אולי אסייג את דברי (כמובן זו מחלה וכל אחד אולי סובל ממנה אחרת, אבל...):
דווקא בתפילה כמעט תמיד אין לי בעיות. כלומר: כשאני מדבר עם אלוקים, לא כשאני על הטייס האוטומטי שמפנה לי את השכל לכל מה שצריך להזכר בו.
כנ"ל גם כשאני עם תפילין. 'אנא תפילין מנחנא', ויש לי שמירה מצויינת.

אבל שניה אחר כך/לפני כך - הכל (יכול להיות) גיהנום. וכן, אפשר גם להסיר את התפילין במהירות כדי למהר ולהשתמש (תרגע, תרגע... זה שאנחנו חולים לא אומר שההוא שלידך רץ לשם... אנשים צריכים להתחיל יום עבודה, ודתיים עושים את זה באיחור של 45 דקות בממוצע. זה כל הסיפור  ). אגב, ספר התניא כבר עומד על התהליך הנפשי הזה של ההבדל בין זמן הדיבור עם ה' והשניה שמיד לאחריו.
אבל סתם כך בסדר בוקר ארוך מתיש וקשה, ולעומת זאת עם הידיעה שמנת סם קסומה משייטת לה אי שם בחוץ ורק צריך מחשב קטן כדי להנות... אין ספק. מפתה.

אגב, שמעתי פעם רעיון מזעזע וחריף. כתוב באגדות החורבן שכשטיטוס נכנס לקודש הקדשים הוא לקח איתו לשם זונה ועבר איתה עבירה כשהוא משתמש בספר תורה כמצע. אמר לי מישהו שבקדש הקדשים ובתורה יש עצמות חיים ואהבה גדולים כל כך, שכשהגוי הטמא והרשע הזה נכנס פנימה זה התבטא אצלו בתאווה מטורפת כל כך.

מזדהה.

מטורף הסיפור על טיטוס...
מקווה שאכן אגדה.
בפעם הבאה ברומא כשאביט שוב בתבליט הזה בטח אזכר בסיפור.

אלון - מופיע במסכת גיטין נו עמוד ב.
היחס לזה צריך להיות כיחס לכל מדרשי חז"ל, האם הםכפשטם או מתארים תהליכי עומק פנימיים במשלים.
בכל מקרה, הייתי מציע לך להתרכז בדברים אחרים כשתעמוד מול השער ההוא... 

צודק

די נמאס !!!
לכי הביתה תאווה
ותעזבי אותי בשקט

אחח דורון מזדהה לגמרי עם הכעס הזה... בדיוק חזרתי אתמול מכמה סיבובים אצל התאווה, ולא מצאתי שום דבר חדש.
שנזכה שנינו ליום נקי, ואולי כדאי לי אישית להתמקד בחיובי ובטוב, ולהרגיע את הכעסים שמנסים להוציא לי תשלוה!
אמן!

חחח חתיכת עריכה! =)

סליחה -אני פשוט בטירוף

נפילה
מצתער אמא
מצתער אסירות
זה חזק ממני
ואני לא יכול להמשיך אם הטירוף הזה
יום טוב חברים

:'(

אוהבים !

אוהבים אותך
אני לא בטוח שיש מה להתנצל. אני לא חושב שאתה אשם.
רק להפיק לקחים לפעם אחרת. לראות איזה פעולות תוכל ליישר איתם קו.
כל זמן שאתה עדיין כאן יש תקווה. אני אופטימי.
מאחל לך שיהיה יותר קל יותר עליות ויותר בהיר
אוהב
הושיעה

יום טוב.
התחלה חדשה.
אני גם, אתמול...
היום אני ביום 1.
יש את הנקודה הזו שאתה יודע שזהו. מכאן כבר לא אצליח לחזור. השאלה איך בולמים רגע לפני?
אכמו שאמר הושיעה אני לא חושב שיש על מה להתנצל.

אהובי, עוד שניה אני נכנס לטירוף.. תגיד, אתה נורמלי? להתנצל? לבקש סליחה? ממני? שלא תבין לא נכון, עצוב לי, אני יודע כמה אתה רוצה את הנקיון הזה, אבל סליחה? על מה? לא קראת את הפוסט - סליחה, הפעם לא אבקש סליחה? אגב, לדעתי גם מאמשלך (או אבשלך שבשמיים) אתה לא צריך, בטח לא על שיזו"ל כזה או אחר. לא יאומן, דוס צריך להסביר לחילוני שהסיפור שלו עם תאווה לא קשור לעבירה...

ולעצם הנפילה, אני מכיר את זה, ברגע 'שהמערכת' נדרכת, כשמנגנון התאווה נכנס לפעולה ההרגשה היא נוראית, התחושה שאם אני לא יתפרק אני נטרף, ואכנס לבית המשוגעים הקרוב היא שקרית. זו הרמאות של המחלה שלך, ככה היא משאירה אותך שלה. זו הסיבה שצעד 2 - אמונה שאפשר לחזור לשפיות - כל כך קריטית. תגיד, את מי צריך להחזיר לשפיות, את השפוי? אני מאמין באמונה שלימה שאם לא היית משז"ל לא היו צריכים לאשפז אותך.

אח יקר ואהוב, עד שלא תתבונן לדרעק הזה בלבן של העין ותגיד לו קישטה, באמת שלא רוצה אותך (כמו אתמול, מה שהשאיר אותך אז נקי) לא תוכל להתפכח. ברגע שמשהו נכנס לך לסיסטם אתה עף, אי אפשר לחיות כל כך הרבה זמן ככה... אני מכיר אותך יותר משנה, נראה לי שזו תיקרת הזכוכית שלך - אני מאמין שאתה יכול להגיע לאמונה שגם כשכל השדים רוקדים לך בתוך הראש אתה יכול להישאר נקי מבלי לשחרר את הרעל החוצה.

אוהב. מאוד.

נ.ב.
כדי להרגיע את המצפון הייתי כן מקבל עלי משהו למען אמא.