תודה לכל המברכים!
וואי, איזה כיף לצאת מפגישה עם הספונסר. כמה זה עושה לי סדר בחיים! 

אני חייב לציין שכאשר נכנסתי לפורום לראשונה, נראה לי שאתה היחיד שקראתי את המסע שלו מההתחלה ועד הסוף!
לקח לי שבוע\שבועיים לקרוא את הכל כי זה באמת חתיכת מסע ומאוד הזדהיתי עם הדרך שעברת. יישר כוח גדול!

בוקר טוב חברים יקרים!
ההתכתבות שהייתה פה לאחרונה עם החבר אסירותודה, עוררה בי שוב את התחושות שמלוות אותי בשנה-שנתיים האחרונות, בדבר החשיבות לחזור לכתוב כאן בקביעות תמידין כסדרן. "ללמד לעצמי ולהזכיר לאחרים". התלבטתי מאוד אם לצאת בהצהרות על הקאמבק, ובסוף החלטתי שכן. כדי לנסות לחייב את עצמי לזה יותר. אני רואה לאורך השנים ש"רק ביחד זה עובד" ורק כשאחרים שותפים בדרך שלי אני מתקדם בצורה משמעותית. אז נכון שיש את השיקולים של הפוזה והאגו, אבל בסך הכל התועלת רבה מן ההפסד. אני מקווה להקדיש מהיום לפחות חמש דקות ביום לכתיבה בשמור עיניך, כחלק מהפעולות היומיות של ההחלמה. כנראה שלא בכל יום אוכל להעלות לכאן את הדברים, כי אינני זמין כל כך לאינטרנט (ואני אסיר תודה על כך), אבל לפחות אשמור אותם במחשב ואעלה אותם כשיתאפשר. הספונסר שלי לאחרונה הנחה אותי שלא לחזור ולערוך את מה שאני כותב, כחלק מויתור על פגם הפרפקציוניזם שלי. אני מקווה ליישם זאת, ומן הסתם זה יעזור לי לכתוב כאן יותר בקלות - דרך ארוכה וקצרה. תודה שאתם איתי בדרך. לא יכול לבד.

אוהב וצריך,
טהרני

יישר כח!
מחכים לך.

המשך הצלחה רבה בעז"ה.

אחרי הצעד הראשון, בו אנו מודים שאנו חסרי אונים מול התאווה ושחיינו הפכו בלתי ניתנים לניהול, מגיע הצעד השני בו הגענו לאמונה שכוח גדול מאתנו יכול להחזיר אותנו לשפיות.

ב-SA מקובל בצעד השני לבחון את התפיסות השליליות שלנו לגבי אלוקים, לאור מערכות היחסים שלנו עם דמויות סמכות, ולבחור להאמין אחרת. בעיניי זו יותר הכנה לצעד השלישי שבו אנו מפקידים את חיינו בידיו, ולשם כך עלינו להיות סמוכים ובטוחים שהוא רוצה בטובתנו ולא מחפש אותנו בסיבוב כדי להרע לנו.

ב-NA לעומת זאת הצעד השני הוא הרבה יותר פשוט: להרים טלפון לחבר. כשאני לעצמי מה אני, ובפרט אם אני מכור. מכור בחברת עצמו הוא בחברה רעה. הראש שלי הוא המשרד של המחלה שלי. כשאני יוצר קשר עם חבר אחר, אני יוצא מהבדידות שלי, אני יוצא מהראש שלי ומקבל מבט אובייקטיבי יותר מהצד - ואז אני חוזר לשפיות.

לאורך השנים חוויתי את זה חזק מול התאווה. בזמן התקף תאווה, הכלים שהכי עזרו לי הם אלה הקשורים באחרים: טלפון לחבר או ספונסר, קבוצה טלפונית או חיה וכדו'. הכלים שביני לבין עצמי: תפילה, קריאה, כתיבה וכדו' לא הועילו באותו מידה. רק ביחד זה עובד.

לאחרונה אני חווה את זה מול החיים. אני לכאורה אדם חכם ונבון, ואני מצליח לתכנן סדר יום נכון ומדויק עבורי. דא עקא, שבכוחות עצמי אני לא מצליח להיצמד אליו. זה נשמע מוזר. הרי אני ישבתי וחשבתי מה טוב בשבילי, ולפי זה כתבתי סדר יום. אז למה אני לא עושה את מה שאני יודע שטוב בשבילי? אין לי תשובה ברורה, אבל זה המצב. רק כשאני פותח מעגל ומשתף אחרים במה שאני אמור לעשות, אני באמת מצליח לעשות את זה. אחרת סדר היום שלי הופך להיות כמוץ אשר תדפנו רוח.

אני חייב להודות שיש בזה משהו משפיל. אני מרגיש קצת כמו ילד מפגר שצריך בכל דבר שיהיה איתו מישהו ובלי זה, הוא לא יכול לעשות כלום. אבל יש גם משהו מבורך במכה הזו לאגו. כשאני לא יכול לבד זה מקנה לי קצת יותר ענווה, קצת יותר הערכה כלפי אחרים שאני לא יכול בלעדיהם.

לא יכול בלעדיכם, 
טהרני

תודה על הדברים.

גם אם לא לזה התכוונת, אני רואה בדבריך אלה חיזוק למה שכתבתי בפורום לפני כמעט שנתיים:

"מה שכתבת לגבי 12 הצעדים, אדרבא , לדעתי השכל והאדיאולוגיה בתוכנית הזאת כלל לא משנים, מה שמשנה זה התבנית. לענ"ד גם אם נמציא תוכנית בשם עשרה דיבריא או אחד עשר כוכביא - בהשראת הפסח המתקרב כמובן :-) ותוכנית זאת תדרוש ממשתתפיה פעולות, ספונסר, כתיבה, חשיבה, העמקה, קבוצות, מעקב, שיתוף וכל הכלים שאותה תכנית 12 הצעדים דורשת - זה יעבוד לא פחות.
כלומר - אני טוען - שלא האדיאולוגיה של תכנית 12 הצעדים גורמת להצלחה - אלא בעיקר הכלים שהיא נותנת ודורשת, במילים אחרות - לא השכל אלא הפעולות".

ע"כ.
אין לי ספק שמי שבתכנית מתחבר מאוד גם לשכל, האידיאלים וההשקפה שלה ואי ספק שזה גם עוזר, אך לענ"ד זה לא העיקר.

יכול להיות. הרב טווערסקי זצ"ל אמר משהו דומה בכנס שמור עיניך. בכל אופן, מה שחשוב בשבילי הוא לעשות מה שעובד. ברגע שאני מתפלפל יותר מדי במשמעות הדברים, זה נוטה להרחיק אותי מביצוע שלהם.

תקופה מוזרה וקצת עכורה עוברת עלי לאחרונה. לא משהו דרמטי, אסירות תודה, אבל זה די מציק לי. אני מרגיש שבסך הכל יש בי המון רצון טוב לנצל את היום שלי בצורה נכונה, ואני לא מצליח לעשות את זה. אני עייף, בורח הרבה לאוכל בצורה שלא הייתה תקופה ארוכה, הזמן בורח לי בין האצבעות. הדבר היחיד שקצת עוזר לי הוא לפתוח מעגלים עם חברים. כמדומני ששיתפתי בזה לאחרונה. אבל גם את זה אני שוכח או מתעצל לעשות.

לא יודע מה החושכון (החושך הקטן) הזה בא ללמד אותי. ענווה? תפילה? להיות מציאותי יותר? הריקנות התמידית של המכור? הבלבול האמוני?

בכל אופן יש לי תחושה קצת חמוצה. חידדתי לעצמי את זה בכתיבה פה. מקווה לשתף את עם הספונסר שלי מחר.

מודה לכם שאתם כאן.
לילה טוב ונקי לכולנו! 

הבוקר זכיתי לקום לנץ. יש איזו בהירות בשעות האלה, ומצאתי את עצמי חושב, על מה שכתבתי כאן אתמול. הרגשתי שבאמת הנקודה שיוצרת את הקושי היא הריחוק מאלוקים ומהכוונתו.

אפילו הבריחה לאוכל קשורה לנקודה הזו. כי למה אני בורח? לא לפירות, ירקות וקטניות... אני בורח לאותם מאכלים מלאכותיים, עתירי שומן וסוכר, אלה לאחרונה נוספו להם תמרורי אזהרה עגולים ואדומים. התחוור לי הבוקר, וכבר חשבתי על זה בעבר, שהמאכלים האלה לא מזיקים רק לבריאות הגוף, אלא גם לבריאות הנפש.

המאכלים האלה מייצגים את הרצון העצמי של האדם. לקחת את הטעמים שיש בטבע באופן מדוד שקול וקטן ולהעצים אותם למימדים מנופחים מעבר לכל פרופורציה. זו ממש פורנוגרפיה של האוכל.

כשאני אוכל מאכלים טבעיים, או כאלה שעברו עיבוד קל, אני מרגיש טוב, ממש כמו במין עם אשתי, במחילת כבודה. כשאני פונה לדברים לא טבעיים, לאוכל שאלוקים כביכול לא תכנן שאוכל אותו - אני מרגיש את הזיוף הריקני שבזה, ואני מרגיש רע. ממש כמו בפורנוגרפיה. במובן מסוים מאכלים כאלה מרחיקים אותי מאלוקים ומההכוונה שלו, אל תהום הרצון העצמי שלי. "לא יחפוץ כסיל בתבונה, כי אם בהתגלות ליבו" (ראו ליקוטי מוהר"ן תורה א). 

אגב, אותו דבר נכון "בכל תחומי חיינו", כמו למשל שעות שינה טבעיות, "כמו שאלוקים התכוון", מול תאורה מלאכותית שמאפשרת לי לישון מתי שבא לי.

בכל פעם שאני יוצא מן הדיוק אל העיוות, אני מרגיש רע. בצעדי ארבע אני מנסה לבדוק ולזהות בעיקר את זה. מה גורם לי להרגיש רע. איפה סטיתי מהדיוק הפנימי הזה. מתפלל בנוכחותכם להמשיך היום את החיפוש הרוחני, ולפנות יותר לאלוקים בבקשה להכוונה בכך אשר אלך.

אוהב וצריך,
טהרני

מזדהה מאוד עם הבריחה לאוכל. במקרה שלי מדובר בבריחה גם להרבה לדברים אחרים.
ונראה שאתה גם מאוד צודק בעניין הריחוק מ-השם, כך לפחות אני מרגיש.

האמת שאני לא כ"כ מבין את הקשר, ואת המשפט "זו ממש פורנוגרפיה של האוכל".

נראה לי סוג של קיצוניות או תמהוניות כזאת או אחרת, סליחה על הביטוי.

אסביר יותר את כוונתי. הפורנוגרפיה מבוססת על העצמה מוגזמת של היבטים מסוימים של המיניות, קצת כמו בקריקטורה שבה מגדילים איברים מסוימים מעבר לכל פרופורציה כדי להמחיש רעיון מסוים. גם באוכל שבו מעצימים בצורה מוגזמת את המתיקות, המליחות וכדו' הרבה מעבר למימדים של הטעמים בטבע, יש את האספקט הזה. מתוק זה טעים? אין בעייה, ניתן לך את זה בעוצמה פי 5000. וממש כך מנסים לעשות בפורנוגרפיה בתחום המין.

גם ביומן המסע של חולם כמו יוסף, וגם ביומן המסע שלי, עלה לאחרונה נושא האוכל. יש הרבה קשר בין ההתמכרויות האלה. בספר הלבן נאמר, שמין ואוכל הם תפקודים טבעיים, שהמכורים מנסים להשתמש בהם כדי למלא צרכים אחרים. האוכל נועד להשביע, והמין נועד לחבר בין בני הזוג ולהביא חיים לעולם, אולם המכורים מנסים להשתמש בהם כדי להקהות כאב רגשי וכדו'.

בהקשר הזה שמעתי אתמול המחשה יפה מחברה ותיקה בתוכניות הצעדים. היא אמרה: בעלי מתפלל שלוש תפילות ביום, אבל אף פעם לא קורה שהוא אומר לעצמו ב-12:00 בבוקר: אולי אתפלל עוד פעם שחרית? אני מדליקה נרות שבת בכל ערב שבת, אבל אני אף פעם לא אומרת לעצמי ביום שלישי: להדליק נרות שבת היה כל כך מרגש, אולי אעשה זאת עכשיו שוב פעם...

כשכל היום שלי סובב סביב עוד אוכל ועוד מין, משהו לא תקין. הם כבר חורגים מהתפקיד האמיתי שלהם, ואני מנסה להשתמש בהם כפלסטר רגשי, שתחתיו מתפתח לאורך זמן זיהום קשה של מוגלה מכוערת. 

הסבר נפלא תודה! מאוד מתחבר לזה, 
כמכור אני נוטה לעשות את זה בתחומים רבים, לקחת את הגרעין הטוב אבל בהגזמה לא פורפרציונלית בכלל, 
ואפילו בתחומים של רוחניות... 
מאוד התחברתי לדברים. 

תודה רבה על התשובה.

אני לא מסכים איתך בכלל, כי פורנוגרפיה זה דבר לא לגיטימי, ואין שום הצדקה לומר שאוכל מתועש זה דבר לא לגיטימי. לענ"ד זה קיצוניות גדולה.

שלום חברים יקרים!
חיי היומיום שוב קצת שטפו אותי החוצה מכאן, אבל אני מנסה לחתור חזרה. באופן כללי זו יותר הגישה שלי בתקופה האחרונה לגבי פעולות ההחלמה. כל ימיך בעמוד והחזר קאי. כל הזמן מוטל עליי לנסות לחתור חזרה כמה שיותר אל העוגן הזה של ההחלמה. גם אם זה לא מושלם לפי אמות המידה של הוד פרפקציוניותי.

לפני כמה שבועות או חודשים הייתה לי שיחה על זה עם הספונסר. אמרתי לו שבחינוך ילדים יש מושג של "אמא טובה דיה". היא לא אמא מושלמת, וספק אם יש כזאת, אבל היא טובה מספיק עבור הילדים. אמרתי לו שלדעתי יש גם מושג של "מחלים טוב דיו". הוא לא תמיד מצליח לעשות את כל הפעולות, ולפרק כל מטען חבלני של טינה באמצעות חשבון נפש בצעדים 4-9, אבל הוא כל הזמן משתדל ברצינות להתחבר. הוא כל הזמן מנקז חלק נכבד מן הרעלים הרוחניים שמצטברים בתוכו פנימה. עושה לפחות כמה צעדי ארבע על כמה דברים. מזכיר לי שגם אני צריך לעשות כמה כאלה היום... בקיצור, זהו מחלים טוב דיו.

התקדמות ולא שלמות, זה מה שנדרש ממנו לפי הספר הגדול. זה צריך להיות רציני מאוד, אבל זה לא צריך ולא יכול להיות מושלם. אם זה יהיה מושלם, יהיו מעורבים בכך פגמי אופי רציניים של פרפקציוניזם ושליטה. לא ניתנה החלמה למלאכי השרת, ואין אלוקים אוהב בא בטרוניה עם בריותיו.

אוהב וצריך ומקווה להיות פה יותר,
טהרני