תתחדש. זה מאוד מרגש.
מה שיפה עם אלקים זה שהוא כל הזמן גדל, אז מן הסתם זה לא הדייט הראשון האחרון אתו...
מתפלל שגם אני אזכה לדבר אתו.

עזרני, אתה מכיר אותי הרבה שנים. תבין אם אומר לך שרוויתי את כל הסיסמאות האלו?
דוקטור - תודה.

זה באמת היה יפה ומרגש, אבל אם להיות אמיתי נשארתי סקפטי.
זה לא היה פתרון קסם. ונראה לי שאני מאפס ספירה.

העיקר שאמשיך, למרות הכל. מקווה לפגישות נוספות.

השאלה כמובן היא מי שילם על הקפה בסוף הדייט, אתה או הוא.

מרשים ביותר יקירי. מחזיק אצבעות ושואב השראה. אתה חושב שהוא פנוי מחר בערב? או שאתם שוב נפגשים?

כן. ניחשתי שרווית סיסמאות אלו. איני יודע היכן אני נמצא.
אנ'לא בחור בועט מצידי ... אבל תמיד יש ליחשושים בבטן . . . --

עושה העתק-הדבק לתגובה שהשארתי בפוסט של חבר:

"מתסכל-עד-מרגיז אותי שאני מוזמן בפתיחות לנסות להכיר אותו [את אלהים, ח"ו] באמת, אבל רק בתנאי שאגיע אל התשובה שסומנה על ידו כבר בהתחלה. ולא רק שאני חייב להגיע לשם, אלא שכל הדרך חייבת להיעשות בתוך המסגרת הזאת, באופן תיאורטי וסימולטני בלבד. ולא זאת בלבד, אלא שגם הסימולציה לא כזאת מגניבה, והיא אפילו דפוקה יותר מהמציאות: כי היא לא ממחישה לי שום דבר, ולעומת זאת כל מעידה קטנה מרגישה לי כמו התרסקות הורגת.

אני אוכל את כל הדגים המסריחים ומגורש הרחק הרחק מהעיר.
למה???"

היטבת לתאר את תסכולו של העכבר שמתרוצץ מהר מהר קדימה על הגלגל בכלוב.
יש ימים שמרגישים ככה, ויש ימים שמרגישים כמו ציפור חופשיה.
מאחל לך יותר מהסוג השני ופחות מהסוג הראשון

תודה גוני.

הבעיה היא שאחרי הרבה שנים של תחושת ציפור דרור (אמנם עם סדק רציני בכנף) אני לומד להביט פנימה בכנות, לשבור מעט את הדיסטנס לטובת הקשר, ולגלות שגדל שם עכבר מבוהל וממורמר בגודל של הר. עד לפני חודשיים ואולי אפילו חודש לא האמנתי שזה יתחוור לי כל כך, אבל עכשיו אני רואה בבהירות איך סיבנתי את עצמי כל השנים.
ומספיקה שעה אחת של פריצה כעוסה מהכלוב החוצה כדי שלא אוכל להסתכל לעצמי בעיניים כל החיים. כך שבעצם אין לי ברירה אמיתית גם עכשיו...

השאלה שלי, שאלה מפחידה מאוד, היא האם אני באמת רוצה להפסיק. שזה בעצם התנאי היחיד להיות חלק מהתכנית. ואני לא בטוח מה התשובה. ברור לי שאיני רוצה לחיות כך תמיד - אבל 'רק להיום' (או למחר, או לשבועיים-שלוש...)?

בעולם שאני חי בו (וגם אתה, וכולנו) זה לא קיים בלכסיקון. אתה נאלץ להאמין למדבקה שעל המבחנה. טוב לך - תעוף על עצמך. לא טוב לך - תאמין, תסבול ותשב בשקט.

מדווח נפילה. מאפס.
צפוי משהו.
מקווה לא לטבוע ברגשות אשם.

ואיי. בעסה. ה' יהיה בעזרך.
לא יודע מה לומר, אבל צבט לי...

היו לי דברים נורא חשובים לעשות הבוקר, אבל לא הצלחתי להתנתק מהמחשב.
הלכתי, נפלתי שוב, עכשיו אני חופשי.
תיקון: עכשיו אני רואה בחוש (בפעם המי יודע כמה) עד כמה אני אסיר.

חזק וקווה....
אחחחחחחח

עד כה היה יום טוב, מחובר, נקי.
ללא מעידות מאז שנפלתי אתמול בבוקר.
לא מובן מאליו. לא מובן בכלל.
אסירות תודה.

ילדים ביום בלי צהרון, עייפות, שעון חורף שטרם הורגלתי אליו.
החושך ירד ופתאום הבנתי שלא התפללתי מנחה.
מדוכדך. דוקא היה יום טוב.

שואל את עצמי למה אני מתעקש לקחת ללב.
הרי אתמול התפללתי (ביחידות כמובן, עם ילדים שמטפסים על המכנסיים וצועקים שאענה לשאלה שלהם עם הראש), אבל גם ראיתי מה שראיתי במחשב.
למה אתמול הייתי מוכן לסלוח לעצמי, והיום לא.

איזה גורל משותף... גמני פספסתי מנחה...

איזה זכות יש לך, תאמין לי שלטפל בילדים זה לעלא ולעלא מכל ברכתא ושירתה...
תפילת יחיד נחמת רבים.
ה' אוהב אותך, תאמין או לא. תתפלל או לא. התפילה היא בשבילך! לכן נסה להרגיש את החיבור למרות החיסרון.
אוהב, מקווה לשמוע בשורות טובות, אח