טוב, אולי מתי שהוא אגיב לכל הדברים החשובים שנאמרו כאן (מניסיון, זה כנראה לא הולך לקרות...). מקווה ומבקש ומתפלל בנוכחותכם לעלות לישון מוקדם (אני באמת צריך את זה). בוא נאמר, שלא אלך לישון אחרי 22:30.

שתי נקודות קצרות וחשובות לי מהיום:

א. אני לא מפסיק לרדוף את עצמי. אני בהתקדמות. אמנם, מינורית. אמנם, מסוימת. אמנם, לא גדולה בכלל. אבל, הי! זו התקדמות. יש כמה שעות ביום שאני מתנהל נכון יותר מאשר בשבוע הקודם. אבל אני ממשיך להסתכל על הזמן הרב שאני מבזבז ועל התחומים הרבים שבהם אני עדיין מתנהל בצורה מאוד קלוקלת. אני חייב לעבוד דחוף על המבט הפסימי הזה. נזכרתי אתמול במשפט שאמר חבר שהיה נקי כמה שנים ונפל, כמה ימים אחרי הנפילה שלו: "לא אהבתי את עצמי". הוא אמר את זה כסוג של כותרת לסיבת הדבר. אז זהו. אני צריך לאהוב את עצמי. לשמוח בהתקדמות שיש. אבל אני לא מסוגל. מבקש מאלוקים הכוונה.

ב. חשבתי היום על כך, שבעצם פספסתי חלק חשוב של צעדים 1 ו-2, סוג של חצי מאותם צעדים, או אפילו יותר, תלוי איך מסתכלים על זה. בצעד הראשון, אמנם הגעתי לאיזו שהיא הכרה ברורה שאני חסר אונים מול התאווה (גם זה קצת מיטשטש. נראה לי מאוד מוזר שהייתי משתמש כל כך הרבה. מבקש מאלוקים לא להיזרק חזרה לשם. "אל תשליכני מלפניך"). אולם, לא הגעתי לאותה הכרה ברורה ביחס לכך שאיבדתי שליטה על חיי, ולכן אני עדיין מקרטע בכל התחומים הללו. קבלה היא המפתח. ואם אין לי הבנה וקבלה של המצב שלי בדיוק כפי שהוא, ללא כחל ושרק, לא אוכל להחלים.

בעקבות כך, בצעד השני הגעתי לאמונה שאלוקים יכול להחזיר אותי לשפיות בתחום התאווה, והאמת שהוא אכן די עשה את זה (ימי הנקיות שצברתי והנקיות שראיתי אצל אחרים חזקו אצלי מאוד את האמונה הזו), אבל ביחס לכל תחומי החיים? ובכן, כנראה שלא ממש חשבתי על זה. אולי העדפתי לטמון את הראש בחול ולחשוב שיש לי בעייה אחת, ולא להסתכל במציאות בעיניים פקוחות ולהבין שמספר הבעיות שלי הוא כמספר תחומי החיים שלי (איכשהו יש לי תחושה שזה יכול להיות גם יותר... ).

ובעצם הנקודה הזו קשורה לנקודה הקודמת. כל עוד אני לא עושה את העבודה, אני תקוע, וכל עוד אני תקוע, אני סובל.

ג. חסר אונים מול הנודניקיות של אשתי, ומול חוסר היכולת שלי להתנהל שם בצורה בוגרת.

שיהיה לכולנו לילה טוב נקי ומחובר, ושנפקיד באמת בידו את רוחנו.

זה ממש נפלא לראות את ההודעה הראשונה שלך פה ביומן מסע הזה.
רשמת שאתה נקי כבר שלושה ימים, וכבר קשה לך.
אני נקי יומיים.
ואתה כבר הגעת ל904 ימים שזה לא יאומן
ובאמת, הזמן הזה עובר מהר, כמו שאתה יכול להעיד על עצמך (אני רק משער, אולי אני טועה), איך שלפני רגע היית נקי שלושה ימים ועכשיו אתה נקי כבר 904 ימים.
זה נותן כל כך הרבה תקווה וכוח, שכל אחד יודע, גם אני יכול, כן, אפילו אני יכול. אפילו מי שהוא מכור קשה בצורה איומה, יכול לקבל השראה אינסופית מהמסע שלך.
תודה רבה לך.
מקווה שכל פעם שמישהו מהפורום ירגיש תחושת ייאוש ח"ו, מיד הוא יכנס ליומן מסע הזה ויקבל כוחות.
הרבה החלמה הבאת ובעז"ה תמשיך להביא לחברי הפורום היקרים.
יישר כוח!

אחיד בשמיא כתב on 03 אוג' 2016 12:26:

ראיתי פעם איזו חתימה במייל של חבר AA שנקי 20+ שנים.
הוא מביא שם קבוצת בית 1# וקבוצת בית 2#
ולינקים לדברים שלו
ככה ישר ולעניין
באמת הבושה כאן היא לא תאמן. אפילו שאני נמצא בחדרים ומדבר ושומע אני לא חושף מספיק
בהקשר של השימושים
התקדמות ולא שלימות...

נחמן נתן- תודה על החיזוק.
ולכל שאר המשתתפים בדיון על ההתמכרויות השונות - קורא כל מילה, אולי יהי חלקי עמכם בהמשך...

בעצתך תנחני כתב on 03 אוג' 2016 23:10:

מאוד התחברתי למה שכתבת אחיד.
ולך בעצתך היקר,,, 
אני מהרהר עכשיו שמישהוא שחי את כל חייו על קרקע רוחנית מוצקה ביותר, כמו החבר שהזכרת, באמת לא יהסס לרגע להתבייש במה שהציל אותו והביאו להיכן שהינו.

טהרני כתב on 01 אוג' 2016 06:44:

הספר הגדול מעודד שימוש בשוקלדים, ומשום מה, כשקראתי את הקטע הזה, הבנתי את זה כסוג של התמכרות משנית וחלשה יותר.

(אריסטו- משום מה לא מתאפשר טכנית לכתוב את הכותרת במלואה).

יש כאן המון דברים שכתבו חברים שראויים להתייחסות, אך התחושה שלי בפעמים האחרונות ביומן המסע היא, שכשאני חושב על המענה לכולם, איכשהו זה גורם לי לחשוב שהכתיבה תצריך מאמץ - לחשוב, לנתח, להגיב וכדו', וזה גורם לי להימנע מהכתיבה ביומן בכלל, מתוך תחושה שזה גדול עליי כרגע. עוזר לי פשוט לשים בצד את כל מה שהיה עד עכשיו (בתקווה לחזור לזה מתי שהוא, ובאמונה שמן הסתם זה לא יקרה...), ולהתמקד במה שקורה איתי כאן ועכשיו, או בעת האחרונה.

***

בשבת ניסיתי לנגוס במשהו קשה ונשבר לי חלק משמעותי מהשן. זה מצטרף להיסטוריה (והיסטריה!) ארוכה של בעיות שיניים. זה קשור להזנחה רבה של היגיינת הפה (בתקופת ההתמכרות הפעילה וגם לאחר ההחלמה), ולתזונה קלוקלת ביותר (מבחינה רגשית אני קצת ילד (ככתוב בספר הלבן שהפסקתי לגדול בגיל שמונה). בין השאר זה בא לידי ביטוי באכילת ממתקים בתדירות ומן הסוג שנראה לי שמבוגרים לא כל כך אוכלים... לתת לי כרטיס אשראי שבו אני יכול לקנות איזה וכמה ממתקים שאני רוצה, זה סידור לא מוצלח במיוחד...).

לאחר תקופה של החלמה, ניגשתי לטפל ברצינות בשיניים. זה כלל סדרה ארוכה של טיפולים כואבים מאוד, הן פיזית והן כספית. עברתי זאת באומץ ראוי לציון (וגם רציתי כמה פעמים לכתוב סדרת פוסטים על משל של רפואת שיניים ונמשל של החלמה, אך הדבר טרם יצא אל הפועל). התחלתי להקפיד על תחזוק היגיינת הפה בצורה יסודית, וכבר עמדתי בפאתי החוט הדנטלי. 

בסוף סדרת הטיפולים, כשהרופא השיב לשאלתי שנכון לעכשיו הכל אצלי תקין, הצבעתי על מקום שבו הרגשתי במשך כמה שנים שיש איזה שהוא חור, שאף פעם לא סותמים אותו כמו שצריך. הרופא אמר שמדובר בחור קטן, אך במהלך הטיפול התברר שמדובר בבעייה רצינית הרבה יותר מכל קודמותיה, בעיקר מצד הכאב הפיננסי. זה ממש שבר אותי, וגרם לי להינעל בחזרה בדפוסים הישנים שלי ולהזניח שוב את הצחצוח, כי "מה זה כבר יעזור". השבר הנוסף, הממשי, שנוצר במהלך השבת, בשן צמודה לאותה שן בעייתית, הוסיף על השבר הקיים. ברוח תשעה באב, חשבתי על כותרת - "קרא עליי מועד לשבור את שיניי".

***

קצת לפני תחילת הצום, קראתי בספר "מרחוק - פרקי אמונה במבחן משבר", של הרב אריה הנדלר (ספר שממנו ציטטתי כאן סיפור יפה בהזדמנות אחרת). הספר דוגל בכך שאת הקשיים שלנו בהנהגת ה' את עולמו, עלינו לפתור בדיאלוג עמו, שבו אנו מביאים לידי ביטוי את הכאב והרגשות הכנים והאמיתיים שלנו. לא נפתר לפתור קשיים כאלה בהסברים שכליים-תיאולוגיים מלומדים. 

זה גרם לי לפנות אליו. כמו ילד שפונה לאביו שלקח ממנו חפץ יקר לו ומנסה לפייס אותו: "זה כואב לי שלקחת לי את השן, אני רוצה שיניים שלמות. קשה לי גם עם כל שאר הדברים הפצועים והחסרים אצלי. אני מבקש ממך שתחזיר לי אותם. ואם לקחת לי אותם בגלל משהו שעשיתי, זה לא היה בכוונה רעה, ואני מצטער על זה". (אני מרגיש שהניסוח כאן לוקה בהרבה חסר ולא משקף את מה שבדיוק אמרתי. יהי כן - הבערך הזה).

הייתה לי תובנה חשובה בדבר סגנון הדיאלוג הזה, שמבוססת על דברים ששמעתי וקראתי בענייני זוגיות. בכל הנוגע לתקשורת זוגית בתחום הרגשות, ובמיוחד אלה הכאובים, חשוב שהמסרים יהיו "מסרי אני" - "I messeges", כלומר, משפטים שבהם בן הזוג מדבר על עצמו ועל הרגשות שלו, ולא מדבר על בן הזוג השני ומאשים אותו.

הרגשתי שגם בדיבור איתו, זה חילוק חשוב ביותר. זה ההבדל בין "צעק ליבם אל ה'", לבין "הטיח דברים כלפיי מעלה". אולי כשהזוגיות מאוד טובה (כמו עם משה רבנו, או חנה אמנו), איכשהו גם מסרים כאלה כנראה יכולים לעבור, אבל כשהיא לא כה מושלמת, זה עשוי להיות מסוכן (כמו האמורא לוי, שנעשה צולע בעקבות הטחת דברים כלפיי מעלה, על אף שנענתה בקשתו).

***

קריאת המגילה והקינות הייתה חוויה מורכבת עבורי. טוב, קודם כל ה"ויגרס בחצץ שיניי" (שאותו לא זכרתי לפני כן), היה מאוד מוחשי בשבילי...

אבל היו כאן שני יסודות מרכזיים. מצד אחד, באמת הדיאלוג הזה (כפי שהגדיר זאת הרב הנדלר) קיים - גם במגילה (במיוחד בפרק ג) וגם בקינות. אבל מצד שני, מאוד בולט החשבון של "מידה כנגד מידה". כל עונש בא באופן מדוקדק כתגובה לחטא ספציפי. והמדובר הוא על עונשים קשים שמוות בחרב הוא מהקלים שבהם ("טובים היו חללי חרב מחללי רעב", וישנם עונשים רבים נוספים מלבד החרב והרעב).

מאוד קשה לי עם העניין הזה. אני לא רוצה להטיח דברים כלפיי מעלה, כפי שכתבתי לעיל, אז זה עוזר לי לשפר את הניסוח. במקום לשאול "למה", אני חושב שנכון יותר לומר, שמאוד כואב לי עם זה שנשברה לי השן (ועם עוד המון דברים אחרים שתקועים בחיים שלי), שאין לי כוונות רעות (אני כבול בתוך פגמי האופי שלי שאחד מהם הוא הקושי שלי להתאמץ אז באמת אני אולי לא מתאמץ מספיק, אבל לא מתוך רוע), שקשה לי להבין את הצורך בסיבוכים כאלה (טוב, זה באמת הביא אותי לקרבה מיוחדת אליו, שלא חוויתי הרבה זמן, אבל עדיין קשה לי עם זה).

אחד "המידה כנגד מידה", שתמיד גרם לי להתרגש ולבכות בליל תשעה באב, היא: "בחורים טחון נשאו - אוי, כי בבית זונה נמצאו - אוי מה היו לנו". האבסורד הוא, שבעת ובעונה אחת, זה היה עשוי לגרום לי גם לחשוב איך בדיוק זה היה (החלק השני של המשפט...).

***

מבקש מאלוקים יום של חיבור ונוכחות, יום של להיות שם בשביל אשתי והילדים, למרות הקשיים של הצום, יום של יציאה מריכוז עצמי, שהוא שורש החורבן האישי שלי.

כזה פוסט מתאבל כבר הרבה זמן לא קראתי
ממש ברוח היום.

מפי עליון לא תצא הרעות והטוב.

אוהבים.

ה"מפי עליון לא תצא הרעות והטוב", הוא בדיוק מפרק ג שהזכרתי קודם. באמת המהלך של הפרק קשה לקריאה. בשלב ראשון הוא מתאר את כל הקושי וסבל, בשלב שני הוא מנחם את עצמו "זאת אשיב אל ליבי" וכו' ומה היא הנחמה? כל הסבל הזה בעצם נגרם כתוצאה מהמעשים שלי, ברגע שאתקן את המעשים המקולקלים שלי - מולידי הסבל, גם הסבל ייפסק. נשמע קשה לביצוע. אכן לא קל לבנות בניין אחרי חורבן.

אחיד בשמיא כתב on 13 אוג' 2016 20:39:

וכמו אדם הראשון - כשאני שומע את קול ה' "ברוח היום", יש לי נטייה לברוח ולהתחבא.
במיוחד כאשר "קול ה'" הזה (המסר האלוקי המהדהד בחדרי ליבי) נוגע לכך שעליי לקחת אחריות ולתקן את כל מה שקלקלתי, ולהאמין בכלל ש"יכולין לתקן", כי הרי שיניים חדשות לא תהיינה, ככל הנראה, ועוד הרבה דברים חשובים אחרים שנסחפו במורדות נהר ההתמכרות, אז מה כן? מה בעצם נקרא לתקן? ושאלת השאלות: "מה זה שווה? זה כבר לא משמעותי" (אני מבין שהתשובה נמצאת איפה שהוא בחצי הכוס המליאה, אבל זה עדיין פשטני בשבילי).

אגב, אני לא כזה מלנכולי היום (אולי אני לא מספיק "ברוח היום", אבל די נינוח עם המשבצת שלי, כפי שאלוקים נינוח איתה (בעצם, הרבה פחות...)). אפילו יצא לי לצחוק בבית הכנסת על איזה משהו...

אני קשה.
המצב קשה.

וכשעדכנתי את טבלת הנקיות, שאלו אותי: "שלום טהרני, איך מתקדם המסע?" כשיש רק שתי אפשרויות להשיב: "הייתה לי נפילה", או "אני עדיין נקי"...

מקווה לזכור את הזמנים שבהם זה היה המדד היחיד להתקדמות מסע החיים שלי, את הזמנים שחשבתי בהם שכל האושר עלי אדמות תלוי אך ורק בנקודה זו, ולהעריך את אשר ניתן לי, למרות כל הבוץ השחור כזפת המעורב בנס (תוך כדי כתיבה אני מבין שקצת הגזמתי. הכנות הזו היא גם סוג של התקדמות).

מתפלל להתחבר ונקי להישאר

טהרני! אוהבים, פעם ראשונה שהיתי במפגש ולא היית, אוהב! נסעתי לבית עם ספונסי שלך,אתה עושה עבודה טובה!

תודה אריסטו. חמוד (זה התואר לגביך שעולה לי למקרא דבריך).
אני מסתקרן איזה ספונסי, אבל מעל גבי הפורום לא יפה להראות שאני לא כזה מקפיד על אנונימיות...

***

נחמד שאפשר להיות ככה עם מחשב פתוח. לגמרי. ולא להשתמש.
להפעיל "גלישה בסתר" כדי שלא יידעו שהייתי ב"שמור עיניך", במקום כדי שלא יידעו שהייתי בפורנוגרפיה...

***

נחמד שאחרי שבוע של טינות והתחפרות ברצון עצמי, אפשר קצת לשנות גישה. אני משנה רק קצת וזה משנה ממש הרבה. טוב, בדרך כלל, גם אם לא - זה בסדר. להתקדם זה תמיד טוב, גם אם זה לא מלווה בהיי מרגש.

אני שוב קשה והמצב שוב קשה. קול בתוכי אומר: "יאללה 923 יום. מיצית את העניין. תפרוש בשיא. קצת שימוש יכול לרפא את הכאב, או לפחות לרפד את הכאב". מקווה רק להיום לא לציית לקול הזה, למרות שאני לא לגמרי מבין למה. רק מבין שזה בסוף מייצר לי כאב חדש.



ועכשיו נזכר במשפט של הספונסר הקודם שקיבל מרבותיו: "אין שום מצב בעולם, שאוננות (והוא הדין פורנוגרפיה) תהפוך אותו לטוב יותר".



אוהב. כואב.

טהרני

אי אוי, מה אני הקטן יכול לכתוב לך, אבל הקושי הוא בדרך כלל היום, מחר יהיה יותר קל בדרך כלל,
אוהבים, חבל שאין לי כוח להתקשר אליך, ולהתחבר קצת.