשתי שהדבר הנכון הוא לשים הכול בצד, ולהתמקד בללכת לישון בזמן. בעשר. קמתי בזמן ועשיתי תכנית בוקר. שאר היום התנהל די טוב. הרגשתי טוב. עד ש...
(המשפחה שלי חזרה. המשך יבוא. אולי...)