ערב טוב ונקי חברים יקרים!
הכינוי שלי הוא טהרני, ואני מכור לתאווה.
בחסד אלוקים הגדול והאוהב, הוא שומר אותי נקי במשך 349 ימים, בכוחו ולא בכוחי.
מקווה ומתפלל לסיים את היום הזה נקי מתאווה ומטינה.

פעולות שעשיתי היום: ירידה על הברכיים, כתיבה יומית, קצת קריאה בספר הגדול ובספר הלבן,
השתתפות בשתי קבוצות טלפוניות, קצת עבודת צעדים וטלפון לספונסר.
אני שם לב שנושא הטלפונים לחברים צריך חיזוק גדול.
החולשה בעניין כנראה נובעת מאגו, ומתחושה מסוכנת מאוד, שזה כבר מאחוריי ושלמדתי להסתדר לבד.

הבוקר התעוררתי (או יותר נכון, אשתי העירה אותי) יחסית מוקדם, למרות שטעיתי וכיוונתי את השעון המעורר לשעות הצהריים, במקום לשעות הבוקר... אני אסיר תודה על כך שאשתי אפשרה לי לעשות פעולות בוקר של התכנית, למרות הלחץ של הבוקר (עכשיו אני יכול לדמיין אותה אומרת "לעזאזל אתה והתכנית שלך!". טוב, היא לא תגיד משפט כזה. אבל זה מה שאני במקומה הייתי אומר לעצמי אחרי התקף הטינה שלי הערב).

הצלחתי לצאת לעבודה קצת מוקדם. אני עובד בעבודה שבה חשוב מאוד להגיע בזמן, ואני לא כל כך מצליח בכך. היום קיוויתי שזה יהיה אחרת. הייתי צריך לאסוף היום אדם נוסף בדרך לעבודה. בדרך כלל, במצבים כאלה הוא צריך להתייבש עד שאני מגיע, אבל היום, משום מה זה היה הפוך, והמתנתי לו מספר דקות שהרגשתי שהן גורליות. ואז, ערפל כבד, שלא מאפשר לי לנסוע במהירויות הרגילות. כנראה שלא אגיע היום לעבודה בזמן...

הצהרתי בפני ריבון העולמים על היותי מכור, פעולה שאני משתדל לעשות ברכב בדרך לעבודה, ומאוד עוזרת לי ומחברת אותי. לאחר מכן התחלתי לומר "תפילת הדרך". ברוך אתה... שומע תפילה. אוי! שכחתי "ותחזירנו לשלום". חשבתי על כך שפעם הייתי חושש מכך שזה סימן משמיים שאני עומד להיפגע בתאונה. אני לא יכול לומר שלגמרי השתחררתי מזה, אבל הרגשתי יותר נינוח. אלוקים מבין ואוהב אותי. הוא לא מחפש אותי בצורה קנטרנית בסיבובים (תרתי משמע...).

בסוף הגעתי לפני הזמן, למרות כל העיכובים. הכול בראש שלי. הלחץ היה בעוכריי. אני מסריט תסריטים הרבה יותר גרועים מהמציאות. כדאי שאפטר את עצמי מתפקיד הבמאי. אני לא עושה אותו טוב. ריבונו של עולם כנראה עושה זאת טוב הרבה יותר. אבל אני עדיין מתקשה לעשות זאת לחלוטין. ההתקדמות שלי היא חלקית והדרגתית. החידוש הוא, שאני מרגיש יותר נינוח עם זה. שזה בסדר. כך למדתי בצעד 2.

בצהריים הלחץ שוב היה בעוכריי. אני נמצא בתקופה עמוסה בהמון דברים שאני צריך לטפל בהם, ואני מרגיש שאני ממש טובע. חשבתי על כך, שאני צריך לעשות צעד 4 על תחושת העומס, מקווה שתהיה לי הנכונות לעשות זאת. העומס הרב, בצירוף הבלאגן בבית והעייפות (הנפשית?) שחשתי, גרמו לי לא לעשות כמעט כלום, לבזבז הרבה מהזמן העומד לרשותי (או לא לנצל אותו בצורה נכונה), ועיקר העיקרים, להיות קצר רוח וקצר פתיל. כל משהו שהיה קצת לא לרוחי הוציא ממני פרץ של רוחות עזות (כמו שהספונסר אמר בשיחתנו היומית: "אתה כועס שרצונו נעשה ולא רצונך...". ואגב ספונסר, אני אסיר תודה על כך שאני מרגיש הרבה יותר מחובר אליו, ושיש הרבה יותר הבנה ופתיחות בינינו (זה עדיין לא מושלם. וזה בסדר). הוא מתגורר מעבר לים, והציע שאעשה את צעד 5 עם חבר מהארץ, שהוא הספונסר של הספונסר שלו. לאחרונה הצעתי שאעשה זאת אתו בטלפון, למרות הקושי הטכני, ואני שמח על כך. אני גם כבר פחות מרגיש ש"רק אסיים אתו עד צעד 12, ואז אמצא לי אחד מה"מותגים" של ההחלמה שיהיה הספונסר שלי"... :D ;D).

התפרצתי הרבה הערב על אשתי. אני אסיר תודה לאלוקים, שאיכשהו שבר קצת את הקרח ואפשר לי לנהל איתה שיחה רגילה, כאילו (!) הכול בסדר. קשה לי עם עצמי. קשה לי עם המחלה הקשה הזו, ועם המימדים המבהילים שלה > :-\ :-[ :'(. אני מבקש מאלוקים להוביל אותי בדרך של למידה מניסיונם של אחרים, ובדרך של כוח ותקווה.

נ.ב. שוב אני לא הולך לישון בעשר, כהוראת הספונסר. אבל אני פשוט חייב את השיתוף הזה כאן. זה כל כך משחרר וכל כך מחבר.

מקסים,

הלוואי עלי יכולת לכתוב ולפרט כך את הרגשותי כל הזמן.

תודה אדם יסודו על התגובה.
אסיר תודה לאלוקים שבהכוונת הספונסר עדיין לא קראתי את התוכן שלה.
זה נס שאני טהרני הסקרן, הצמא לתשומת לב, אוותר על כך, ולו רק להיום.

***

אתמול הייתה לי שיחה טובה עם הספונסר. תיארתי בפניו די בפרוטרוט את העומס האובייקטיבי שרובץ על כתפיי. אמרתי לו שזה גורם לי פשוט לא לעשות כלום, ושחשבתי לעשות צעד 4 על התחושות שלי בעקבות העומס, אבל אין לי כוח לדבר המסובך הזה. חשבתי ששוב הוא יאמר משהו בסגנון של זה שאני מסבך כל דבר (דבר נכון לכשעצמו) ו-Keep it simple"", אבל הוא דווקא אמר משהו אחר: "הטינה שלך היא דבר לא פחות מסובך...". וזה ממש נכון. אבל הידע הזה לא גורם לי לעשות עם זה משהו. בינתיים. מבקש מאלוקים נכונות.

בבוקר השכמתי קום. הרגשתי שאשתי קצת "אנטי-טהרני". היא הטיחה בי כמה ביקורות (צודקות) וגם אמרה שהיא לא שק חבטות. היה קשה לי לשמוע את הדברים. אני אסיר תודה שהגבתי באופן די פסיבי, ולא יצאתי לסיבוב נוסף של מתקפת טינה.

במהלך היום הרגשתי ריק. אני כנראה מחפש למלא את הריקנות הזאת בדרכים שונות, שהמשותף לכולן הוא שהן משאירות אותי ריק יותר.

חלה אצלי הידרדרות בנושא האוכל. פרצות רבות בנושא הסוכר הלבן והקמח הלבן שמהם די התרחקתי לפני למעלה מחצי שנה. אני גם מרגיש שאני מנסה לנחם ולפצות את עצמי באוכל. זה עושה לי ממש רע, וזה גם מסוכן עבורי, מה שגורם לי לרצות לחזור לספונסר שלי מ-OA (אף פעם לא הייתי בקבוצה שלהם, אבל מצאתי לי ספונסר מהתוכנית שלנו שהוא גם ב-OA, שהסכים להיות ספונסר זמני שלי לעניין האכילה הכפייתית שלי. לא עשיתי מה שהוא אמר, כי הרגשתי שאני צריך להתמקד בהתמכרות שהכי מפרקת לי את החיים, אבל גם האוכל פוגע בי מאוד. בהרבה תחומים).

כרגע אין לי את הפורום, וגם לא אתרי חדשות ומוסיקה. מצד אחד זה שחרור גדול, ומצד שני אני מחפש תחליף, כמו לפתוח את המייל כמה פעמים ולבהות בו, למרות שאין הודעות חדשות, ואחר כך לעשות אותו דבר עם המייל שפתחתי לענייני התוכנית.

היום היה לי יום גרוע גם בעבודה. פשוט בזבזתי את כל היום, בהתפרקות מאוד גדולה מכל האחריות המוטלת עלי, באופן שאין סיכוי שהייתי נוהג לא מיניה ולא מקצתיה אם הבוס היה בסביבה. מצד אחד הייתי יותר "חופשי" ו"משוחרר", אבל בסופו של יום עבודה, זה גרם לי להרגיש יותר רע.

מרגיש קצת כמו אותו אחד, באותו משל שחוק ונדוש, שמנסה להרוות את צמאונו במי ים מלוחים, ורק נעשה צמא יותר.

יכול להיות שפשוט לחיות היה ממלא אותי. פשוט לעשות את הדברים האפורים שאני צריך לעשות. את הדברים שאלוקים זימן לי כרגע. אבל המחשבה על כך ממלאת אותי חלחלה. אני פשוט מרגיש מרוקן מכוח, ובטח שאין לי כוח לדברים המשעממים האלה.

ולאחר כל הנימה הפסימית, אני נוסע היום לתחנת הדלק השבועית שלי. לקבוצה. :D מקווה להתמלא ולהתחבר לאלוקים שנמצא שם, ולזכות לעוד שבוע נקי, עד לתדלוק הבא.

(הקטע הזה, שאלוקים נמצא בקבוצה, מזכיר לי משהו ששמעתי פעם, אולי מהרב ארוש. הוא אמר, שבמקום לשים פתקים בכותל, כדאי שישימו פתקים בקיר של בית שבו יש שלום בין איש לאשתו... במובן מסוים, זה כך בשבילי בקבוצות. לא הייתי חושב שדווקא בקבוצה של מכורים למין (אוי וי! ) אפגוש את אלוקים בצורה החזקה והקרובה ביותר, אבל זו המציאות בשבילי. אף פעם לא פגשתי אותו בצורה כנה ואמתית יותר).

תודה על השיתוף, מאחל לך ולי להיות ביקורתיים פחות מול מה שנדמה לנו כחסרונות למרות שאלו הם עובדות חיינו. (ואפילו אם הם בכל זאת חסרונות)

מקווה שיותר לך לקרא את התגובה הזו...

שוב דילגתי על הודעתך אדם יסודו,
אני חייב להודות שהיא סיקרנה אותי עד מאוד...
מקווה לקרוא אותה בראש חודש אדר...

***

שלום חברים יקרים!
הכינוי שלי הוא טהרני, ואני מכור לתאווה בהכחשה חזקה.
(אני מתחיל להתלבט למה אני מכור יותר, לתאווה או להכחשה...).

אני אסיר תודה לאלוקים על 351 ימים נקיים,
וגם על כל הדברים הטובים האחרים שהוא פועל בתוכי, בכוחו ולא בכוחי.
מקווה ומתפלל לזכור אותו לאורך היום, ולנסות להיות קשוב לרצונו.

פעולות שעשיתי היום: חצי כתיבה יומית, ירידה על הברכיים בצהריים, השתתפות בשתי קבוצות טלפוניות, טלפון לחבר וטלפון לספונסר.
אני אסיר תודה על הדברים המחברים הללו, ומקווה ומתפלל לעבוד את הצעדים, לב התכנית, באופן יומיומי.

ערב טוב חברים יקרים!

בכל פעם שאני ניגש לשתף בפורום, תוקף אותי מין "בלק-אאוט". כל כך הרבה חוויתי במשך היום, ואני מתקשה לשחזר זאת.

כעת אני חושב על כך, שבתחילת הדרך שלי בתכנית היה לי פחות מה לשתף (את החודש הראשון עברתי, כמעט בלי שיתוף במה שקורה איתי. הרוב היה שיתוף במספר הימים הנקיים שכבר הספקתי לצבור). אני תולה את השינוי בשני עניינים:

א. אני יותר מחובר לחברים כאן, יותר נינוח כאן ויותר מרגיש כאן בבית (אני ממש לא משתף כאן בכל דבר, אבל מרגיש הרבה יותר פתיחות מצידי. כמו כן, כבר הרבה פחות אכפת לי שאשתי תדע שאני כותב כאן בפורום ומה הכינוי שלי (אני רק קצת מפחד ליפול ושאז לא ארגיש בנוח לשתף על זה, שמא היא תקרא כאן על כך כאן לפני שאהיה בשל לספר לה)).

ב. (וזאת הסיבה העיקרית יותר בעיניי:) אני הרבה יותר מרגיש מה שקורה איתי, אני הרבה יותר חי והרבה יותר חווה בצורה מודעת את המאורעות שעוברים עלי.

יש לנו אורחים השבת, והרבה. יצאתי לקניות (והרבה!). חזרתי הבייתה ומצאתי כמה ילדים ערים, ואשה מותשת כמעט ישנה. שאלתי אותה איך היא מרגישה, והיא אמרה שהיה לה קשה עם הילדים. שאלתי אותה מדוע היא לא התקשרה לבקש שאחזור.

היא אמרה לי משפט שהדהים אותי, משהו בסגנון של: "ידעתי שאתה משתדל לעשות את זה כמה שיותר מהר, שאתה לא מתעכב סתם". [חבל שאני לא זוכר את המשפט המקורי, הוא היה חזק ומדויק הרבה יותר].

ההנחה שעשיתי את זה כמה שיותר מהר, לא הייתה מדויקת. אני "נמרח" בקניות. הפעם היה אמנם יחסית סביר, אבל בכל זאת...

הדבר החזק בעיניי במה שהיא אמרה, הוא שזה משקף את השינוי במעורבות שלי בבית. עדיין אני "נמרח" והרבה, בעצם המון (וממש לא רק בקניות), אבל אני הרבה יותר נוכח. אשתי כנראה מרגישה, ובצדק, שגם כשאני בקניות, אני כבר לא תקוע (באותה מידה) בבועה שלי. הלב והראש שלי נתונים גם בבית, ולא רק באובססיה עצמית. גם אם זה לא היה נכון כל כך  לגבי הקנייה הספציפית הזאת (ועל כך הרגשתי רע), זה נכון, באופן כללי, לגבי הכניעה הזאת (על אף היותה חלקיקית מאוד ולא מושלמת בעליל).

יכול להיות שגם יש לאשתי כעת יותר אמון בי, כתוצאה מההתקדמות בתוכנית ומהגישה הכנה בהרבה שיש לי (יחסית למה שהיה קודם).
ובכל אופן, אני אסיר תודה על המשפט הלא צפוי הזה.

אני אסיר תודה על עוד משהו: שיתפתי את הילדים בהבאת ו"פירוק" הקניות, והם הביאו את המוצרים הבייתה בהתלהבות. החמאתי להם על עזרתם. לא גערתי בהם כל רגע על זה שזה כבד מדי, ושזה עלול להישבר או להישפך. בסוף, הקטן שבילדים ביקש שאפתח משהו שקניתי עבור עצמי (יש לי אובססיה קשה גם לאוכל, ובכל קנייה אני קונה לעצמי כמה וכמה "בקבוקים" טובים...). נעניתי לו, בלי לעשות עניין גדול ובלי להמציא ש"זה לשבת" :-[, ואפילו קראתי לאחים האחרים, שכבר היו במיטותיהם, לשאול אם גם הם רוצים. עדיין שמרתי "בקבוקים" רבים רק בשבילי.

עדיין אני דואג לאוכל הטעים של עצמי הרבה הרבה יותר מאשר לאוכל הטעים של אחרים, ובכלל זה אשתי וילדיי. אבל יש התקדמות, ואני אסיר תודה עליה. אלוקים היה (ועודנו) שם!

לילה טוב, ושנזכה לקנייה של כניעה!

ערב טוב חברים אהובים!
הכינוי שלי הוא טהרני, ואני מכור לתאווה,
ולביטויים רבים נוספים של הכח השלילי שבקרבי.

בחסד אלוקים הגדול והאוהב, בכוחו ולא בכוחי,
הוא שומר אותי נקי במשך 352 יום.

אני מודה לו על כל יום, מתפלל לסיים את היום הזה בנקיות,
ומבקש נכונות לעשות את המוטל עלי ולוותר על כל העוצמות השליליות שבי.

פעולות שעשיתי היום: עליתי לקבוצה טלפונית והתקשרתי לחבר.
מבקש מאלוקים לעשות יותר, ולהישמר מהמדרון החלקלק של ההכחשה.

בתקופה האחרונה אני רכז של מתנדבים לכנס החלמה גדול שיתקיים בקרוב. בדרך לעבודה וממנה, אני מנהל שיחות רבות עם חברים לדרך, ושואל אותם האם וכיצד הם מעוניינים לתת שירות בכנס [כשדברתי עם אחד החברים והזכרתי את הסלוגן של בזק "בשבילנו זוהי זכות לתת שירות", הוא אמר שבשבילנו זו גם חובה לתת שירות...].
איכשהו, הכמות המרובה של השיחות, כאשר לפעמים יש אנשים אחרים באוטו, שלא מבינים על מה מדובר, גרמה לי לתחושת חשיבות. הרגשתי כמו איזה מנהל של עסק שמגלגל מיליונים, והוא מקיים "בלכתך בדרך", ומנצל כל דקה פנויה ברכב החדיש, לשיחה בענייני העסקים, באמצעות הדיבורית המשוכללת.

אני אמור לזכור שזה לא כזה כבוד גדול, אני בסך הכול מרכז מתנדבים לכנס של מכורים למין. התפקיד ניתן לי עקב היותי אחד כזה, ולקחתי אותו על עצמי כדי "לקבל קצת יותר ביטוח מפני נפילה אפשרית". מצד האמת, זה גם לא תפקיד כזה מיוחד. אף אחד לא רצה אותו. רק בגלל שלקחתי אותו, אני מצייר לעצמי אותו בצבעים כאלה (ואולי גם עזר לכך מה ששמעתי מהספונסר שהוא במקומי היה מדמיין איך כולם מודים לו ומחמיאים לו בכנס... זה לא שהוא הוליד את זה אצלי, אבל אולי השיתוף הכנה שלו גרם למקום החולה אצלי להיחשף).

מבקש מאלוקים לעשות את התפקיד הזה "כמו שצריך" מכל הבחינות, גם ברמה הביצועית הטכנית, וגם ובעיקר ברמה הנפשית הרוחנית, במטרות הפנימיות שאני מציב לעצמי כשאני עושה את התפקיד.

הייתה לי שיחה ממש טובה היום עם חבר לדרך. שנינו נמצאים בפרק זמן דומה, מבחינת הימים הנקיים, ומתקרבים לציון דרך של שנה. הוא אמר לי שהוא חש שאין לו מה להגיד. אמרתי לו שגם אני מרגיש תחושה דומה. לפני כשנה, כשהגעתי לכאן, דמיינתי איך אני מעביר מסרים, ומסביר לכולם מה צריך לעשות, כי הרי ניצחתי! אני! ניצחתי!...

אבל כבר זמן רב למדי, שאני מבין שרק התחלתי לגרד את תחילת הדרך. וגם כל הדברים שאני עושה ו"עובדים בשבילי", הם רק סוג של השתדלות מבחינתי להתקרב לאלוקים, אבל בתכל'ס הוא זה ששומר אותי נקי. הוא עושה זאת למרות שהרבה פעמים היום שלי רחוק להתנהל בצורה מיטבית, גם מבחינת כמות ואיכות פעולות ההחלמה, וגם מבחינות רבות אחרות.

אלוקים הוא באמת רב חסד. הוא לא מחפש אותי בסיבוב. (מעניין שהתוכנית משתמשת בעיקר בשם "אלוקים". בתחילת התוכנית היה קשה לי עם השימוש בשם "אלוקים" ולא בשם ה'. שם "אלוקים" הוא מידת הדין, אבל התוכנית הופכת אותו לרחמים, ל"אלוקים אוהב").

בסוף השיחה שלנו דיברנו על החברות המיוחדת שיש בין החברים בתוכנית, כאשר כל המחיצות נופלות, וזה באמת ובכנות לא משנה לאיזה מגזר אתה שייך. מה שמשנה זה רק האמירה הכנה שלך. בתכנית חיים לאורו של הכלל "קבל האמת ממי שאמרה" (הרמב"ם).

***

למרבה האירוניה, דווקא לאחר שדיברתי על קבלת אנשים ממגזר אחר, חיכתה לי הפתעה מרה. פגשתי את אשתי ואת הילדים, כשלראשם כיפות שחורות שקנתה להם. הילדים שלי מתחנכים בחינוך חרדי, ואני לא חרדי. עבורי זו הייתה מכה קשה.

(לקורא החרדי, הייתי מציע לדמיין את ילדיו פוסעים לקראתו כשלראשם כיפה סרוגה. אני מניח שהרבה יתפרצו ויאמרו ש"זה לא אותו דבר". יכול להיות שמבחינה עובדתית זה נכון (אשמח להתווכח על כך, אבל זה רעל בשבילי). אבל בהרגשה שלי (ועל מה שאני מרגיש אי אפשר להתווכח. אני פשוט מרגיש ככה), הסיטואציה הזו כואבת לי לפחות באותה מידה).

הטינה שלי הרקיעה שחקים. היה זה התקף טינה "מעט הכמות ורב האיכות". קצר יחסית בזמן (פחות משעה), אבל בעוצמות חזקות ואגרסיביות מאוד. כעסתי וצעקתי על אשתי בפני הילדים, בצורה שקשה מאוד (ואני מתבייש ומתעצל) לתאר. טראנס של טירוף. טראנס של אמירות קשות ביותר.

אשתי הורידה את הכיפות של הגדולים, והחזירה את הכיפות הישנות, מכיוון ש"אבא לא רוצה". אחד הילדים שנשאר עם כיפה כזו, "זכה" לגילויי קרירות מצידי ואמירות מאוד לא נעימות.

בשלב כלשהו, התקשרתי לחבר ואני מודה לאלוקים על כך. זה עזר לי לראות יותר מה קורה איתי, והעיקר – נתן לי יותר נכונות לעשות צעד ארבע על העניין (התקשרתי לספונסר לבקש הדרכה, אבל הוא לא ענה לי).

חזרתי הביתה. אמרתי לילדים שטעיתי. הסברתי להם ברמה שקיוויתי שהם יוכלו להבין, שאני אמנם שולח אותם למוסד חרדי, אבל זו לא השקפת העולם שלי, ולא הדרך שאני רוצה שיילכו בה. אני אמנם חובר לאותו מגזר ומשתף עמו פעולה, וגם מעדיף את מה שקורה במוסדות הלימוד שלו במקום מגוריי על פני מוסדות אחרים, ובכל זאת, קשה לי לראות את ילדיי חובשים כיפה המורה על היותם שייכים לזרם שדרכו איננה דרכי.

הוספתי ואמרתי להם, שהבנתי מאמא שלהם (ש(כמעט) תמיד צודקת), שזה לא עניין עקרוני, אלא שכך הם מרגישים נוח יותר בחברה שרובה חובשת כיפות כאלה. שטעיתי, אבל עדיין קשה לי להתרגל לכך. גם חיבקתי את הבן שחבש את הכיפה השחורה, למרות שחשתי רתיעה ממראהו. אותו בן פנה בשמחה לבשר לאמא ש"אבא אמר שהוא טעה...". לא (ממש) התרגזתי לשמע האמירה הזו. זה שאני יכול לומר בפה מלא לילדים שלי שאני טועה, זו התקדמות גדולה. זה עדיין לא מסיר את כל הכאב סביב הטעויות הקשות שלי. אבל זה מרכך בהרבה את העניין.

האמת שחשבתי לעשות במסגרת הזאת צעד ארבע (זה קצת יותר קל לי באופן הזה), אבל כבר מאוחר. נראה לי שאלך לישון. אני צריך את זה. ההתפרצות שלי הייתה קשורה גם לעייפות הרבה שחשתי (האמת, שממש מתחשק לי להישאר לקבוצה הטלפונית של 23:00 ול"קבוצה שאחרי הקבוצה", אבל נראה לי שנכון לוותר על זה).

אני מרגיש קצת יותר טוב. מקווה מחר לעשות צעד ארבע על העניין, וגם מקווה לא להיכנס לסחרור מכל הדברים שיש לי לעשות מחר. הסחרור הזה הוא בעוכריי, והוא יכול להפוך בקלות למערבולת טובענית של טינה ושאר מרעין בישין.

אלי,
תן בי את השלווה לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם.
תן בי את האומץ לשנות את הדברים שביכולתי.
תן בי את התבונה להבחין בין השניים.
עזור לי להפנים ולחיות ש"רצונך ייעשה ולא רצוני".
לילה טוב ונקי!

אה, וממש שכחתי! הלילה מסתיימים שנים עשר חודשים נקיים (שנה שעברה הייתה שנה מעוברת). זה לא נראה כמו שדמיינתי בהתחלה. זה הרבה יותר מורכב. אבל גם הרבה יותר טוב. אני אסיר תודה לאלוקים על התהליך הזה.

יצא לטובה שהודרכתי לא לקרוא את ההודעות בפורום דווקא בעת הזאת. אולי זה יעזור לי לעבור את התקופה בצורה קצת יותר כנה וקצת פחות מתחנחנת. עם זאת, בל נשכח את הציפייה שלי לחזור לכאן ולקרוא את כל ההודעות. להשלים את כל החסר, ובמיוחד את מה שנכתב עבורי, שנדמה לי בטעות שישלים את החסר שלי.

"בורא נפשות רבות ו[השלמת]חסרונן", אני מבקש ממך להשלים את החיסרון שלי.

שלח לי בוואצאפ (שאין לי) תמונה אני חייב לראות את זה,

ומזל"ט גדולה על ה 12 חודש,
אני שמח בשבילך שלא היו לך נפילות בתכנית,
ואם תעריך את זה ותזכור שאתה נס
"ותזכור שאתה נס"
זה יעזור לך להביא עוד יום,
לילה טוב נס שלי,

טהרני האדיר!!!

בשבילי אתה גם נס גדול!

ומאוד מרגש אותי הכנות שלך. ובכלל של אנשים בתוכנית. אשתדל לקחת קצת מזה.

שבוע טוב ונקי, חברים יקרים ואהובים!

הכינוי שלי הוא טהרני ואני מכור לתאווה,
בחסד אלוקים הגדול והאוהב, הוא שומר אותי נקי, בדרך נס, במשך 354 ימים.

פעולות שעשיתי היום: קריאה בספר הגדול, חלק מכתיבה יומית, טלפונים לשני חברים, השתתפות בקבוצה טלפונית.

גילוי נאות (1): אני כותב את ההודעות היום בתוך הפורום ולא "גוזר ומדביק" כהנחיית הספונסר, מפאת השעה המאוחרת (ותוך כדי כתיבה חושב שאולי זה תירוץ קצת מטופש של המחלה שלי. "לגזור ולהדביק" לא לוקח כזה הרבה זמן. אני מבזבז הרבה יותר זמן על ניסיונות לנסח בצורה מושלמת).
גילוי נאות (2): הבחנתי במילים "הכנות שלך" בהודעה שמישהו כתב כאן לפני ההודעה הזו ומפלס האגו שלי קצת עלה.
עכשיו ב"מבט שני" (על ההודעה האחרונה שנמצאת למטה, בשעה שאני כותב את שלי) הבחנתי גם שהכותב הוא רחמים, שמכנה אותי "האדיר". זה גם מעלה את מפלס האגו וגם גורם לתחושה חמוצה שמשהו לא כשורה אצלי, בעיקר במישור הרוחני (אז אולי בכל זאת לא לחינם שם אלוקים בפי הספונסר את ההנחייה "לגזור ולהדביק"... :-\

שבוע טוב! קשה לי מאוד עם העייפות, אבל חשוב לי לשתף.

השבת היו אצלנו אורחים רבים. אלו אורחים שהיה בעיקר חשוב לי להזמין, אך אשתי נרתמה למשימה במרץ ובמלוא טוב הלב. הסיכום בינינו "כפי שאני הבנתי אותו"  :-\ היה שהיא תיקח על עצמה במוצ"ש משימה מסוימת שקשורה לאירוח ואינה סובלת דיחוי ליום ראשון. בסוף, המשימה, בשלימותה, נפלה בחלקי...

היה לי מאוד קשה עם זה. באיזה שהוא שלב, הבנתי שזה נובע ממקום חולה. אני מרגיש שדברים מסוימים שיש לבצע בבית וכדו', ואינם נעימים לי או אהובים עלי, הם עבורי "מחוץ לתחום", שזה לא בשבילי (לא לכבודי? :-\). חשבתי שרצון אלוקים בשבילי יהיה, שאקח זאת על עצמי "כמו שצריך", בצורה אחראית, ולא אתחמק מן המוטל עלי.

כבר ביקשתי מחבר לעזור בתשלום בביצוע המטלה המעיקה והוא אמר שבאופן עקרוני הוא יכול. כעת התלבטתי האם פשוט לקחת אחריות ולעשות זאת לבדי, מהמסד ועד הטפחות. התקשרתי לחבר, והוא אמר לי דבר חזק, שנחקק בליבי (אני מקווה): "אני נזהר מפעולות הפוכות ש"הופכות" אותי"... (משפט חשוב עבורי, שהדהד אחר כך בראשי). עשיתי כדבריו. אותו חבר הגיע ועזר לי מאוד, ולבסוף סירב לקחת תשלום על כך...

מקווה ומתפלל שכוחותיי ינותבו למקום הנכון. הייתי יכול להתרכז בביצוע המשימה כולה לבדי, ולשחק אותה גיבור, במעטפת של אחראי, תוך שאני גוער באשתי שמתקשרת שהיא צריכה עזרה עם הילדים ("אני עם המשימה שלך, אז את עם הילדים!") ומנתק לאחר מכן את הפלאפון שלא תתקשר. שלא תדרוש.

אבל זה לא רצון אלוקים בשבילי. אלוקים רוצה שאהיה שם עבורה. עבורם.
אני צריך להיזהר מפעולות שסוחטות את כוחות הגוף והנפש שלי.
אני צריך שיישאר לי כוח לדברים החשובים באמת.

***

טוב. העיניים שלי כל הזמן נעצמות, ואני מקליד שטויות כבמתוך חלום ומוחק, וחוזר חלילה. אז עד כאן לבינתיים. תודה שהקשבתם לי.