האמת שבדיוק אתמול היו לי מחשבות בנושא וחשבתי לכתוב על זה אבל בסוף דחיתי, ואז קראתי את הדברים של ידידי דיל בפוסט סמוך, אז כעת ברשותכם אנסה לרכז את הנקודות בנושא, המעלות והחסרונות ואולי להציע דרך שימוש נבונה בכלי החשוב הזה.
אתחיל מהסוף: ברור לי מעל לכל ספק שזה כלי חשוב לכל אחד שמתחיל את דרכו בהחלמה. יש לו (מלבד המעלות שצויינו באתר עצמו) גם את המעלה שהוא כלי שדוחף להצלחה. אני למשל כאדם תחרותי מאוד רציתי לכבוש את הפסגה, מה שנתן לי המון מרץ לצאת לדרך חדשה ולהתמיד במשך תקופה ארוכה. לכן, הדברים דלהלן הם רק בנוסף לזה, לאחד משני סוגי חברים כאן: או כאלו שניסו ולא הצליחו ומנסים להבין מדוע, או כאלו שכבר סיימו ותוהים לאן הלאה.
ה' ברא אותנו בעולם עם שלושה מימדי זמן, אבל בעוד הוא יתברך היה הווה ויהיה - לנו הוא נתן רק מימד אחד של זמן בו אנחנו יכולים לפעול. שני המימדים האחרים חיים רק בזכרון או בדמיון ואין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד. לכן, כל הרעיון שניתן "לצבור" ימים נקיים הוא מופרך מעיקרו. אין דבר כזה לצבור ימים, אין בנק שאפשר להפקיד בו את הימים האלו, וזה לא משנה כלום האם בעבר שלי יש יום אחד נקי או תשעים. מה שכן משנה הוא המצב שלי כעת. ולכן, באם עבדתי במשך תשעים הימים האלו, אזי מה שנצבר הוא לא הימים אלא העבודה האישית, ואז התקדמתי.
לעומת זאת מי ששם לעצמו מטרה "לאסוף" ימים וכל מה שהוא עושה בנידון הוא לספור אותם - לא באמת יתקדם לשום מקום. נכון שמבחינה רוחנית הוא הרוויח ימים נקיים שזה דבר נפלא, אבל במאבק בהתמכרות הוא לא התקדם. יתירה מזו, כפי שחלק מהחברים מדווחים, כאשר הם נפלו אחרי תקופה ארוכה של נקיות, הם "פיצו" את עצמם בריבית על תקופת הנקיות, כך שהם לא באמת הרוויחו כלום. הסיבה לכך היא פשוטה בתכלית: הספירה איננה מלחמה! הטבלה היא כלי עזר נפלא להתקדמות ועבודה, אבל היא לא עושה עבורי את העבודה. אין אף אחד שיכול לעשות עבורי את העבודה, אין דבר כזה בעולם שלנו.
לעומת זאת מי שעובד במשך הימים האלו ו"צובר" עבודה, אזי אחרי תשעים יום הוא רואה תוצאות. זה לא שההתמכרות נעלמת, ואני לא בטוח שהיא אפילו נחלשת, אבל בכל זאת המצב שונה. עבדתי על עצמי קשה במשך תקופה ארוכה, אז גם אם לא כבשתי את ההר, אבל לפחות אני יודע שיצאתי למסע. התקדמתי משהו. תשעים יום של עבודה ונקיון הם דבר נפלא.
ומה אז? מה קורה כאשר מישהו רציני בנוגע להחלמה שלו וסיים תשעים יום? לפני חודש, כאשר סיימתי את התשעים יום שלי, יצאתי למסע חדש של תשעים יום נוספים, אבל אם ה' יעזור לי, ואצליח להישאר נקי כל יום "רק להיום" במשך שישים הימים הבאים, אסיר את שמי בעזרת ה' מהטבלה. הסיבה לכך כפולה:
כאשר אני יוצא לחופשה בבית מלון, אני סופר את הימים. אם קיבלתי פתאום עוד שבוע בבית מלון, אני מתענג על כל יום נוסף וכל יום מחשב כמה ימים אני כבר כאן. זהו טבעו של דבר זמני. לעומת זאת כאשר אני קונה בית, אני מהר מאוד מפסיק לספור ימים כי זה לא המטרה. אני לא חי בבית החדש לתקופה, ומספר הימים בו אני מתגורר בבית החדש לא מעניין אותי. מעניין אותי שכעת בהווה אני גר בבית יפה וגדול. נכון שפעם בשנה או משהו כזה אני אציין לעצמי ש"אני כבר שנתיים כאן", אבל זה לא המטרה. המטרה היא רק ההווה ואין בלתו.
אז אם אני חושב שהשפיות שלי היא משהו זמני, אני ימשיך לספור כל יום כמה ימים אני כבר שפוי. אבל אם אני רציני לגבי ההחלמה שלי, אין לי עבור מה לספור ימים. אני רוצה לעבור כל יום בנקיון בלי שום קשר לימים עברו. האשליה של הספירה נותנת את המימד הזמני להחלמה שלי ועושה את זה לאיזה משחק מחשב שיש לי בו אורך חיים ומספר פסילות, אבל זה לא המצב שבו אני רוצה לחיות. אני חי כאן ועכשיו ורוצה שהיום יהיה נקי. לא קשור לעבר וגם לא לאיזו מטרה של מספר עגול שאני רוצה לכבוש. מה אחרי שמישהו יגיע לאלף ימים, אז כן מותר לו ליפול? האם אחרי חמש שנים בבית חדש אני נזרק לרחוב?
ויש גם סיכון. כל יום שאני סופר, יש איתי עוד מישהו שסופר. המישהו הזה הוא אני בעצמי. כן כן, התאווה שלי שהיא אני בעצמי, רואה כל יום את הטבלה ולא כל כך נוח לי עם זה. כאשר מגיע הגל של התאווה, יש לי קול קטן שלוחש לי שהרעבתי אותו מספיק וכעת הגיע הזמן לפצות אותו. אז אני מעדיף לא לחיות את מספר הימים בהם אני נקי, ולא לתת לעצמי תירוץ למה הגיע יום התשלום.
ועדיין, אחרי כל זה, אין ספק שזה כלי חזק מאוד להתחיל להניע תהליכים בריאים של החלמה.
