שאלה טובה.
ממה ששמעתי מאחרים, אלו שהלכו בדרך לפניי,התאווה היא לא הסיפור. היא אף פעם לא היתה הסיפור. היא הפיתרון המקולקל לכל מה שהתקלקל. וככל שמחוברים היא פחות ופחות אופציה. וזה נכון. זו גם החוויה שלי. אנסה לדייק עוד קצת ואשתף את מה שקורה איתי.
התאווה היתה ברירת מחדל "הטבעית" שלי במשך שנים רבות. במהלך אינספור פעמים היא היתה מפלט שעבד הכי טוב בלסדר את החוויה הפנימית באופן הכי נסבל. היום, במבט לאחור אני נדהם לפעמים ממה שעברתי. "ומוריד" את הכובע מפניה. ברור לי שבלעדיה לא הייתי שורד את זה.
ולכן, כשיש לי אתגרים, ומעת לעת, וכמו כל בן אנוש, יש לי אתגרים, הנטייה "הטבעית" שלי היא לפנות אליה שוב.. היא הרי ברירת המחדל.. זה לא הקריז הרגיל של מכור משומש או בתחילת דרכו, כי בכל זאת, התירגול של ההחלמה ב"ה מייצר רצף של אוויר נקי, אבל כן, אני שם לב לרגישות שלי. פתאום, אנשים סביבי, שביום יום הרגיל אני מחובר אליהם מזוויות אנושיות בריאות, נחווים על ידי באופנים שליליים.
זה לא חייב להיות תאווה במובנים המיניים, התאווה משנה את החוויה הפנימית שלי בהרבה מובנים אחרים. למשל "הלקחת", הריכוז העצמי, "ההתבצרות" בעמדה שלי. הנוקשות. הרכות עפה ממני והלאה. וזה מגיע, ב"ה פחות ופחות, אבל מגיע. אסירותודה שאני לומד מכל "סיבוב" כזה מחדש. אני צומח ממנו. הוא מגדיל אותי. ובעיקר, וזה הכי חשוב לי, הוא מסמן לי שזה הזמן להיצמד מחדש לאבאל'ה אוהב. שבלעדיו אי אפשר. ב"ה.
