זיכרון שהציף אותי בשבת. אני ילד בכיתה י', כולם מסביבי עם שאלות באמונה ורק אני לא. מרגיש חריג מחפש לחפור בעומק האמונה ואז צצה שאלה שלא מרפה עד היום. למה לעבוד את אלוהים? לא נשמע הטיפוס הכי סימפטי. בעייני אפשר היה לסכם את התנ"ך בארבע מילים. ויאמר אלוהים תחזיקו אותי.
נ.ב. מקווה שאני לא פוגע ברגשותיו של אף אחד. רק מנסה לפרק את הבלגן שהדחקתי כל השנים.

תראה חבר אהוב ויקר. לא התכנסנו פה לדון בשאלות מהסוג שאתה כותב. ואני בטוח שיהיו מקומות בו תוכל לפרוס את שאלותך.

בקצרה רק אספר לך סיפור.

קניתי לאחרונה מכשיר יקר ומאוד משוכלל. שלל ביצועים. המכשיר מגיע עם הוראות-שימוש ועם הזהרות. לא להרטיב. לשמור משמש. ועוד.

אני לגמרי לא הבנתי למה אני צריך לעבוד "לפי הספר"? מה? אני לא יודע איך לתפעל את המכשיר לבד?

הייתי מסכם את כל החוברת בארבע מילים פשוטות: "ויאמר המכשיר תחזיקו אותי"

מתנת יקירי
החלטנו למסור את רצוננו ואת חיינו להשגחת אלוקים כפי שאנו מבינים אותו.
מהות הצעד השני היא בירור מי זה האלוהים שהחלטתי למסור את חיי להשגחתו, איך אני מבין אותו.
ואיך אתה?

מוישלה יקירי, סיבכת אותי...

בקבוצות בהם האפשרות ניתנת לי אני גורס "כפי שאיננו מבינים אותו"...

והחברים מבינים אותי...

מתנת יקירי,
המכשיר היה נתון לבחירתך מלכתחילה (והוא עדיין נתון לבחירתך התמידית אם לשמור עליו או לזרוק אותו).
ואלוהים (אבא אוהב וטוב ושומר כמובן) - כפוי עליך כגיגית.

הבחירה קיימת... אני יכול לבחור "להעיף" גם את אלוקים כפי ש(אינני) מבין אותו... בדיוק כשם שאני יכול להעיף לעזאזל את התוכנית, את אשתי, ואת משפחתי ולחזור להשתמש בכל רגע נתון.

עלי רק לקחת בחשבון את תוצאות מעשי... ולחשב "הפסד תוכנית כנגד שכרה ושכר השתמשות כנגד הפסדה"...

חזק וקווה, אני הולך לכתוב לך משהו חריף.
בעיניי זה ה"שפיץ" של הריכוז העצמי. המחשבה שאני עובדה קיימת, וכל השאר אמור להסתדר אתה. בעוד שבמציאות אלהים הוא העובדה הקיימת, הממשית, היציבה, וכל השאר בר חלוף.
אפשר להתפלסף על זה שעות, אבל מה שמשכנע אותי הכי טוב זה ההבנה שאני כשלעצמי זו נקודת משען מאוד רופפת, וממש לא כדאי לסמוך עליי. אלהים לעומת זאת הוא נקודת משען יציבה ונצחית. ככה אפשר לשכנע את הריכוז העצמי לפנות את הזירה, למען האינטרסים שלו.

יפה דוקטור. הגענו לתורות המתוקות שלנו, שגם אני וגם אתה נהנים לשמוע מהרב הגדול והחכם, עם הזקן הלבן והארוך והעיניים העמוקות והצוחקות.
וזה באמת פתרון נכון. ויותר מכך - אמיתי.
אבל אני לא שם. אני בבעיה, במצוקה. בריכוז העצמי.
והבעיה שלי היא בדיוק זו (וזו גם התשובה אליך, מתנת): זו האמת, וממנה איני יכול לברוח.
זו אמת שכפויה עליך, ואין ממנה שחרור אפילו לשעה קטנה אחת. ואם בכל זאת ירדת מהפסים - זה לא אתה מול עצמך, או אתה מול סביבתך האנושית, אלא אתה מול האלוהים, אתה מול האמת שאין עוד מלבדה, ולכן המצוקה הרבה יותר חדה וחריפה וכואבת ומרסקת. לכל החיים. ואתה חייב לברוח ממנה, ממה שאומרת האמת הגדולה כל כך עליך. וכך חוזר חלילה, בבריחה שגוררת ייסורים שמביאים לבריחה, במשחק אכזרי ולא ברור, במעגל סגור ונעול ומכור...

אני מודה באשמה שיש לי ריכוז עצמי איום ונורא. אני אכן לא חווה את עצמי בצורה חיצונית או פנימית אלא בצורה עצמית, בוודאות שאין למעלה ממנה. שום קושיה על עצם קיומי לא תשנה את חווית העצמי שלי, בין אם היא מדעית, רוחנית או פילוסופית. אלף פעמים ואחת תוכיח לי שאני איני, ושאני מת, ושאני לא מסתדר עם כללי ההיגיון - ועדיין אני אהיה אני, כאן ועכשיו וחי ונושם.
בעיה.

אנא לך לאומן שעשאני ואמור לו 'מה מרוכז-בעצמו כלי זה שיצרת בצלמך כדמותך!'.

תראה חו"ק, אין שום טענת פלאים שאפשר לבתק באמצעותה באבחה אחת את גיבוב הקושיות והפילוסופיות שאנחנו יודעים כל כך טוב ללפף בהן את עצמנו. לא פעם אני אומר דברים הגיוניים לחלוטין ובה בעת מגוחכים להחריד - כי זו הדרך היחידה שלי לשרוד.
לא יוצאים מהריכוז העצמי באמצעות אור השכל שמגיה עלינו ופוקח את עינינו לראות את האמת. אדרבה. השכל הוא כלי מצוין להגברת הריכוז העצמי.
רק דבר אחד הוציא אותי משם (לפחות חלקית): הכאב. כאב לי כל כך, עד שהסכמתי לוותר (לפחות חלקית) על הרצון להיות צודק, חכם ויודע, והסכמתי (לפחות חלקית) לעשות מה שאמרו לי, רק מפני שזה עבד להם. הכאב ניער אותי, ריסק אותי, סדק אותי ושבר אותי. לקח זמן עד ששמתי לב לזה, כי רוב הזמן לא הרשיתי לעצמי לחוש את הכאב. ניסיתי לבלוע ולהמשיך הלאה.
מה אתך? כואב לך? אתה מרשה לעצמך להרגיש את הכאב?

[כל זה בלי להתייחס להאשמה המרומזת כלפי אלקים, כאילו הוא מרוכז בעצמו חלילה]

אני מתחיל מהסוף: אני בכלל לא מאשים את אלוהים. הוא באמת הדבר האמיתי היחיד שיש, אז מה הבעיה בכך שיהיה מרכז הכל, מקור הכל ותכלית הכל?
רק ציינתי שהוא ברא אותי בצלמו כדמותו.

ובעניין הכאב: הלוואי שיכולתי לומר שמספיק כואב לי. כואב לי לומר, אבל אני לא מוצא את עצמי שם. אני רוצה 'להרים אלי את הקרקעית' ולא מצליח.
כן, אני יכול להמשיך ולהידרדר, לאבד עצמי לדעת ולהגיע למקומות הרחוקים וההזויים ביותר שיש כדי לצרוח מכאבים. המחיר יהיה קשה מנשוא, וזה מספיק לי כדי לא לעשות את זה.
כך שאני שומר את עצמי כל הזמן מרחף באיזה מקום לא טוב, מאוד לא טוב, אבל לא לא-טוב מספיק כדי שאברח ממנו בכל כוחי, וודאי שלא כדי שאהרוג עצמי לדעת עבור אלוהים כפי שאיני מצליח להבין אותו.

קצת באיחור, אבל מוטב מאוחר... אני מברר מי זה אלוקים, כמו שמוישל'ה אמר, זה צעד 2 לפי מה שהסבירו לי. אני לא יכול\מוכן למסור את חיי בלי לדעת שיש מישהו שתופס את המסירה. אם אני צריך למסור את חיי בידי אותו אלוהים כפי שאני תופס אותו היום, אז לא תודה.

הנה גם לפה הגיע רגע השבר... בצער רב וביגון קודר, אחרי יומיים של נצחון גובר והולך (של התאווה עלי...) אני מאפס את הספירה. אני מייחל לרגע שאוכל בהחלט למסור את חיי לידי אותו כוח עליון שיכול לעזור לי. אני מתחיל לראות אור בקצה המנהרה. מתחיל להרגיש שיש אלוהים.
אלוהים - הנה אני בא. יש לנו שיחה ארוכה מאוד לבצע...

הוהו! איזה התפלמסות! ממש נוסחה חדשה לספר איוב!

האם אלוקים הוא "טוב ומטיב" (כפי שסבתא שלי הבינה אותו) או שהוא עומד עם שוט ביד ועם מצלמת וידיאו ו"מחכה לרגע" שמישהו יזוז קצת מהמסלול (התנ"ך) שהוא קבע ע"מ להצליף....

ובמילים אחרות, האם אותו א' שאני מתפלל אליו ואומר עליו את הי"ג מידות של רחמים וברגעים מסויימים מרגיש התעלות "ואני קרבת אלוקים לי טוב" זה אותו א' שאני בחיי היום יום מנסה לברוח ממנו ע"מ שלא לחוש את מכותיו... (או שאני עושה הכל בכפיה ומתוך לחץ משום שאני כ"כ חושש מפניו...)

ועם כל זה גם מאמין באחדותו האמיתית והאבסלוטית...

מתנת, אתה ממש לא בכיוון.
אפילו אם הוא יתן לי גן עדן על כל העבירות שלי, זה לא ישנה את העובדה שאני לא אוכל להסתכל לעצמי ולו בעיניים.
הוא לא עומד עם שוט ביד. רק עם המון ייסורי מצפון.

האלוקים שלי הוא נורא פשוט ואוהב. הוא סתם אבאל'ה. הוא כולו אוזן בשבילי. הוא לא כועס עלי בכלל ואף פעם. אין לי סיבה לנקיפות מצפון, המצפון שלי נקי. זה ממש לא מרגש אותו המצפון שלי. הוא לא כועס עלי בכלל.
אלוקים כפי שאני מבין אותו. אין שום סיבה בעולם שאני ימסור משהו לאלוקים אחר. גם אם הוא רוצה שאני ישמור שבת או יניח תפילין זה כי זה טוב לי, ואם אני לא עושה את זה הוא כואב, אבל לא כועס. אף פעם לא כועס ואף פעם לא נוקם. יש לו רק אהבה.
אין לי אפשרות להעביר לכם את האלוקים שלי כי הוא רק שלי. אבל אני מאחל לכל אחד אלוקים כזה. הוא מתוק.
אוהב.