אמנם יש גם תוכנית רגשית (E.A. כמדומני) אבל אני דיברתי על טיפול רגשי, אצל מטפלת שכלל לא מכירה את התוכנית, ואני מגיע איתה לרבדים אחרים לגמרי...

ואגב התקופה, השנה שלא כאשתקד שרבצתי בליל כיפור בשרותי הישיבה עם סמארטפון והשתמשתי, אלא השתתפתי בתפילות ואפילו התבוננתי קצת במה שדיקלמתי, ראיתי שאלוקים ביקורתי ומעניש זה משהו שמושרש בי חזק מאוד ולא פשוט בכלל להפטר ממנו...
ניסיתי להתעלם מפירוש המילים הפשוט ולנסות לדמיין אותו כחבר שנמצא לצידי שאני מבקש ממנו סליחה לאחר שפגעתי בו, וזה היה מאוד קשה. בסופו של דבר אחרי הכל בפנים בפנים, אני בטוח שבהחלט הולכים לטגן אותי משני צידי על כל דקה של ביטול תורה. כך חונכתי, כך ראיתי בספרים שחינכו אותי להאמין בהם. והבעיה הכי גדולה היא שאני מעוניין להמשיך להאמין בגדולי העולם שאמרו את הדברים האלו..
אז אני מנסה להתעלם ולהבין שכרגע אני לא צריך להתבונן בזה יותר מידי...
אבל אני תוהה לעצמי, האם לא יגיע יום אחד היום שאצטרך לענות לעצמי תשובה לזה?!
ובשביל להתנתק מכל זה אני פשוט מוחק את הדת ואלוקים מהחיים שלי. מוחק אלוקים ישן ולא מתחבר לאלוקים חדש.
והאמת היא שבטיפול הרגשי שאני עובר אני מגלה שיש קשר ישיר בין הניתוק הרגשי שלי מההורים שלי לבין הניתוק הרגשי מאלוקים...
אבל זה ארוך ארוך...
ואני פה במיון ילדים עם הילדה, אז בהזדמנות...

הוקש כבודם לכבודו של מקום.
בהצלחה

אהבתי..
גם לי היו אותם הרגשות ביו"כ... כמעט לפחות...

ממש התחברתי גם לטיגון שהזכרת...

חסר אונים כתב on 27 ספט' 2017 06:40:

מרגש!

בא לי לכתוב, לא יודע מה, בא לי כל כך, אבל הכל פה דממה.
כל כך רציתי, לתת איזה מסר, לחדד דקויות, להבין את הפשר.
והלב כה יבש, מלא חריצים, מרגיש כה טיפש, אבל הכל פיצוצים.
והעיניים נעצמות מאליהן, זורמות לי לשקוע בתוך הכאב,
שומע את המוח חושב, מנער קורים של ניוון, ואין לי כיוון.
אולי זה בכלל דיכאון, לבד פה בתוך השאון, ובדמיון, מביט בשעון, ורואה כליון
ואולי זה משהו אחר, עוד איזה טרול שצריך לפטר, ומקטר, ולרגע בוער, ועוצר.

אלי, את השלווה תן לי, לקבל אותי ואותך, להבין שאני ואתה, יחדיו בכאב.
את הדברים שאין ביכולתי, לשנות גם אם אתן את כולי, ואתה עדיין אוהב.
אלי, תן לי גם את האומץ, גם אם אין לי עוד שמץ, לבנות, לשנות עולמות
שא אותי על כפיך, למד אותי את תבונתיך, לדעת לסגור ת'דלתות ולפרוץ ת'חומות.

ועדיין בא לי לכתוב, והעיפרון מזייף נוראות, מנסה לחשוב, לא יוצאת לי אות
כל כך רוצה להוריד ת'וילון, לפתוח חלון, לתת לאויר לייצר השראות.
אבל היד משותקת, מלאה רעידות, וההחמצה, עושה לי תחושה של קוצים.
והעיניים נעצמות מאליהן, זורמות לי ליצור איזה שקט
כשהמוח נלחם עם הלב, והרעש יוצר איזו קשת, שנותנת גיוון.
עדיין זה אולי דיכאון, לבד פה בתוך הדמיון, מביט בשעון, שומע שאון.
ואולי זה משהו אחר, עוד איזה טרול שצריך לפטר, וחוקר, ואין לי פותר.

אז אלי, את השלווה תן לי....

חסר, אתה חסר לנו,
כשאני רואה אותך פה, הלב איתך ובוכה,
באמת מאחל לך המון כוח וחיבור לאבא אוהב בהמשך הדרך.

חסרויינים, חיבוק גדול. תודה על השיתוף. תודה  שאתה איתי בדרך.

רציתי לשתף קצת. אבל עם השליחה נמחקה כל ההודעה. נו שוין.
בנתיים מעדכן שעדיין על הדרך, בחסדו יתברך (ובחסד המטפלת הזוגית, העבודה הפנימית וקצת הסרטים שמעבירים לי את הזמן)
נקי 58 יום, ומתפלל להמשיך לחפש דרך, ולא משנה איזו, העיקר שתעשה לי טוב.
​love

חיבוק

וואו.

כבר 100 שנה לא הייתי פה...

שתף משהו מהחיים אחי,
מתגעגעים אליך.

אוהבים אותך. 
מוזמן להיות פה יותר.

שלום חסר אונים היקר !
אני מכיר אותך מהפוסטים הישנים כשאני קורא פוסטים מלפני כמה שנים.
תבוא להיות איתנו ! נשמח מאד !
תודה רבה !