ערב טוב חברים יקרים ואהובים די באתרא הדין!

הכינוי שלי הוא טהרני, ואני מכור ומשועבד לכח רוחני שלילי שבתוכי.

הכוח הזה מתבטא בתאווה (=גישה מעוותת שלפיה הדחפים הטבעיים שלי, כמו מין ואוכל, יכולים למלא את הצרכים הרגשיים והרוחניים שלי), וגם בשלל פגמי אופי נוספים (הגיע הזמן לערוך פעם רשימה מסודרת... ).

בחסד אלוקים הגדול והאוהב, הוא גואל אותי ממאסר התאווה, באופן גובר והולך (בסך הכול), והוא משאיר אותי נקי במשך 355 ימים. אני ממש מודה לו על כל יום, על כל דקה, ומתפלל לסיים את היום הזה באותו האופן.

אני מתמקד כרגע ברשימת הפחדים שלי, כחלק מצעד ארבע, ואני מבקש מאלוקים לעזור לי להתמיד בכך על בסיס יום יומי, ולסיים את הצעד. אני מודה לאלוקים על התחושה שזה צעד שאפשרי לסיים אותו (גם אם בצורה לא מושלמת, כדרכנו בקודש. הצורה המושלמת תמיד דחקה אותי אל החול והטומאה...  :-\ :-[).

פעולות שעשיתי היום: טלפונים לשני חברים, שתי קבוצות טלפוניות, טלפון לספונסר, קריאה בספר הגדול, כתיבה יומית, הכנת הטבלה לרשימת הפחדים של צעד ארבע. עניתי גם לחברים רבים בטלפון, וזה עזר לי להרגיש מחובר.

תודה לאלוקים עבור "שמור עיניך"!

עבר עלי יום עייף. היה קשה לי לתפקד, והרגשתי שאני זקוק למנוחה רבה. היה מאוד קשה לי לקבל את זה. הרי אני, טהרני, רוצה לעשות כל מיני דברים. יש לי תוכניות. קצת (?) מציק לעזוב הכל ולישון. התעוררתי גם די סהרורי, ואם נוסיף על כך את ההתנהלות הכללית הנמרחת שלי, הרי לפנינו מתכון מוצלח ליום מבוזבז.

ולמרות כל זאת, בסך הכול, אני די מקבל את זה שהיה לי יום כזה. זה כואב לי, אבל אני מבין שמחר יהיה יום חדש, והעיקר (=להישאר נקי) אינו חסר אצלי מן הספר.
אני גם יכול יותר לראות מורכבות. היום שלי לא היה צבוע בשחור-לבן. עזרתי הרבה בבית, עניתי להרבה חברים, עשיתי כמה פעולות. יש גם נקודות של אור. מבקש מאלוקים ללמוד להסתכל עליהן.

נזכר עכשיו, שבשבת הייתי במקום מאוד (!) חשוך. היה בו פלורסנט אחד קטן, והוא פשוט האיר את כל השטח. גם מנורת לילה של חצי וואט מאירה שטח גדול. החוקים של המציאות הם שמעט מן האור דוחה הרבה מן החושך. זה שבמציאות הנפשית שלי זה לא כך, זה פשוט בגלל שאני חולה.

נזכר כעת גם בשיחה שניהלתי עם החבר שעזר לי במוצאי שבת בביצוע המשימה. הוא יודע על המחלה שלי, והייתה בינינו שיחה מאוד פתוחה על מה שקורה בחייו של כל אחד מאתנו. פעמים רבות סייגתי את הדברים הטובים שאני עושה והצבעתי על נקודות החולשה והתורפה שבהם, והוא מאוד הדגיש את החיובי והביע הערכה רבה.

[האמת שגם הוא כנראה חולה, וחשב בהמלצתי להגיע לתוכנית, אך אולי זה שהוא קצת פחות חולה ממני, מאפשר לראות את הדברים בצורה יותר שפויה ומציאותית (ואולי גם עצם המבט מבחוץ)].

מקווה לעלות עכשיו על יצועי (שעה וחצי איחור מהוראות הספונסר. מקווה לדווח כאן בצורה מסודרת, יחד עם הפעולות היומיות, גם על שעת השינה שלי ועל עוד כמה דברים).

תודה לכם חברים, על ההקשבה ועל השותפות בדרך.
לילה טוב, נקי, מפוכח ומחובר לכולם!

ערב טוב חברים יקרים!

הכינוי שלי הוא טהרני ואני מכור לתאווה. כן, אני עדיין מכור, מכף רגל ועד ראש, למרות ההכחשה והאופוריה.
בחסד אלוקים הגדול והאוהב, בכוחו ולא בכוחי, הוא שומר אותי נקי במשך 356 ימים.
אני מודה לו על כל יום ומתפלל לסיים את היום הזה נקי ומחובר אליו.

פעולות שעשיתי היום: כתיבה יומית, קריאה בספר הגדול, טלפונים לשני חברים, השתתפות בשתי קבוצות טלפוניות.

מקווה ומתפלל להתחזק בעשיית פעולות של התכנית, ופעולות של חיים תקינים. גם זו החלמה בשבילי.

אני מבקש מאלוקים להוציא לפועל את מה שאני רוצה כבר הרבה זמן – מודל של עדכון יומי שכולל גם דברים של חיים תקינים, כמו הגעה לעבודה בזמן, שינה בזמן, מקלחות וצחצוח שיניים (כן, המחלה הזו גורמת להזנחה של כל התחומים בחיי. אני זקוק לתכנית 12 המקלחות (forum.gye.org.il/index.php?topic=3503.msg36535#msg36535) גם כפשוטו, ולא רק כמדרשו... ), הקדשת זמן לילדים, עזרה בבית.

תודה לכם חברים.

לילה טוב, נקי ומחובר!

כבר מאוחר, ובכל זאת כמה קצרים. עבר עלי עוד יום שבו הייתי עייף ונמרח במיוחד. מבקש מאלוקים לבקש ממנו להשתחרר מזה באמת, בכנות ובענווה.

***

היום הייתי בסיטואציה מסוימת, שהזכירה לי את העבר, והייתה קשה לי מבחינת ההתמודדות עם התאווה. זו סיטואציה שדרשה ממני לבדוק, כמה וכמה פעמים, וכתוצאה מצורך אמיתי, האם יש תאווה בדבר מסוים. אני אסיר תודה על כך שהתקשרתי לחבר לפני, כדי למסור את הסיטואציה, שאינה תפורה לפי מידותיי, לידי האלוקים. ואני אסיר תודה על כך שהתקשרתי לחבר גם אחרי, כדי להשתחרר ממה שבכל זאת קצת דבק בי.

בהמשך היום, נהגתי ברכב עם אנשים, והרגשתי התקף חזק יחסית. "טחנתי" את המשפט "אני חסר אונים, אנא עזור לי!" במחשבה. הרגשתי שזה עדיין לא ממש עבר לי. הייתה לי נכונות לעצור את הרכב בצד, לרדת על הברכיים, ולבקש מאלוקים שחרור. החלטתי עדיין לא לעשות זאת, ולהמשיך עם המשפט ולראות אם זה יעבור (וכך בסוף קרה). בכל אופן, אני אסיר תודה על הנכונות לעשות דבר כזה (ועל התחושה הכללית שאני מרגיש די בנוח לרדת על הברכיים גם באמצע הרחוב, אם יהיה צורך), וגם קצת מלקה את עצמי על כך שהנכונות לא הייתה מאוד חזקה ולא עשיתי זאת בפועל.

***

הייתה לי היום אובססיה חזקה לאוכל. הסתובבתי זמן רב בחנויות המזון, אך לא מצאתי מה לאכול. כמעט שום דבר שם לא מספיק טוב בשבילי, לא מספיק טעים, לא מספיק מרווה. התיאור נשמע מוכר להחריד... נראה לי שגם עליתי כמה (וכמה) קילוגרמים. מתלבט עד כמה להשקיע בעניין. מקווה להתייעץ עם הספונסר.
***
היו לי היום ניסים של שלווה. כשהגעתי הבייתה מהעבודה, גיליתי שאשתי החליטה "להעיף" מן הבית רהיט חשוב ושימושי מאוד, שכרגע אין לו תחליף ממשי. ולא רק שהיא החליטה מבלי לשאול ולהתייעץ איתי, היא כבר ביצעה. לא אמרתי כלום, וזה פשוט נס. אין סיכוי שלפני התוכנית (וגם אחרי התכנית, במהלך התקף טינה), הייתי מגיב (יותר נכון לא מגיב) בצורה כזו. תודה, אלוקים!

בהמשך היום נסעתי מרחק גדול כדי להגיע לפגישה חשובה, וכאשר הגעתי כבר לאותה עיר, נודע לי שהפגישה נדחתה למועד אחר. קיבלתי זאת בצורה די נינוחה, מבלי להיות מוטרד ומתוסכל.

הדבר הבולט בכל הדברים הללו, שזה לא אני. אלוקים היה שם. אין לי מושג איך בדיוק זה קורה. אבל זה קורה. התוכנית הזאת פשוט עובדת, והיא מקרינה באופן סגולי, אבל מעשי ומוחשי מאוד, על כל תחומי החיים.

לילה טוב ונקי חברים יקרים!

הכינוי שלי כאן הוא טהרני ואני מכור לתאווה למין, לתאווה לאוכל, לתאווה לטינה, לתאווה להערצת הסובבים ולעוד דברים רבים.

בחסד אלוקים הגדול והאוהב, הוא שומר אותי נקי במשך 357 ימים.

אני אסיר תודה לו על כל יום, מקווה, מבקש ומתפלל לסיים את היום הזה בנקיות, וגם ללמוד להתמקד ביום הבא, ולא לחשוב כל הזמן מה יהיה כשאהיה נקי שלוש שנים וכדו'. זה גדול עלי.

אני מבקש ממך לשאת את כל החיים שלי, ו"לשחרר" לי בכל פעם עוד יום אחד. וגם בו אני צריך את העזרה שלך. גם יום אחד הוא קצת יותר מדי בשבילי...

פעולות שעשיתי היום: השתתפות בשתי קבוצות טלפוניות ובשתי קבוצות חיות, טלפון לספונסר, כתיבה יומית, קריאה בספר הגדול והלבן,  ארגון רשימת הפחדים של צעד ארבע.

לא התקשרתי לחברים.

מקווה ומתפלל לערוך את הרשימה שעליה כתבתי אמש.

בתקופה האחרונה אני סובל מאובססיות. קצרות, אבל קצת חזקות. בהקשר לכך אני מבקש מאלוקים כמה דברים: שחרור, קבלה עצמית, נכונות ויכולת לעשות לאורך היום את הפעולות הנדרשות ממני במסגרת התוכנית, טלפונים לחברים בזמן אמת (וגם שיענו לי...).

האובססיות הנ"ל הן בתחום המיני, אבל גם בתחום האוכל אני סובל מאובססיות, והן חזקות הרבה יותר. אני מבקש מאלוקים נכונות ויכולת לעשות עם זה משהו, ולא להתעלם מהאובססיה הזאת. הכול קשור, ובדיוק היום שמעתי מישהו שסיפר כיצד כאשר נפל בתחום התאווה, חזר להשתמש גם באלכוהול וסמים. "טביעה" בתוך האוכל, כנראה, מסוכנת מאוד להחלמה שלי, אם כי אני נוטה מאוד להתכחש לכך ש"בולמוס של אוכל יכול להפעיל את ההתמכרות המינית" (הספר הלבן עמוד 35). בעבר, פעמים רבות, נפילה בתחום התאווה התחילה בסיבוב קניות תאוותני של אוכל (?!) במכולת.

בתחום האובססיה לפורום אני חווה שחרור די גדול. עם זאת, אני חייב לציין שפעם אחת נכנסתי לפורום כדי לקרוא מה שכבר כתבתי, פעם אחרת הצצתי במספר הצפיות בשרשור הזה, ופעם נוספת הצצתי ב(חצי מ)שמות המשתתפים המחוברים. היה נחמד לראות, למשל, שיעקב י. עדיין איתנו...

מאז ההנחייה של הספונסר בעניין הפורום, לא נכנסתי לאתרי חדשות ומוסיקה. היום, באוטובוס בדרך לקבוצה, שמעתי על התאונה הגדולה שהייתה. יש לי חבר טוב שגר באזור הזה ומרבה לנסוע באוטובוסים. עניין אותי מאוד לדעת פרטים, איזה קו אוטובוס זה היה וכדו'. כמעט נכנסתי לאתר חדשות ואז נזכרתי במה שקיבלתי על עצמי, ובחסד אלוקים גם הבנתי, שאם אתייחס לכך כמקרה מיוחד שמצריך כניסה לאתר חדשות, מהר מאוד יצוצו מקרים מיוחדים רבים כאלה. אלוקים עשה איתי חסד, וסיפק את סקרנותי בדרך מעניינת אחרת, כשסמוך לוויתור הזה התקשרו אליי שני אנשים, ובמסגרת השיחה שלנו, הם עדכנו אותי בפרטי האירוע.

אה, ואני גם אובססיבי לביקורת ולראיית מה שחסר. כשחזרתי הביתה בשעה מאוחרת מהקבוצות, נזפתי באשתי על כמה דברים שלדעתי הם לא בסדר (בעיקר חפצים (ומאכלים!) שחשובים לי (?!) והילדים בלגנו אותם), במקום להודות ולהלל על שאפשרה לי לנסוע לקבוצות ולקחה על עצמה את עול הטיפול בילדים. אחר כך התחלתי להבין קצת מה קורה, והבעתי הערכה על מה שעשתה בבית בהיעדרי, אבל זה לא כל כך עזר לי. זה היה סוג של פלסטר חיצוני. אני חייב לפתור את הבעייה מהשורש, בצורה עמוקה. "המסר שיכול לעניין ולתפוס אנשים... אלה, חייב להיות עמוק ובעל משקל" (הספר הגדול, חוות הדעת של הרופא, עמ' 3).

לילה טוב חברים!

ערב טוב חברים יקרים ואהובים!

הכינוי שלי הוא טהרני, ואני מכור לתאווה בהכחשה שהוא בהכחשה (שהוא בהכחשה).
בחסד אלוקים הגדול והאוהב, בכוחו ולא בכוחי, הוא שומר אותי נקי במשך 358 ימים.
מודה לו על כל יום, ומתפלל לסיים את היום הזה בנקיות.

כפי שכתבתי בעבר, אני רוצה לשדרג את העדכון היומי, כך שיכלול גם פעולות של חיים תקינים.
בעיניי, תחיית המתים האישית שלי, בכל תחומי חיי, היא חלק בלתי נפרד מההחלמה שלי.
אז הנה הרשימה הזמנית, שכוללת דברים יסודיים בענייני התוכנית ובתחומי החיים הבסיסיים.
מכיוון שזו הפעם הראשונה, אני גם מוסיף הסבר קצר במידת הצורך.

1. הנחת תפילין - כן (נושא חלש וכאוב אצלי, כבר מלפני בר המצווה. היום, בזכות התוכנית, אני נמצא במצב שבו אני מאוד רוצה ואוהב להניח, אך לא תמיד זוכר ומספיק לעשות זאת. התבלטתי אם להעלות זאת כאן. אולי אנשים פחות ירצו לקבל ממני כשישמעו שאני "פושע ישראל" ו"קרקפתא דלא מנח תפילין", אבל הכנות חשובה להתקדמות שלי).
2. ירידה על הברכיים - כן, אבל בצהריים (במקום בבוקר).
3. כתיבה יומית - כן, אבל בשעות הבוקר המאוחרות (במקום בבוקר).
4. קריאה בספר הגדול - כן (כרגע הורדתי את המינון לעמוד אחד לפחות).
5. קריאה בספר הלבן - כן (כנ"ל).
6. הגעה לעבודה בזמן - לא.
7. טלפונים לחברים - כן, לשלושה. אחד מהם נקי שנתיים.
8. קבוצות טלפוניות- כן, אחת (למען ההגינות חשוב לי לציין, שבדרך כלל לא מתאפשר לי, או לא מתחשק לי, לעלות לכל הקבוצה. פעמים רבות אני רק משתף או אפילו רק מצהיר).
9. קבוצות חיות - לא (הלוואי...)
10. טלפון לספונסר - כן.
11. עבודת הצעדים - סיימתי לסדר רשימת פחדים די ארוכה בטבלה. הספונסר הדריך אותי לעבור לשלב הבא, של הסימון בטבלה.
12. עזרה בבית (לפחות חצי שעה) - לצערי, לא. עשיתי אמנם קנייה, אך דברים רבים בה היו לא נצרכים. ניסיונות עקרים למלא את החור שבנפשי.
13. זמן איכות עם הילדים - לא.
14. קידום ענייני העבודה בזמן שאני בבית (לפחות חצי שעה)- לא חצי שעה, אבל כן.
15. צחצוח שיניים - מקווה שכן.
15. מקלחת - לא נראה לי שיש מצב. אולי מחר בבוקר...
16. שינה בזמן (בלילה הקודם) - לא.

ערב טוב חברים יקרים!

הבוקר קמתי רטוב. הרגשתי הרגשה רעה ולא נעימה. ועם זאת, אני נזכר בעבר, שבו כאשר דבר כזה היה קורה לי, לאחר תקופה "ארוכה" של נקיות, זה היה סימן די בטוח שאפעל באותו יום חזק על התאווה. רגשות האשמה והתסכול על כך שזה קורה לי, גררו אותי חזק ל"שם", למקום שבו כל כולי מרוכז בתאווה, וכך הוא מאפשר לי לברוח, כביכול, מכל מה שמעיק עלי (בהמשך הדרך, רגשות אשמה ותסכול על הנפילה הצפויה ליוו את השימוש בתאווה, ופגמו באלמנט הבריחה שבו).

היום פשוט החלפתי בגדים (לא נראה לי שאפילו את זה הייתי עושה בזמן שהמחלה הייתה פעילה יותר) והשתדלתי לא "לשקוע", אלא לקבל את המצב הבלתי נעים ולחיות לצידו.

אני אסיר תודה על כך שרשמתי לעצמי היום שתי נקודות לשיחה עם הספונסר. זה מאוד עוזר לי למקד את השיחה בכיוון מעשי, ואני מבקש מאלוקים להמשיך בכך.

הנקודה הראשונה שהעליתי, הייתה בעניין האובססיות (הקצרות!) שאני חווה בתקופה האחרונה. הספונסר שלי הציע לבקש מאלוקים למצוא בו את מה שאני מחפש בתאווה. הוא אמר שהדבר עזר לו מאוד בתקופה של "קריז" קשה. הכלי הזה אמנם מוכר לי היטב, אך בשעת מעשה הוא נדחק לירכתי המוח ואינני זוכר לעשות בו שימוש. עשיתי זאת פעמים ספורות בלבד. מבקש מאלוקים ליישם יותר את הכלי הזה בחיי.

הספונסר גם הציע לי לענוד גומייה, ולהצליף בעצמי בזמן שהאובססיה מכה בי. זה מרגיל את המוח לכך שהאובססיה של התאווה היא דבר כואב שכדאי ורצוי להימנע ממנו. גם את הכלי הזה הכרתי, אך לא ממש עשיתי בו שימוש. הידע הזה לא הוסיף לי כוח מול התאווה. מקווה ומתפלל לעשות את אשר אני יודע.

הנקודה השנייה הייתה האובססיה החזקה שלי לאוכל בתקופה האחרונה. אני מרגיש שהשמנתי. אני מרגיש רע עם האכילה המופרזת שלי ועם הבזבזנות הגדולה הכרוכה בה. חשבתי לחבור יותר ל-OA (ארגון של תכנית 12 הצעדים לאכלני-יתר כפייתיים), ולהתחיל לטפל בזה ברצינות רבה יותר.

הספונסר שלי דווקא חשב, שכדאי לי לחכות עם זה עד לאחר צעד חמש, כדי שהדבר לא יפגע בהתקדמות שלי בצעד ארבע. הוא גם אמר לי שלהלקות את עצמי (להרביץ לעצמך) הוא פגם אופי, שעלי להימנע ממנו. שעלי להיות סבלן כלפי עצמי כמו שאלוקים (כפי שפגשתי אותו בצעד שתיים) הוא סבלן כלפיי.

בהמשך שיחתנו הוא הציג תובנה מעניינת: "בהתחלה ברחת לתאווה, אחר כך ברחת לפורום של "שמור עיניך" ועכשיו אתה בורח לאוכל. הבעיה שלך היא ריקנות, ואתה צריך לראות איך לדאוג שתהיה מלא בדבר הממלא. באלוקים".

שאלתי אותו, האם ייתכן שמתעורר אצלי צורך חזק לברוח, בעקבות המפגש שלי עם שלל הטינות הפחדים ופגמי האופי שלי, במסגרת צעד 4. הוא השיב בחיוב והוסיף שברגע שאעבוד נכון את צעדים 6-7 אוכל לחוות שחרור ממרבית הפגמים שלי, כפי שחוויתי בעניין התאווה (רק להיום!), ואז יהיה זה הזמן המתאים לבדוק האם מדובר בעוד פגם אופי, או במשהו עמוק יותר (ונראה לי שהאפשרות השנייה היא הנכונה).

בא לי לאונן. מבקש מאלוקים לעלות לישון נקי.

אוהב ומתגעגע ,

טהרני

היום הייתי צריך לעשות אבחון כלשהו למטרה מסוימת. קצת לפני שהגעתי למכון, נודע לי שמדובר במאבחנת... הרמתי טלפון לחבר, ואמרתי לו, שבשלב הזה אני עדיין לא מאמין שאלוקים יכול לשחרר אותי לחלוטין, אבל אני מבקש ממנו שההתנהגות שלי תהיה יותר מחלימה ופחות חולה. ובחסד אלוקים כך היה.

אני לא יכול לשקר ולומר, שזה היה בשבילי כאילו זה היה גבר, ושתשומת לב נשית לא גורמת לי לתחושה אחרת, אבל בסך הכל הרגשתי שזה התנהל בצורה די עניינית. אלוקים היה שם.

קרה שם עוד משהו מדהים מבחינתי. כרקע לאבחון, היא שאלה אותי שאלות כלליות על החיים שלי. סיימתי לענות על השאלות, אבל הרגשתי שחסר משהו. העיקר חסר מן הספר. ההתמכרות שלי. אמרתי לה, שאני כרגע נמצא בדרך חיים שדורשת ממני כנות, ושאני סובל מהתמכרות, ושחשוב לי לשים את זה על השולחן, כי אולי זה יכול להשפיע על ניתוח התוצאות.

היא שאלה למה אני מכור, ואמרתי לה שאני מכור לתאווה (טוב שהכרתי ב"שמור עיניך" את המושג הזה, ולא נאלצתי לומר שאני "סקסהוליסט", כמו ב-SA... ). אמרתי לה שהרבה שנים חיפשתי פתרון ולא מצאתי, וכעת אני נמצא בתוכנית 12 הצעדים ונקי כמעט שנה. הוספתי, שאלפים רבים סובלים מן העניין. ואם היא מכירה מקרה כזה, היא יכולה להפנות אותו אליי.

(זה בעצם סוג של צעד שתים עשרה. אני באמת מאמין בחשיבות של פנייה לאנשי מקצוע ורבנים וכדו'. כשהם פוגשים מישהו שנראה בן-אדם טוב (מקווה שאני אחד כזה...), שמספר בכנות על הבעיה שלו ועל כך שהוא מצא פתרון. זה מכניס למודעות שלהם את העניין. באופן אישי, הרב שלי, שיודע שאני בתוכנית, כבר ניסה לעניין בה לפחות שני אנשים).

ההמשך התנהל גם הוא בצורה עניינית. לא הייתי מוטרד ממחשבות כמו "היא בטח חושבת שאני חושב עליה בצורה כזאת וכזאת אחרי מה שסיפרתי לה...". הייתי נינוח. הרגשתי שסיפרתי את הדברים בטבעיות ובפשטות. כאילו סיפרתי שיש לי סכרת או משהו כזה (רק שזו מחלה שקצת פחות נעים לי לומר שיש לי אותה).

העובדה שאני מסוגל ונכון להודות בכך בפני אשה שאינני מכיר, שהיא גם דתייה, גורמת לי להרגיש שאני קצת יותר נינוח עם המחלה שלי. לא במובן של השתמטות מאחריות להחלמה (ואולי גם...), אלא במובן של קבלה שזה אני וזה המצב שלי וזה (די) בסדר.

בעבר, הייתי אצל אנשי מקצוע רבים, ומלבד שניים, שאליהם הלכתי במיוחד לשם טיפול בתאווה, לא סיפרתי לאף איש מקצוע, במשך שנים ארוכות, על ההתמכרות שלי ועל הסבל הכרוך בעקבותיה. הפתיחות שלי בנושא, ובמידה כזו, היא חידוש.

זה מתחבר לי עם כל מיני דברים אחרים שאני עושה לאחרונה, כמו לעלות לקבוצה טלפונית, לשוחח עם חבר או לקרוא בספר הגדול והכל באוטובוס (בהגבלות מסוימות (ואם אין אנשים לידי, אז גם קריאה בספר הלבן), הקלדת טבלת צעד ארבע במחשב, כשמאחוריי יושבים שני ערבים סקרנים (קיוויתי שהם לא קוראים על הפחד שלי מהערבים, חששתי שאולי זה יגרום להם לעשות לי משהו...) ומאוחר יותר גם יהודי מבוגר מעט.

גם בפורום אני מרגיש הרבה יותר פתוח לשתף במה שקורה איתי (אם כי, לעיתים, אני חושש שאולי אני נוהג באופן שגובל כבר בחוסר אחריות :-\ :-[).

***

בדרך חזור שוחחתי עם אשתי ששאלה "רופא או רופאה?" "היה לך כיף איתה?". השאלות האלה היו בליבי כמדקרות חרב, אבל הבנתי את הכאב שממנו היא מדברת. התקשרתי לחברים רבים והשתחררתי קצת יותר.

בערב שוב העליתי את נושא האבחון בהקשר כלשהו, ואז חזרו השאלות שלה, והפעם בהיקף רחב (ומכביד) יותר.
היא: "היא הייתה צעירה?"
אני: "פחות מחמישים, אני חלש בגילאים...".
היא: "צחקתם ביחד?" "למה אתה נראה ככה? אני מרגישה שאתה מסתיר משהו?".
אני: "פשוט קשה לי עם הלחץ הזה".

יצאתי לסידורים לקראת שבת. נגמרה לי הבטריה בפלאפון, ולא יכולתי להתקשר לחברים. הרגשתי שרגשות הטינה כבר הרבה יותר אוכלים אותי. מה זה שווה שאני נקי, אם זה היחס שאני מקבל אחרי כמעט שנה של נקיות בעבודה קשה? (האמת, שאני מקבל ממנה יחס ממש טוב. אם אהיה כנה, באמת שאין לי על מה להתלונן).
"חיכיתי שהיא תעטוף אותי באהבה ואיכפתיות... איזו כפויית טובה! כך חשבתי" (הסה"ל (=הספר הלבן) עמ' 150).

***
בחזרה הביתה התרוצצו במוחי משפטים מהספר הגדול שהיא חייבת (?) לשמוע (וכשאני לעצמי: "אולי כדאי שתהיה לה ספונסרית שתסביר לה איך נכון להתנהג במצבים כאלה, בעצם לא, אולי זו תהיה ספונסרית מטומטמת, שתיתן לה הנחיות שתוצאנה אותי מדעתי..."):

"אם אין אנו באים לשרת מטרה טובה ומועילה, אין לשוחח על מקרי העבר" (הסה"ג (=הספר הגדול) עמ' 102). אני כמעט שנה נקי! מה את מציפה את זה עכשיו? זה עושה לי רע! זה גורם לי לרצות לזרוק הכל ולחזור להשתמש!

"ככל שתזרזי אותו, כך תתעכב ההחלמה" (שם, עמ' 93). תפסיקי ללחוץ אותי! זה מפריע לי להתקדם!

"אנחנו לעולם לא מנסים לסדר את חייו של הגבר כך שהוא יהיה מוגן מפיתויים... הניחי לו חופש מלא לצאת ולבוא כרצונו. זה חשוב" (שם, עמ' 99). בסך הכל יש לי בדיקה שאני חייב לעבור! למה את מעכירה את האווירה?

אבל בסופה של הדרך הביתה (תרתי משמע), הכתה בי ההכרה שאני צריך להתמקד בעבודה שלי, לנקות את הצד של המדרכה שלי. אם יש משפט מהספר הגדול, שנכון  עבורי למקרה שלי, אולי זה המשפט האומר שאדם כמוני צריך "להראות שהוא יכול להיות מפוכח, מתחשב ועוזר, ללא שייכות למה שיאמרו או יעשו לו" (הסה"ג עמ' 82). "כמובן, כולנו נופלים מתחת לסטנדרט הזה פעמים רבות, אבל אנו חייבים לנסות לתקן את הנזק מיד, אחרת נשלם את העונש בבולמוס" (שם).

תודה חברים. הכתיבה פה הקלה עלי מאוד.

ערב טוב חברים יקרים!
טהרני, מכור לתאווה.
בחסד אלוקים נקי 359 ימים.
מתפלל לסיים את היום הזה נקי.
מתאווה, מטינה ומשלל פגמי האופי.

1. הנחת תפילין – כן.
2. ירידה על הברכיים – כן.
3. כתיבה יומית – כן, אבל באוטובוס.
4. קריאה בספר הגדול (לפחות עמוד אחד) – כן (כמעט פרק שלם!), אבל באוטובוס.
5. קריאה בספר הלבן (לפחות עמוד אחד) – כן, אבל מאוחר בלילה.
6. הגעה לעבודה בזמן – לא רלוונטי היום.
7. טלפונים לחברים – כן, ליותר משלושה.
8. קבוצות טלפוניות (לפחות להצהיר) – 2.
9. קבוצות חיות - הלוואי!...
10. טלפון לספונסר – לא.
11. עבודת הצעדים – לא. אני צריך להדפיס את טבלת רשימת
12. עזרה בבית (לפחות חצי שעה) – פחות מחצי שעה וממוקדת יותר בדברים החשובים לי ופחות בדברים החשובים לבית.
13. זמן איכות עם הילדים – לא ממש...
14. קידום ענייני העבודה בבית (לפחות חצי שעה) – נראה לי שכן.
15. צחצוח שיניים – יש מצב.
15. מקלחת – אין מצב!!!
16. שינה בזמן בלילה הקודם (22:00) – ממש לא. בסביבות 00:30 וגם הלילה זה כנראה הולך לכיוון הזה...

רעיון: אולי כדאי לעשות חשבון נפש, כל שבוע או עשרה ימים, ולראות איזה עניינים "תקועים" ואיזה עובדים היטב.

עדכון דו-יומי

ערב טוב חברים יקרים!
הכינוי שלי הוא טהרני, ואני מכור לתאווה.
בחסד אלוקים הגדול והאוהב הוא שומר אותי נקי במשך 361.
אני מודה לו על כל יום, מקווה ומתפלל לסיים את היום בנקיות.
מתמקד בצעד ארבע, ומודה לאלוקים על ההתקדמות בו.

1. הנחת תפילין – בשישי: כן (בשנייה האחרונה, בזכות העדכון פה בפורום). במוצ"ש: לא רלוונטי...
2. ירידה על הברכיים – בשישי: כן, אבל בצהריים. בשבת: כן. הלכתי לחדר אחר בבית הכנסת לשם כך, באמצע תפילת שחרית. היה מישהו שלמד באותו חדר, כשגבו מופנה אליי. התלבטתי קצת, ובסוף ירדתי על הברכיים, עצמתי עיניים, הנחתי כף יד על הכף השנייה, ודיברתי עם אלוקים. ברגע שסיימתי וקמתי, התפרץ לחדר חבר טוב שלי...
3. כתיבה יומית – בשישי: לא. במוצ"ש: כן.
4. קריאה בספר הגדול (לפחות עמוד אחד) – בשישי ובשבת: כן (והרבה יותר מעמוד).
5. קריאה בספר הלבן (לפחות עמוד אחד) - בשישי ובשבת: כן (והרבה יותר מעמוד).
6. הגעה לעבודה בזמן – בשישי: לא. במוצ"ש: לא רלוונטי...
7. טלפונים לחברים – בשישי: כן (לא זוכר כמה). במוצ"ש: לא.
8. קבוצות טלפוניות (לפחות להצהיר) – בשישי: 2. במוצ"ש: 1.
9. קבוצות חיות – לא...
10. טלפון לספונסר – בשישי: לא. במוצ"ש: לא, אבל אני לא אשם, הוא בחו"ל ועדיין לא יצאה אצלו שבת...
11. עבודת הצעדים – בשישי: הדפסתי סוף סוף את טבלת הפחדים שלי. במוצ"ש: התחלתי לעבוד בה ולסמן.
12. עזרה בבית (לפחות חצי שעה) – בשישי: כן (והרבה יותר). בשבת ומוצ"ש: כן (והרבה יותר).
13. זמן איכות עם הילדים- בשישי: לא. בשבת: כן.
14. קידום ענייני העבודה בבית (לפחות חצי שעה) – בשישי ומוצ"ש: לא.
15. צחצוח שיניים – בשישי ומוצ"ש: כן.
15. מקלחת – בשישי: חלקי מאוד (גמרו לי את המים. אני אסיר תודה שלא כל כך כעסתי, ושבכלל לא צעקתי או הבעתי ביקורת. רק אמרתי לאשתי שאולי כדאי להשאיר את הדוד דולק יותר זמן ביום שישי. במוצ"ש: כן.
16. שינה בזמן בלילה הקודם (22:00) – בליל חמישי (הקודם לשישי): ממש לא. לפחות ב-00:30. בליל שבת (הקודם למוצ"ש): כן!!!. בלילה הזה זה יהיה אחרי הזמן, מקווה שקצת אחרי ולא הרבה אחרי.

שבוע טוב חברים יקרים ואהובים!

עברה עלי שבת, שבה הכול התנהל בצורה די רגילה ובנאלית. גם זה ממש לא מובן מאליו. אמנם, לא הייתה כאן שבת יוצאת מן הכלל במובן החיובי, אבל גם לא במובן השלילי.
בליל שבת התארחה בביתנו אשה ערירית, לא דתייה, וגם קצת מוזרה... כאשר הגענו לשלב נטילת הידיים, היא שאלה אם יש לנו מים חמים, ומשנענתה בשלילה, הגיבה שלא תיטול את ידיה, מכיוון שהיא סובלת מהקור של המים, ושהיא התקלחה היום, אז זה אמור להיות בסדר. קיבלנו את דבריה ולא התעקשנו. נטלתי את ידיי והתיישבתי במקומי, ואז שמעתי אותה אומרת מהמטבח משהו כמו: "אלו-הי, אנא קבל את ברכתי במקום המים", ואז מברכת בלהט וברגש, בשם ומלכות: "ברוך אתה ה', אלוקינו מלך העולם, אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על נטילת ידיים".

אני מניח שבעבר הייתי מנתח את מעשיה בעין ביקורתית. הפעם דווקא התרגשתי מהכנות. חשבתי על כך, שגם אני, במידה מסוימת, נוהג כעת כמוה. אמנם, לא הייתי נמנע מנטילת ידיים, אבל בדברים רבים אחרים, אני מרגיש שאלוקים מבין את המשבצת שאני נמצא בה, ולא דורש ממני את מה שאיני מסוגל לו, או את מה שמאוד מכביד עליי כעת.

זה הזכיר לי גם דברים ששמעתי לאחרונה מחבר ותיק, שנקי למעלה משלוש שנים, שסיפר שכאשר התאווה תוקפת, גם אם הוא נמצא באמצע קריאת שמע או שמונה עשרה, הוא עוצר ומבקש מאלוקים: "זה גדול עליי, אני לא יכול, אני מבקש שתיקח את זה ממני". אני לא יודע (והאמת שכרגע זה גם לא מאוד מעסיק אותי) האם יש לו היתר הלכתי. אבל אני סמוך ובטוח שאלוקים מבין את המשבצת שלו ומקבל את הפנייה שלו באהבה ולא בכעס.

נ.ב. בעקבות שיחה עם חבר אחר לאחרונה, חשוב לי להדגיש שלא באתי להתריס כנגד ההלכה. באתי להעלות על נס את חשיבות החיבור הכנה לאלוקים, ואת החשיבות הגדולה בשבילי של ההכרה בכך שאלוקים יודע היטב מה המשבצת שאני נמצא בה, קשוב אליה, ואינו דורש ממני דברים בצורה תוקפנית ודורסנית.

שבוע טוב חברים יקרים!

אחד הילדים הערב התנהג בצורה שלדעתי דרשה עונש. אשתי הרעיפה עליו תשומת לב רבה, וזה גרם לי לתחושה שהיא "מטשטשת" את רישומו של העונש, שהיא פועלת כנגד המסר שהעברתי ומעבירה מסר הפוך. אני אסיר תודה שלא צעקתי עליה. קראתי לה לחדר והסברתי לה את תחושתי. היא אמרה שאין לה כוונה כזו, אך עדיין הדבר לא העביר את התחושה הרעה שלי.

חשבתי לעשות כאן צעד ארבע זריז (אני מקליד הרבה יותר מהר משאני כותב, וגם בפורום מרגיש סביבה יותר "מרופדת", תומכת ומחבקת מאשר בדפי המחברת הסתמיים).

זה פגע לי ב...
הערכה עצמית- אני מתווה כיוון חינוכי ואני מרגיש שאשתי מערערת עליו.
גאווה- אני מרגיש שזה מערער את המעמד (הבלעדי?) שלי בבית.
בטחון רגשי- העובדה שהיא יכולה להוביל מהלכים לא צפויים, ואף כאלה שאני מרגיש שהם מנוגדים לאלה שלי, מטלטלת את הנפש שלי.
רכוש- אני מרגיש שהמעמד שלי בבית הוא סוג של רכוש, וחלק ממנו נלקח ממני.
שאיפות- תכננתי שהוא ירגיש היטב את העונש, ותשומת הלב העודפת שקיבל מאשתי, הפכה את זה לפרס...
יחסים אישיים- הדבר פוגע ביחסים שלי עם אשתי ועם הבן (שאני מרגיש שהוא מתמרן אותה בצורה שאני לא סובל).
יחסים מיניים- אין צורך לציין שכשאני מלא טינה (גם אם באסירות תודה היא לא הופיעה כלפיי חוץ והיא מתבטאת אולי בקצת קרירות, או בכך שאני קצת פחות נחמד), זה לא מוסיף לתחום הזה...

וכעת אל החלק שלי בעניין, החלק החשוב באמת עבורי:
אנוכיות- אני חושב רק על ביצוע העונש שנתתי בצורה מיטבית, ולא מספיק (או לא בכלל) חושב על הרגשות והרצונות של אשתי ושל הילד.
חוסר כנות- אני מספר לעצמי שהיא מובילה מהלכים כנגדי, בעוד שהיא אמרה במפורש שזה לא כך. ואשתי היא (כמעט) האחרונה שאני יכול לחשוד בה בחוסר כנות.
פחד- אני מפחד מהתערערות המעמד שלי בבית. אני מפחד מה יקרה אם לא אשלוט במצב. אני מפחד מה יקרה כשאשתי יכולה להוביל כיוונים אחרים. זה טורף לי את כל הקלפים. אני לא יודע מה לעשות עם זה.

בעצם אני יודע, ואולי לא מספיק רוצה.

אני מבקש ממך אלוקים את הנכונות לבקש ממך לשחרר אותי מהאנוכיות שלי, מהחיים בתוך הראש שלי ומחוסר הכנות שלי, וגם מהפחדים שלי, שגורמים לי להגיב כמו חיה נפחדת גם כלפיי הקרובים אליי ביותר, בסוג של הגנה עצמית, כאשר בעצם לא הייתה מופנית כלפיי שום התקפה...

עזור לי לקום מחר מוקדם. להיות נוכח בבית, להאיר פנים לאשתי ולילדים ולהיות בנתינה.

עזור לי לוותר על ניהול המחזה בביתי, ולזרום עם הסצנות שלך, שבתכל'ס הרבה יותר יפות, מעניינות, נעימות ומהנות. אין עליך בעולם!

ערב טוב חברים יקרים!

אני אסיר תודה לאלוקים הגדול והאוהב,
ששומר אותי נקי במשך 362 ימים.

1. הנחת תפילין - כן.
2. ירידה על הברכיים - כן.
3. כתיבה יומית - כן.
4. קריאה בספר הגדול (לפחות דף אחד) - כן.
5. קריאה בספר הלבן (לפחות דף אחד) - כן.
6. הגעה לעבודה בזמן - כן!!!
7. טלפונים לפחות לשלושה חברים - כן.
8. קבוצות טלפוניות (לפחות להצהיר) – 2.
9. קבוצות חיות – הלוואי...
10. טלפון לספונסר – כן.
11. עבודת הצעדים – לא.
12. עזרה בבית (לפחות חצי שעה) – לא.
13. זמן איכות עם הילדים – לא.
14. קידום ענייני העבודה בבית (לפחות חצי שעה) – כמעט...
15. צחצוח שיניים – מקווה שכן.
16. מקלחת – לא...
17. שינה ב-22:00 (בלילה הקודם) – לא. ב-23:15.