אוף. כל פעם זה קורה לי.
איכשהו אני מסתבך ומאחר.
גם עכשיו.

אוהב אותך.
מתגעגע גם.
דווקא מעניין שבדיוק אני שכל כך אוהב את הפעולות הרגילות כמו כתיבת בוקר וכו' הספונסר שלי לא מכיר את העניין הזה כי לא זה מה שעבד בשבילו.
ואילו אצלך זה נשמע ממש הפוך.

כנראה שכולנו צריכים כוח גדול מאיתנו, וחלק מזה זה לא לעשות תמיד מה שנראה לנו.

טהרני, אייכה?

תודה הלמדן (ולייביש).

איפה אני? לא יודע להגדיר. איכשהו אין לי כוח כל כך לכתוב כאן, כמו שאין לי כוח להתקשר לחברים ולעשות צעדים, וכמו שאין לי כוח כמעט לכל דבר בחיים. מרגיש שהחיים גדולים עלי.

יחד עם זה, זה לא כמו שאני נשמע. אני די פעיל ועושה דברים. אני עובד ולא שוכב במיטה כל היום. אבל כבדות פיזית ונפשית מלווה אותי.

באופן כללי, אני מרגיש טוב, אבל ב"מקיף" של הרגשות שלי, ב"פנימי" אני מרגיש שזה לא זה. שאני לא עושה את העבודה הרוחנית הנדרשת ממני. שאני מתנהל בצורה קלוקלת במערכת היחסים הזוגית ומול הילדים (לא דברים דרמטיים, אבל בעיקר הניואנסים והגישה). 

שמחתי על ההתעניינות שלך (ראיתי במייל לענייני התכנית שאיכשהו אני בודק יותר את ההודעה שכתבת, וזו הביאתני עד הלום). תודה שחיברת אותי ולו במעט למקום הנפלא הזה. מקווה להיות כאן יותר.

טהרני.... כדי שתיהיה בענינים קבל סיכום קצר


אתה חסר נורא!!!!!!

מצטרף לדברי קודמיי! אתה המגדלור, הלוואי וה' ימלא אותך באור פנימי ומקיף!

גם אני מתגעגע אילך טהרני

טהרני איננו, ואני אנה אני בא.
צריכים אולי יום תפילה...
אוהבים.

אסיר תודה על 51 יום נקיים מפורנוגרפיה ושאר מראין-מרעין בישין-מבישין.
זהו. עליתי לשלב 6 וקיבלתי תעודה רשמית שאני ירא שמיים, אבל מכירים את כל אלה שיש להם תעודה למקצוע מסוים, אבל איך לומר, הם לא ממש מוצלחים בו... אז גם יראת-ראיית השמיים שלי בחיי היום יום לא מרמזת אפילו לזה שאני אלוף ומקצוען בזה. אני לא מאוד קשוב לרצון שלו ממני ועוד יותר לא מבצע.
אוהבים אותי כנראה היכן שהוא. בשמיים? בארץ?
בבית כרגע די מאוכזבים ובצדק. טוב, לפחות הילדים מראים קצת אהבה...

צדיק גדול!

שנים אני מנסה למצוא תשובה לשאלה

כיצד מגדירים אדם ירא שמיים? 

קודם כל, תודה גדולה לכל המספידים אותי בעת האחרונה...
אתם כנראה המספידים הראשונים שגורמים למת לחזור לחיים...

מקווה בהמשך להגיב לכולכם. 

חשבתי שאחד הדברים שאולי קצת מעכבים אותי מלחזור לכאן (זה נראה לי רק תירוץ, אבל אולי יש בו שמץ של אמת), היא התחושה שאם אני נמצא כאן אני חייב להיות כאן בנוכחות מלאה. לכתוב הרבה, לא עדכונים סתמיים קצרים, אלא פוסטים נוטפי חכמה ומפגיני החלמה, ולהיות הכתובת המרכזית לכל באי הפורום (ואולי בעיקר ללייקים שלהם... ).

***

הגעתי לכניסת השבת מרוסק. בלי כוח לכלום. איכשהו תמיד מהנקודה התחתונה ביותר בנפש יש פתאום מישהו ששולף ומוציא אותי. אלוקים. ככתוב בספר הגדול "כמה חשוך החושך לפני השחר" (עמ' 11), ובמילים פשוטות יותר: החושך לפני עלות השחר הוא החושך החזק ביותר, משל לכך שהנקודה החשוכה ביותר בחיים היא הנקודה לפני התחלת האור.

האמת, שגם בימי השימוש אני זוכר שאיכשהו התחלתי להבין שזה ככה אצלי. הייתה פעם אחת שבה הייתי במיטה במשך שלושה ימים, מאונן וישן בלי הפסקה, מתוך תקווה וציפייה לרגע הזה שסוף סוף ישלפו אותי מכאן (בלי שאצטרך לתקן את זה בעצמי).

בקיצור הרגשתי נורא גרוע עם עצמי ועם החיים שקשה לי לקבל, ואז פתאום רעייתי לקחה אחריות על הזוגיות, והבן שלי, זה שכנראה יש לו הכי הרבה טינות עלי, מפתיע ושואל: "אבא, למה הפסקת לתת כאפות?"

"הפסקתי? באמת?" שאלתי וחיבקתי אותו. "כן, כבר הרבה זמן לא נתת לנו". וואלה.

"אני מנסה לשפר את ההתנהגות שלי" אמרתי לו.

מנסה, אבל זה לא מצליח לי. או ליתר דיוק, זה לא מצליח לי בהיקפים וברמות שהייתי רוצה. ואז זה מייאש אותי. קובר אותי בעודי חי.

במהלך השבת למדתי בספר "חובות הלבבות" בשער הביטחון. שם שמתי לב לדבר מעניין שרבנו בחיי כותב לפני כאלף שנה (! הספר חובר בשנת ד'תת"מ (1080 למניינם)).

הוא כותב שבחירת האדם קיימת רק בבחירה העקרונית ובנכונות לעבוד את ה', אבל ביצוע מעשים טובים או קניית מידות טובות בפועל הוא בידי אלוקים, ולכן ההשתדלות צריכה להיות מלווה בתפילה ובקשה אינטנסיבית מאלוקים לעזור בביצוע.

כתוצאה מכך, כאשר האדם מצליח וזוכה למעשים טובים ומידות טובות, אסור לו לתלות זאת בעבודתו ולזקוף זאת לזכותו אלא בחסד אלוקים ולהודות על כך בכל ליבו. וכאשר אינו זוכה לכך, אסור לו להאשים ולרדוף את עצמו. בקיצור, זו לא ממש המצאה של התכנית שאני לא אחראי לתוצאות. לדעת רבנו בחיי אם אני חושב אחרת, אני די כופר... מקווה ליישם.

טהרני! תודה לך!

תודה אריסטו!
ממש מתגעגע לכאן חברים.
ב"ה דברים טובים קורים (בעיקר אירועים שונים של החלמה שמאוד מאירים ומחזקים), מקווה לבוא ולהשתפך כאן באריכות גם על זה, ולא רק להתאונן...