תודה רבה.
בגדול רואים את זה. היום אשתי אמרה לי שיש לי הרבה כוחות כך שיכול להיות שאצלי זה הפוך.

שבענו, כוחות יש. העניין אצלי היה שלא הפניתי אותם לכיוון הנכון, ויותר מכך, ייחסתי להם חשיבות ונפח שאינם במקומם. קח לדוגמא את התקופה בה אני נמצא כעת: לצד רגעי הצלחה משמעותיים חוויתי גם רגע של כישלון. מאותו רגע כל ההצלחה התגמדה והכישלון התעצם. מאוד. נכון, זה היה משהו שלא יכולתי להתעלם ממנו. אסירותודה שהסטירה הזו שיכלה להעיף אותי לא עשתה את זה, וההפך, היא נתנה לי הזדמנות לגדול.

יכולתי להיות 'נוכח' בתוך כאב ולראות איך היא מסתירה את כל רגעי ההצלחה שלי. פרפקציוניסט שמשחר נעוריו נכשל כי הוא היה חייב להצליח. התרגלתי שאני זה מה שחושבים שאני ולכן אני 'חייב' שכולם יידעו כמה 'אני'. וכל אדם שחשב שאינני כזה מוצלח (היו יותר מדי) הצליח להוציא אותי מכליי. כי הלא אינני יכול לקבל חוסר הצלחה.

הנכון לי היה לקבל את הכישלון שלי כמו את ההצלחה. שניהם לא מגדירים את מי שאני. אני זו הנשמה שלי, לא כמה הצלחתי או נכשלתי.

בתקווה שהצלחתי להבהיר את עצמי. ואם לא, מקסימום נכשלתי...



 

תודה. הדברים הגיעו בדיוק ברגע המתאים.

כמו החיים

אנחנו תמיד רואים מה המתנות שאנחנו רוצים (מה שחסר לנו או החסרונות...הכישלונות) ולא את המתנות שעיש לנו (מה שממלא אותנו ולכן אנחנו עדיין פה או ההצלחות שלנו)

התכונה הזו משותפת להרבה אנשים..."כן אני מיליונר אבל עדיין אין לי אי כמו לההוא"
וגם הנפש (המחוברת לגוף) לא תימלא :-)

טעיתי. קלטתי. כיפרתי. מיד. תענוג של צעד 10. תודה אבא שאתה איתי. אוהב.

כל חבר שמתחיל את תהליך ההחלמה יודע כמעט מיד שבשביל ההחלמה סביר מאוד להניח שהוא יצטרך לוותר על כל מיני דברים, אבל כשזה בא לידי ביטוי בזמן אמת שאלת המחיר עשויה להטריד. ולא, לא תמיד זה נעים. מקרה מבחן בסגנון היה לי לפני זמן: הוזמנתי יחד עם עוד אנשים למקום שבו נבחנו כישורינו. מעבר לאתגר המעניין שבדבר, הלכתי לשם בעיקר כי הדיווידנד קרץ לי. נאמר לי שהוא עשוי לסייע לי בתחום עיסוקי. וכמוני כנראה שכך חשבו גם שאר הנוכחים.

היו לא מעטים שהחליטו שאסרטיביות היא שם המשחק וניסו להתבלט בכל 'מחיר', תרתי משמע. ייתכן שצדקו ייתכן שלא. אני ראיתי בהתרחשות הזו הזדמנות נוספת לגדול. כמי שהשתלט לא פעם על שיח ושיחה ידעתי 'שהאסרטיביות' הזו לא טובה לי. המירפוקים הללו מוציאים ממני דברים שאין לי שליטה עליהם (אני חייב לנצח והופך להיות דורסני) ולכן ויתרתי עליהם גם במחיר הדיווידנד. כשהיה לי מה לומר, אמרתי. באסירותודה לא הצנטפתי בפינה וגם לא טינפתי במרכז...

האם אזכה בו? ימים יגידו. ובעצם, במחשבה שניה, הם כבר הגידו. לדעתי זכיתי. קיבלתי החלטה מושכלת ובחרתי במה שנכון לי. שנים ייחלתי להיות במצב של בחירה חופשית והשלמה עם התוצאות. נס של החלמה.

וואו, היכולת לבחור איך להתנהג במצב שמכתיב לך התנהגות שאתה לא מעוניין בה
להתנהג מתוך בחירה, להנהיג את עצמך בדרך שאתה רוצה ולא בדרך שרוצים עבורך, כל הכבוד
מקנא בך 

תודה. אחי, אל תקנא בי. היכולת לבחור אינה שלי. כיום, היום, היא אצלי. בתנאים מסויימים הבחירה נמצאת ברשותי. במהות שלי, בתוך רגע אני הופך לכולם שם השולחן על הראש באסרטיביות. מראה לכולם מהי מנהיגות דומיננטית. אוסף את כל הדיווידנדים ויוצא החוצה כמו גדול... אז למה היום (אתמול) לא? כי אבשלי היה לידי, או יותר נכון אני הייתי איתו. מי ייתן ונהיה איתו גם היום. עכשיו.

קורים לי דברים גדולים. בסגנון ונהפוך הוא: היום הלכתי כרגיל לעבודה ואשתי לא. היא הלכה לתת מסר... דברה בפני מאות אנשי מקצוע על החיים במחיצת מכור. עשה לה טוב. גם לי. מדהים. אסירותודה.

בחודש האחרון העומס שלי גדל מאוד. ניסיתי לפזר בשפיות את המטלות אל מול הזמן ולא הצליח לי. חוסר אונים. יצרתי עם הספונסר שלי סדרי עדיפויות והמתח ירד מעט. יש לי המון מה לכתוב, על הפורים שלי. על החיים שלי. על חוויות מיוחדות בבית. עם אשתי והילדים. עם הספונסיים. כל מיני חוויות של גדילה שיכולתי לנהוג כך ובחסד השם נהגתי אחרת. אני מקווה שעוד כמה ימים העומס יפחת ואוכל להתפנות לזה. לבנתיים אודה לאבשלי שמשאיר אותי נקי, חי, מפוכח, בעל, אבא, חבר, ספונסי וספונסר. כולם יחד וכל אחד לחוד לא מובנים מאליהם לחלוטין. שבת שלום לכולם. 

אפשר אחרת. גם במצבים שבעבר לא חשבתי שייתכנו: הבן המוכשר שלי הכניס קוד של סים מחברה סלולרית שעזבנו למכשיר וסים של חברה חדשה אליה עברנו, החיה את הסים המנותק ונעל את שניהם. התעצבנתי. גם על ההוצאה וגם על זה שהוא מרשה לעצמו להתעסק עם הדברים שלי. "בימים כתיקונם" הייתי מחנך אותו בסיגנון כל הפושט יד נותנים לו. היום באסירותודה, לא. זכרתי מי אני  - בנאדם עם קשיים רגשיים בסיסיים, הרגשתי את הרוגז וידעתי שבכל תגובה שלי יתערבו אלמנטים שמעבר לאירוע עצמו, והחלטתי לשתוק. התפללתי כמעט מיד לכוח העליון. ביקשתי שיינתן לי כוח. וקיבלתי. רק אמרתי שזה מצער אותי. ושנדבר יותר מאוחר.

הודיתי בחוסר אונים, מול הסיטואציה ומול הילד. במיוחד מולו. הוא דומה לי. מדי. וב"ה כבר זמן שהוא לא לוחץ לי על הכפתורים, וגם אני לא לוחץ על שלו. ביקשתי לזכור שהוא ילד, לא מתנקש, שעלי להשכים ולהורגו... ונזכרתי, ב"ה. שהוא ילד, לא רק שלי, גם של אבשל כולנו, (הרי אין לו נכדים). בחסד, לא פעלתי בפזיזות. יכולתי להבחין בחשש שלו מעצמו ובחסד ניהלתי איתו שיחה הגיונית וסבירה. יכולתי להצביע בפניו על הטעויות שלו מבלי לשלול את אישיותו. לא מובן מאליו לחלוטין.

תודה אבא על הכל.

תודה רבה אסירות,

בהשראת שיתופים כאלו למדתי שאפשר אחרת, לא רק מול תאווה. אלא גם מול כל התמודדות.

הבת שלי היום האשימה אותי שאני לא אוהב אותה. וזאת כי נתתי לה עונש.
בנחת באהבה בשפיות ובחיבור התיישבתי לידה והוכחתי לה שאני כן אוהב אותה ושהיא ילדה טובה, ויחד עם זאת הגיע לה עונש.
שמחתי שהתנהלתי נכון. מופרע כמוני בלי החלמה, היה חורט צלקות בלב צאצאיו ח"ו וח"ס בסיטואציה כזו.

תמשיך להשפיע
אוהב

תודה אסירותודה

לפעמים אני מצליח להתנהג ככה ובאמת לזכור שהוא ילד... בפעמים שלא אני מצטער כמעט מיד על כל התנהגות שלי

אכן הוא בעיקר ילד של אבא שבשמיים ודומה לי שתי טיפות מים..... גם אני הייתי מעצבן ברמות בגילו וגם הרבה אחרי זה (פשוט נשארתי ילד)

אסירות תודה שאפשר אחרת. זה מפליא אותי בעיקר, זה שאפשר אחרת. שיש חיים. שיש התמודדויות שהן לא אם לחפש את השם של השחקנית שפתאום צף לי הבוקר ומחרפן אצלי את כל המערכת ומעיב על כל הקשרים החברתיים, המשפחתיים והסביבתיים. וגם זה, שזה בסדר. שזה חלק מהחיים. ההתמודדות. גם אם אני מת להעביר כבר את הכרטיס, ולהשאר פאסיבי על הספה יומם ולילה.

תודה חברים. כן אם צריך לתמצת את ההחלמה למילה אחת, אז עבורי היא - אופציות. יש ברירה. אני כבר לא חייב להתנהג באופן אחד. שנזכה.