רציתי לפתוח נושא כי ראיתי הרבה תגובות כולל את שלי שעוסקות בבכי עמוק וחרטה אמיתית על הנפילות הכואבות כל כך שחוזרות ונשנות בעיקר אצל אנשים כמונו שהוטבעו בחטא עוד מגיל צעיר וכעת מנסים לצאת לטהרה.

והגעתי למסקנה שאמנם חטאנו עוינו פשענו.
אבל האם אסור לנו להיות בשמחה?
למה אני מתכווין: נגיד שאני נופל רח"ל, אני מתחרט מתודה ומקבל על עצמי לא לחטוא שוב. ועכשיו מה שקורה בטבעיות זה שאני מתחיל לחשוב איזה שפל אני איזה עלוב אני איזה מגעיל אני ואני אומר את זה מנסיון ואני בטוח שגם לכם זה קורה.
והתשובה האמיתית שאני צריך ומנסה ומשתדל לשתול במוח שלי זה שזה לא נכון
זה פשוט טריק של היצר הרע להפיל אותי ביאוש בענווה פסולה שאני זבל!
זה לא נכון תוציאו את זה מהראש שלכם!

שמעתי מתלמדי חכמים שרק אחרי שהאדם בשמחה אז הוא באמת יכול לעשות חשבון נפש

אז חברה תעבדו על מידת השמחה איזה שבוע ואז תבכו כמה שאתם רוצים על העוונות שלכם, שגם זה אני בספק אם נחוץ, בגלל שאנחנו בכלל לא במדריגה לבכות על העוונות זה רק יפיל אותנו לעצבות שתוביל ליאוש ואז לחטא ר"ל.

כמובן שאני לא מנסה אפילו לרגע קט לומר שלא להרהר ולעשות תשובה השאלה היא מה קורה אחרי שאני עושה את מהלך התשובה לפי ההלכה.


מה אתם אומרים?

אין סיבה לשקוע במרה שחורה לאחר שנופלים.. בוודאי שעלינו להצטער על כך אך אסור לנו לתת לזה להוביל לנו את החיים..
בוא לא נשכח שחוץ מהנפילה הקשה הזאת אנו עושים גם הרבה מעשים טובים כל היום,בוא לא נשכח שאנו נאבקים יום יום במלחמת חורמה נגד היצר, ועלינו להיות נחושים,וגם אם מפסידים בקרב אל לנו להתייאש, אנחנו ננצח במלחמה! היום, אני הפסדתי בקרב. זה היה מאכזב, אני לא אוהב להפסיד, בטח ובטח כשמדובר בזה.. אבל אחרי כמה דקות של עצבות וייאוש יצאתי מזה,כי אין מה לעשות,עליי להכיןאת עצמי לקרב הבא, ואני בטוח ביכולותיי לנצח אותו! כמובן, אין שום דבר רע בלעבוד על מידת השמחה, אך אני חושב שמי שמשתדל ונופל, אין לו סיבה להיות מיואש וליפול לעצבות. עליו רק להתחזק ולשנס מותניים לקראת הקרב הבא!
הרבה הצלחה!

[size=12pt][font=narkisim]זה מה שאמר הבית אהרן מקארלין זצוק"ל

[color=red]שמחה אינה מצווה - אך מה ששמחה יכולה להביא, אף מצוה לא יכולה להביא.
עצבות אינה עבירה - אך למה שעצבות יכולה להביא, אף עבירה לא יכולה להביא.

רעת העצבות (ה)

לאחר שעסקנו, במאמרים קודמים, במעלת השמחה ובדרכי השמחה בימי החו"ל ובשבתות וימים טובים, נפרט עתה מעט כמה גרועה היא העצבות, וכמה רעה היא, שהעצוב אינו יכול לקבל פני שכינה, ובעצם: אינו יכול לעבוד את בוראו כלל.

אחד הדברים בהם לוקים הדורות האחרונים יותר מהדורות הראשונים הוא העצבות. אם מחמת חולשת הנפשות ואם מחמת קצבם הסואן של החיים המסחררים. בין כך ובין כך העצבות כיום היא מהמניעות העיקריות לעבודת השם. החסידות שבאה לרפא תחלואיהם המיוחדים של בני הדורות הללו, אכן שמה לה במרכז מעייניה העלאת מזור ותרופה למכה זו, שאמנם צורך מיוחד של הזמן האחרון הוא וכורח המציאות החדשה. זו היא העצבות, שהבעל שם טוב הקדוש ראה בה מקום הטעון תיקון גדול, ורבנו הקדוש מוהר"ן זיע"א, בעקבותיו, הרחיב ופילס דרכים לתיקון עיוות גדול זה.

העצבות – אמרו מגדולי החסידות – אינה עבירה כשלעצמה, אבל היא גורמת להרבה עברות גדולות! אכן, לא לאו מן התורה ולא גזרה מדרבנן היא, אבל היא רעה המובנת מאליה לכל משכיל הדורש את אלקיו, באשר היא טומנת בחובה גרעיני פריקת עול ושורש פורה ראש ולענה. תחילתה אולי פשוטה ותמה; אך סופה נפילה לשאול ומצולות התאוות הרעות עבירות שבין אדם לחברו, ועד לכדי כפירות ואפיקורסות רח"ל, כפי  שיבואר.

"אין השכינה שורה … מתוך עצבות" אמרו חז"ל (פסחים קי"ז). אם חפץ אדם להשרות עליו את השכינה הקדושה (הנקראת שמחה), לא יוכל לצפות לכך אם הוא בעצבות. וכל כך – משום שעם הקדוש ברוך הוא אין עצבות: "אמר רב פפא, אין עצבות לפני הקב"ה, שנאמר, הוד והדר לפניו עוז וחדוה במקומו" (חגיגה ה ע"ב). העצבות היא היפך הקדושה, והנה ממקור הסטרא אחרא (זהר נ"ח ע"א). בשער הגלגולים אשר לרבי חיים ויטאל כתוב: "כל העצבון בא מן החיצונים"  כן קיבל מרבו האר"י הקדוש, שהזהירו להישמר תמיד מעצבות, כמו מכעס וקפידות, שכלם כאחד משורש הדינים הם באים, כלומר, מהקו התקיף והעז שבעולמות העליונים, ממנו יונקים כוחות טומאה, סטרא אחרא, וכל מרעין בישין, רחמנא ליצלן (זהר חדש תרומה נ"ד ע"ב; זוהר שמות רעו ע"א), שכן לקדוש ברוך הוא שתי מידות כביכול, שני סוגי הנהגות לפיהן הוא מנהיג את עולמו, מידת הרחמים ומידת הדין, מידת הרחמים נחשבת בתורת הקבלה לשורשם ומקור חיותם של כל הטוב, הנעים היפה, המתוק וכו' ואילו הדין מקור חיותו של כל צר ומצוק, מר וקשה וכו' וכו' (לא שח"ו מהדין הקדוש נברא הרע, שהרי "מפי עליון לא תצא הרעות" אלא שלמידת הדין מקום לבוחרים ברע, כמתחייב מחופש הבחירה שנתן ה' לברואיו; בדין הקדוש מקום ליניקתו של "מקבל" רע, כל מי שכלי קיבולו הוכנו על ידי חטאיו לספוג ולהפוך את הדין לצורה רעה). כך שהעצבות עומדת בשורה אחת עם כל כוחות הטומאה היונקים את חיותם משורש הדינים רח"ל.

רבי חיים ויטאל שהוא המוסמך ביותר בענינים הנעשים בסוד הבריאה, בנשמת האדם ובעולמות הרז, כשהוא מתווה בהקדמתו לספר הקדוש "עץ חיים" את הדרכים המביאות לאדם השגה בצפונות חכמת הנסתר, הוא כותב: "מדת העצבות מגונה עד מאד, ובפרט להשיג חכמה והשגה – אין לך דבר מונע השגה יותר מזה". ואם בהשגות גבוהות אנו מדברים, הרי כאן מקום לצטט את דבריו האחרים שבשער הקדושה, מהם משמע שלא רק להשגה מפריע הדבר אלא "העצבות גורמת מניעת העבודה מקיום המצוות ובטול עסק התורה וכוונת התפלה ומבטל מחשבה טובה לעבוד את ה', והוא שער גירוי הסתת היצר הרע"!

וכל כך למה ? ההסבר הפשוט לכך, שבהיות אדם עצוב מאבד הוא את מרצו ומיואש מכדי לתקן דבר-מה בנפשו; כשרונותיו, רגשותיו, כאילו 'מתים' ואינם מתפעלים ואינם מופעלים די צרכם, כפי הנדרש לתורה ומצוות (ליקו"מ ח"ב תורה כד). זאת ועוד, אין אדם עצוב כשיר לעמוד בקשרי מלחמה כמו אלה הנדרשים עם היצרים הרעים המתגברים בכל יום ומתעוררים מפעם לפעם, ואין צריך לומר שבמצב נפשי מדוכדך קשה מאד להשמר בדברים שבין אדם לחברו. בנוסף לכך, מזיק אדם לעצמו גופנית על ידי העצבות, שכן כתב רבינו בלקוטי מוהר"ן (ליקו"מ ח"ב תורה י): "כל החולאת הבאין על האדם, כולם באין רק מקלקול השמחה".

ברם, עוד הסבר פנימי ונסתר לכך – "העצבון נמשך מזוהמת הס"מ ונחש שהטילו בארם וחוה, במו שכתוב 'בעצבון תאנלנה' וכתיב ובעצב תלדי בנים", העצבות באה לו לאדם על ידי הנחש. וכל קללת העצבון שבאה לאנושות בעקבות החטאתו של הנחש את האדם, באה מהנחש עצמו עם החטא יחדיו. היינו לכל מי ומי שדבק במעשי הנחש, בחטאים ופשעים ובעיקר למי שדבק בעצבות ועצלות, "כי עיקר נשיכת הנחש הוא עצבות ועצלות, בבחינת ונחש עפר לחמו; עפר הוא בחינת עצבות ועצלות שהם באים מיסוד העפר כמובא בספרים(ליקו"מ ח"א תורה קפט).

זהו כלל גדול בעבודת הבורא יתברך – כתוב בספר ליקוטי יקרים – שיזהר מעצבות כל מה שיוכל! העצבות היא הקליפה היותר קשה מכולם, כתוב בספר פרי הארץ (פרשת מטות מסעי); כשרוצים להכניע הקליפה צריך להיות תמיד בשמחה, כי כשהוא שמח אין שום עצבות ותוגה; כשזה קם זה נופל וכו', כן כתוב בספר הקדוש נועם אלימלך (פרשת וארא); עצבות הוא שמץ עבודה זרה, והמופת לזה, כי מי שהוא עצבן משוטט במוחו מחשבות עבודה זרה, כך כתוב בספר הקדוש מאור ושמש (פרשת בהעלותך), ורבינו ז"ל מה אמר – עיקר התגברות התאוה הידועה… הוא רק מחמת עצבות ומרה שחורה (שיחות הר"ן קכט). רבינו, שכידוע יצא מן התאווה ההיא בשלימות עוד בשנות חייו המוקדמות (שבחי הר"ן טז), זכה להשיג שהעצבות מהווה עיקר הגורם להתגברות תאווה הרת אסון זו. בלקוטי מוהר"ן הוא מבאר זאת ביתר עמקות, הוא מזכיר את הידוע לנו מהזוהר שפגם הברית נגרם על ידי "הקליפה הידועה שנקראת לילית" כלומר, שכל כשלון בקדושת הברית אצל אדם, יד מסתורית של רוח טומאה אחת הקרויה לילית בדבר, היא קרויה כך "על שם 'שמייללת' תמיד, שזהו בחינת עצבות, ועל כן עיקר שמירת הברית זוכין על ידי שמחה" (ליקו"מ ח"א תורה קנ"א).

"טבע האדם – כותב רבינו – למשוך עצמו למרה שחורה ועצבות, מחמת פגעי ומקרי הזמן, וכל אדם מלא יסורים. על כן, צריך להכריח את עצמו בכח גדול להיות בשמחה תמיד ולשמח את עצמו בכל מה שיוכל" (ליקו"מ ח"ב תורה כ"ד). בתורה שקודמת לזו, מגלה רבינו גילוי מעניין על טבעה של העצבות לעמוד מן הצד בשעה שאדם משמח עצמו, לדבריו הקדושים, כשאדם שמח לא הכניע עדיין את צערו הפנימי לגמרי, מומחיות מיוחדת היא לרדוף אחר ה"יגון ואנחה" החבויים במעמקי הלב, להשיגם ולחטפם, להכניסם אל תוך מעגל הריקוד… וכך להכניעם ולשברם כליל "באופן שהמרה שחורה בעצמה תתהפך לשמחה; שיהפך המרה שחורה וכל היסורין לשמחה, כדרך הבא לשמחה שאז מגודל השמחה והחדווה מהפך כל הדאגות והעצבות והמרה שחורות שלו לשמחה"… צער זה המסתלק לו לצדדים בשעת שמחה, כאילו ירא מהשמחה "כי יש יגון ואנחה שהם הסטרא אחרא שאינם רוצים להיות מרכבה אל הקדושה, ועל כן הם בורחים מן השמחה. על כן צריך להבריח אותם לתוך הקדושה, דהיינו השמחה, בעל כרחם" !

לעצבות השלכות חמורות, מרחיקות לכת, ברוחניות וגשמיות. היא עלולה לגרום רעות עד לכדי מיתת בנים, רחמנא ליצלן, כמבואר בשיחות הר"ן (שיחה סה). בספר המידות מונה רבינו, שורה של השפעות קשות לעצבות: על ידי עצבות אדם נחלש; על ידי עצבות בא שריפה; על ידי עצבות הקב"ה אין עמו; על ידי עצבות אינו משיג תועלתו; על ידי עצבות נתבזה; על ידי יגון אויביו נתרוממים – מי שיש לו עצבות מביא על עצמו יסורין – כל הנמשך אחר צערו יותר מדאי, הצער נמשך אחריו – על ידי הצער והעצבות בא מריבה לעולם.

ושורש הדברים אחד הוא, שמצב רוחו של אדם אינו דבר של מה בכך, הוא משפיע השפעות בכל העולמות ויוצר מצבים במציאות, אם טוב יהיה רוחו עליו יצור מצבים טובים ברוחניות וגשמיות, ואם רעה בלבו יצור מצבים קשים ומרים רח"ל, וזה אך פרק מאלף עד היכן כח נשמתו של האיש הישראלי – "אי איהו קיימא בנהירו דאנפין מתתא, כדין הכי נהרין ליה מעילא, ואי אוהו קיימא בעציבו, יהבין ליה דינא בקבלי" [= אם הוא עומד במאור פנים מלמטה, אזי, כמו כן, מאירים לו מלמעלה, ואם הוא עומד בעצבות, נותנים לו דין במקביל] – אומר הזוהר הקדוש בפרשת תצוה.

בכן באו צדיקים אמיתיים לעולם והזהירונו להשמר מעצבות מכל משמר, האר"י ז"ל הזהיר להשמר ממנה "בתכלית האחרון" (עץ חיים, שער רוה"ק, ח"ג שער ד) ובעקבותיו כל גדולי ומאורי החסידות מילאו את ספריהם הקדושים בדברי הזהרה כגון אלו, הללו גילו לנו מדרכי ערמומיותו של היצר בעניני עצבות. כך למשל ידועה ראייתו החדה של מרן הבעל שם טוב זיע"א בדבר הדקדוקים המוגזמים במצוות, הגורמים לעצבות ומרה שחורה לרגיל בהם, וכי "זה כוונת היצר כדי להביא אותו לעצבות" (צוואת הריב"ש) וכן סבור היה רבינו מוהר"ן זיע"א, שכפי שהובא בשמו, בספר לקוטי מוהר"ן חלק ב, (תורה מד) ההחמרות המוגזמות הללו הינם "רק דמיונות ושטותים ובלבולים גדולים, ואלו החכמות מפילין מאד את האדם מעבודת ה', דהיינו מה שחושב וחוקר ומדקדק ביותר אם הוא יוצא כראוי במה שעשה … ועל אלו המדקדקים ומחמירים בחומרות יתירות עליהם נאמר וחי בהם, ולא שימות בהם(יומא פה ע"ב), כי אין להם שום חיות כלל, ותמיד הם במרה שחורה, מחמת שנדמה להם שאינם יוצאים ידי חובתם בהמצוות שעושין, ואין להם שום חיות משום מצוה, מחמת הדקדוקים והמרה שחורות שלהם" – עד לכדי כך הגיעה דרך החסידות במלחמתה נגד העצבות שהיא הסטרא אחרא.

מוהרנ"ת בלקוטי הלכות (הלכות הודאה ו) רואה בתופעת החומרות היתירות בעבודת ה' כמעבר של "היכלי התמורות". דרך אותם היכלות – אמר פעם רבינו (ליקו"מ ח"א תורה רמה) – צריך כל אדם לעבור טרם ישיג השגה של אמת כלשהי; היכלות אלה מטעים את האדם כאילו השיג השגות אמת בתורה "כי הסטרא אחרא והקליפות, שהם כוחות היצר הרע וחיילותיו… כל כוחם הרע הוא על ידי 'תמורות', שמחליפין וממירין רע בטוב וטוב ברע – בבחינת 'הוי האומרים לטוב רע ולרע טוב, שמים חושך לאור ואור לחושך' (ישעיה ה) – שמשם כל הבלבולים וכל התאוות וכל מיני מחלוקת והסתות ופיתויים וסברות של שקר וכו' ועיקר על ידי העצבות שעל ידי זה המח והשכל מבולבל… ועל זה נתייסד בכמה תפלות ווידוים מקדמונים, לומר 'את אשר החמרת הקלתי ואשר הקלת החמרתי' (וידוי רבינו ניסים גאון הנאמר בסדר יוכ"ק) … כי גם החומרות שלהם מזיקין הרבה, וכן המצות שלהם, כי על פי רוב מתלבש הבעל דבר [=היצר] במצוות, שכל זה בחינת תמורות וחליפין. וזה בחינת יראות הנפולות [=השתלשלויות רעות של יראת שמים; יראות שלא במקומן, (עיין ליקו"מ ח"א תורה קנ"ד וח"ב תורה ע"ז)]… אפילו כשנדמה לו שמתיירא מהשם יתברך שלא יענישהו, שזאת היראה היא טובה … אך אפילו יראה טובה דרך הבעל דבר להמיר ולהחליף, שהוא, מה שדרכו להביא את האדם לידי מרה שחורה ועצבות מחמת יראה זאת, עד שמרחיקו מהשם יתברך על ידי זה, כידוע נגע זאת בכמה בני אדם, כי אפילו יראת העונש וכל היראות הטובות צריכין לקבל רק לטובה ולא לרעה – בבחינת 'יראת ה' לחיים', להתקרב על ידם להשם יתברך על ידי היראה … שדייקא על ידי יראת העונש יבוא לשמחה בבחינת 'וגילו ברעדה' – שדייקא על ידי היראה והרעדה מעונשים הגדולים, רחמנא ליצלן, על ידי זה דייקא יבוא לשמחה, על שהוא על כל פנים בכלל 'ישראל ומקורב לצדיקים, שעל ידי זה ינצל מאלפים ורבבות עונשים, וגם אם יבטח בכח הצדיקים ויתחזק בשמחה, על ידי זה בוודאי יהיה אחריתו טוב ויתהפך הכל לטובה… עד שיהפוך וימיר הכל לטובה … כי אדרבא, זהו תוקף שמחתו, שרחוק כמוני כל כך, כל כך, כמו שיודע כל אחד בנפשו, אף על פי כן, אני מתלבש בציצית בבל יום, והולך למקוה וכו' ונותן צדקה וכו' אשר אין כל העולם כולו כדאי נגד אור נקודה אחת של איזה מצוה, בפרט מה שזכה להתקרב לצדיקי אמת… עד שימשיך שמחה על עצמו ויעשה המצוות בשמחה".

נמצינו למדים שאף ביראת שמים יש מקום לטעות ולחרוג מדרכי אמת; ישנן יראות טובות וישנן יראות נפולות, אלה המביאות לידי שמחה הן הטובות ואלה הגורמות לעצבות הן יראות רעות.

אותו הענין בין לב נשבר לעצבות; לב נשבר שכפי הידוע, גדול מעלתו בעיני ה', כמבואר לא אחת בפסוקים, וביחוד בספרי המוסר המדגישים את הצורך הרב שיש לו  לבעל  התשובה להיות  שבור בגין  עוונותיו,  אף היה  טוב – אמר רבינו – שיהיה לו לאדם "לב נשבר כל היום", ולמרות זאת אמר: "אנשים כערככם יכולין לבוא מלב נשבר לעצבות, על כן צריכין לייחד איזה שעה ביום שיהיה לו לב נשבר, דהיינו להתבודד ולשבר לבו לפניו יתברך… אבל שאר כל היום כולו יהיה רק בשמחה" (שיחות הר"ן מא) בלקוטי מוהר"ן (ח"ב תורה כד) הסביר: "כי מלב נשבר בקל יכולין לבוא למה שחורה, יותר מאשר יכולין להכשל על ידי שמחה ח"ו לבא לאיזה הוללות ח"ו, כי זה קרוב יותר לבא מלב נשבר למרה שחורה [=עצבות]. על כן, צריך שיהיה בשמחה תמיד, רק בשעה מיוחדת יהיה לו לב נשבר".

לדברי רבינו בשיחות הר"ן (שיחות הר"ן מ"א) "לב נשבר ועצבות אינו ענין אחד כלל, כי לב נשבר הוא בלב, אבל עצבות הוא בא מן הטחול" ; "עצבות הוא כמו מי שהוא בכעס וברוגז; כמו מי שמתרעם ומתלונן עליו יתברך ח"ו על שאינו עושה לו רצונו; אבל לב נשבר הוא כבן המתחטא לפני אביו; כתינוק שקובל ובוכה לפני אביו על שנתרחק ממנו וכו'" (שם מב). כששאל פעם אחד החסידים את רבינו, מה הבדל בין לב נשבר לעצבות, השיב: "לב נשבר הוא כך, שאפילו כשעומד בין העולם, יחזיר פניו ויאמר: רבונו של עולם וכו'". כלומר, שכל כך יהיה אדם שבור ומשתוקק לה', שלא יוכל להתאפק אף בהיותו בין אנשים מלקרוא אל ה' מעומק לבו "בתוך כך אמר רבינו ז"ל בעצמו 'רבונו של עולם' בהתעוררות נפלא ובנשיאת ידיים בהשתוקקות נמרץ בדרכו" – סיפר החסיד (שם רלא).

בפעם אחרת הדגיש רבינו, שגם באותה שעה של התבודדות ושברון לב לפני ה' אסור להיות בעצבות… (שיחות הר"ן מג) אף הוא היה נותן סימן לאנשיו, שידעו אם באמת לב נשבר בא להם אם לאו, באמרו: "אחר לב נשבר בא שמחה; וזה סימן אם היה לו לב נשבר – כשבא אחר כך לשמחה (ליקו"מ ח"א תורה קנ"ה).

סיבה מיוחדת לעצבות המופיעה בעת עשיית דברים שבקדושה, וביחוד בעת התפלה, מהווה חוסר האמונה. "כי בוודאי אם היה לו אמונה שלימה והיה מאמין שהשם יתברך עומד עליו ושומע כל דיבור ודיבור שיוצא מפיו, ומאזין לקול תפילתו, בוודאי לא היה לו שום עצבות ועצלות וכבירות בתפילתו ובוודאי היה מתפלל כראוי". ובכלל, מסוגל הוא המאמין השלם להבליג יותר על מניעות ועיכובים בעבודת השם, ועל כל מיני בלבולים הנצבים בדרכו של כל עובד ה'; הוא אינו נשבר מכך אלא מאריך אפו וסובל הכל בשקט "כי לא איכפת ליה שום דבר, רק עושה את שלו בעבודתו את השם יתברך, כי ארך אפיים תלוי בבחינת אמונה … היינו שזוכה על ידי אמונה לאריכת אפיים, שיאריך אפו על כל דבר בלבול ומניעה שעובר עליו בתפילתו  ועבודתו, שיסבול הכל ולא יתעצב ולא יתעצל על ידי זה כלל" (שם,שם).

וצורות שונות לחוסר אמונה ואלפי מדריגות. מן הצורות המאפיינות את המתחיל בעבודת השם, הוא חוסר אמונה ברצונו של השם יתברך בעבודתו "מחמת שהוא רואה שהוא צועק בכל פעם ומתחנן ומתנפל לפניו יתברך שיעזרהו בעבודתו ואף על פי כן, עדיין הוא רחוק מאד מאד, על כן, נדמה לו כאלו אין השם יתברך מסתכל עליו כלל ואיך פונה אליו כלל; כי הוא יתברך אין רוצה בו כלל" וכך הוא נכנס בעצבות המסבה לו נזקים חמורים ומאיימת על המשך דרכו – ממשיך רבינו ואומר: "דע, שתיכף כשאדם רוצה ליכנס בעבודתו יתברך, אזי תיכף היא עבירה גדולה כשיש לו עצבות ח"ו, כי עצבות הוא סטרא אחרא והשם יתברך שונא אותה!".

ורבנו מגלה תוך כדי דבריו, שאין סיבה להתעצב בגלל העכובים הרבים, מאחר שאותן דחיות שדוחים את האדם הנכנס לעבודת ה' מלמעלה הם באים ומכוונים. הן מהוות אמצעים לקרבו יותר ויותר למטרה, כן לפעמים שמפילים אותו במגמה לזככו ובדומה, ולפיכך "עליו לעשות את שלו; לעשות מה שיוכל בעבודת ה', ואל יניח עצמו ליפול לגמרי ח"ו, כי כל אלו הנפילות והירידות והבלבולים וכיוצא בזה צריכים בהכרח לעבור בהם קודם שנכנסין בשערי הקדושה, וגם הצדיקים האמיתיים עברו בכל זה".

– "אחי חזק.. ואחוז עצמך… ועשה מה שתוכל בעבודת ה' וברבות הימים והשנים תכנוס לבטח, בעזרתו יתברך, לתוך שערי הקדושה, כי השם יתברך מלא רחמים ורוצה בעבודתך מאד!"

"חגג שכל התנועות וההעתקות שאתה ניתק ונעתק בכל פעם איזה מעט מן גשמיות לעבודתו יתברך, כולם מתקבצים ומתחברים ומתקשרים ובאים לעזרתך בעת הצורך, דהיינו, כשיש ח"ו איזה דוחק ועת צרה ח"ו".

"ודע, שהאדם צריך לעבור על גשר צר מאד מאד, והכלל והעיקר שלא יתפחד כלל!" (ליקו"מ ח"א תורה מ"ח).