עוד פעם אכזבה. עוד פעם כאב. כעס. שנאה עצמית. תסכול. עוד פעם אני במקום שאני לא רוצה להיות בו. שעושה לי כל כך רע. למה אני חוזר לזה? היה לי כל כך טוב. הייתי שמח. הרגשתי טוב. אהבתי לקום בבוקר. אהבתי את החיים.
אווףףףף. למה נכנסתי למחשב? למה עשיתי את זה? אני לא מבין בכלל מה חיפשתי בזה. אולי מפלט מהגעגוע? אולי בריחה מהבדידות? עוד פעם צער. עוד פעם חרטה. עוד פעם הלם כשזה נגמר. החרטה- כמה שהיא צורבת לי. אני שונא את זה. אני שונא את זה שאני מתנהג כך. שאני הורס את עצמי כך. ואני יודע שזהה רע. תוך כדי ידעתי שזה רע, ושאני לא רוצה בזה. ממש יכולתי להרגיש את התחושה של אחרי וידעתי מה יקרה כשאני אסיים. והמשכתי. לא יודע למה המשכתי. לא יודע. סליחה. אני רוצה לתקן. אני רוצה להשתנות. אני רוצה להפסיק לתמיד. כואב לי. שורף לי. ודווקא, דווקא כשהתחיל להיות טוב. כשהתחלתי להיות שמח. ואוהב. ואהוב. אוווףףף. זה היה אחרי 5 ימים של נקיות. עד ראשון הבא זה 7 ימים של נקיות. אשמח להגיע לזה. אכתוב על זה עוד שבוע. יש לי תקווה. טעמתי מהבריאות. מהניקיון. ואני רוצה עוד. ואני אשיג עוד. אני צריך לקבל את הבדידות שלי. ואת הגעגוע שלי. לא לברוח מהם. גם אם יש אכזבות- אני צריך לתת להם מקום. לרהגיש אותן. אשמח לתגובותיכם.

קמתי מאוחר. פחות מאוחר ממה שקמתי אתמול. התפללתי יחיד. אחרי זה עשיתי כמה דברים בבית. אתמול יה לי קצת נפילה. ראיתי כמה דברים במחשב. יצאתי מהר ככה שאיני מחשיב את זה כנפילה ממש. הבדידות הזו מכבידה עלי. לבד כל היום. חוץ מבערב כשהמשפחה חוזרת הביתה. אני שם לב שגם כשאני צופה- אני לא אוהב את החלק של האקטים ממש. אני אוהב את העלילה מסביב. את הספור. את החוויה של ה"קשר". את החוויה שקורה משהו. שיש "ביחד". קשה לי הבדידות. אבל לפעמים, כשאני מתגבר ולא נכס למחשב, הבדידות הזו היא אהובה עלי. היא שמחה. היא שלווה. היא התמלאות פנימית. לפעמים אני חש מחובר לה'. אחרי לימוד טוב. ואז אני שמח. אני שם לב שזה לא רק הפו' שמכאיבה לי- זה גם כשאני סתם במחשב במקום להיות עם עצמי. אני יכול לשכב על הספא שעה-שעתיים סתם כך וזה יעשה אותי שמח. כי הייתי עם עצמי. ולהיות במחשב 20 דק'- וזה ידכא אותי. יחליש אותי. מרגיש טוב היום. מרגיש מחובר.

כתבתי לעצמי אתמול:

לא יודע מי אני
לא יודע מה רוצה
אין לי שליטה עצמית
ואת עצמי איני מוצא

מרגיש אדם עני
כשלבסוף אני יוצא
אין חבר ואין עמית
ואין קו שאיני חוצה

לא רואה שום הבדל, שום שוני
משום דבר איני מרוצה
הכוח שלי מתבלה, זה סם ממית ומכלה
ואת חיי הוא ממצה (לשון תמצית)

את כל אויבי אני רוצה לרדוף
מרגיש דפוק כמו התוף
אני מופקר כמו החוף
רוצה את הכל לחטוף

איני חשוף אני מוסתר
כמו הנוף
אני שקוף וזה מפחיד
מרגיש שעוד מעט הסוף (בקטע טוב)

יש חברים יש משפחה
ואישכהו מרגיש כמו שפחה
יש לי עצבות ואין שמחה
ועל השכם אין טפיחה

אין קירבה ואין שיחה
ופנימיותי כבר נלקחה
כל מה שיש זה שיכחה
וכבר לא חש לתוכחה

ישר כח שאתה מחיה את האתר פה

תחושה של יובש כללי. הכל מרגיש לי טכני כזה. לא מרגיש מחובר למה שאני עושה. התפילות חסרות רגש וחמימות פנימית. לא יודע. מצד אחר כשאני מתבודד אני כן מרגיש קשר פנימי ודבקות. אבל זה רק אם אני מתכנס פנימה. כשאני עסוק בשטף החיים הרגיל- זה מרגיש יבש. לא יודע.

היו לי עליות וירידות במהלך בין הזמנים. אבל אני מרגיש שאני מסיים אותו בטוב. 9 ימי נקיות. נראה לי שהצלחתי לזהות את הצרכים שלי. את מה שאני מוצא בפוי'. אני יוצא מבין הזמנים יותר שליו. יותר רגוע. יותר מודע לגעגוע. פחות רואה את עצמי כאדם גרוע. כבעיה. יותר שמח. יותר קשור לחברים שלי. יש לי יותר אינטימיות עם עצמי. כמובן זה לא ערובה לשום דבר מבחינה מעשית אבל מבחינתי זו התקדמות גדולה. אז היו לי נפילות וקשיים, עליות וירידות אבל עכשיו אני חש איזון.





הפחד שלי הוא שאני אשכח את כל זה. שאני אאבד את עצמי שוב בשטף של הלימודים, העשייה, וההישגיות שיש לי בישיבה. זה משתק אותי קצת. זה מייאש אותי קצת. מוציא את הרוח מהמפרשים.

אני מפחד שבפעם הבאה שאחזור הביתה- ארוץ ישר ל... כמו שהייתי עושה עד עכשיו. תמיד, תמיד הייתי חושב שזהו, מצאתי את שחסר לי ואז הייתי חוזר הביתה ו...

אני מפחד. אין לי וודאות. יש מלפני חושך. העתיד לוט בערפל.



זה לא נותן לי לבטוח בעצמי. זה לא נותן לי להיות שמח לגמרי. להיות משוחרר לגמרי (במקומות הנכונים, אני לא מדבר על הפקרות).



לא יודע מה לעשות. אשמח לעצות. 



שבוע טוב, חודש טוב.



נ.ב

זה שונה משאר הפעמים בגלל ששאר הפעמים הייתי חש ש- "זהו, זו הייתה הפעם האחרונה" כשהייתי בישיבה- שהיא מקום נקי שפשוט אין לי את האפשרות ליפול בו (אוננות כשלעצמה אינה אופציה בשבילי) והפעם אני חש משוחרר מהפוי' גם כשהייתי בבית (ששם כן יש לי אפשרות ליפול).

אני חושב שעצם זה שאתה כותב שיש לך איזו שהיא התקדמות זה דבר מדהים, וזה שאתה מפחד מהעתיד זה דבר הגיוני ומראה כמה אתה רוצה לנצח במלחמה הזאת, אצלי בתקופות הטובות אני מפחד, בתקופות הגרועות אני אפי' לא מפחד אני שקוע בזבל ומיואש...
תודה לך על הכל 
בהצלחה

תודה רבה! חיזקת אותי. שימחת אותי.

מזדהה עם התחושות, הערפל יכול להיות לפעמים חזק ואנחנו לא רואים מה קורה איתנו, מסתחררים מהפורנו ושוב נופלים, גלגל...
בעזרת השם תמצא את הדרך לדעת מה עובד עבורך, הכי חשוב לא להתייאש

אבא. כואב לי. אני מתגעגע אליך. אני רוצה להכיר אותך. לפגוש. בלי לחשוש. 
אני מפחד,אבא. אני מפחד. 
פגעת בי. הכאבת לי. השפלת אותי. 
דרכת עלי. רמסת אותי.
אני רוצה לסלוח לך, אבא. אני באמת רוצה.
אבל כואב לי. אני כועס עליך. אני מאוכז ממך.
בגדת בי אבא. היית אמור להיות מי שאני יכול לסמוך עליו. להישען עליו. 
מישהו שיהיה מקום לכאב שלי. אבא. כואב לי. כואב.
אני בודד. אני לבד. 
אני כבר לא בוכה אבא. אני מנותק. אני משותק. אני מרותק למקומי מתוך הלם פנימי .
אני מפוחד. אני מאוים.
אתה צעקת עלי אבא. וכעסת עלי. והרבצת לי .  והשפלת אותי. 
זה שורף אבא. אני רוצה להתקרב אליך. להכיר אותך. לפגוש אותך
 אבל אני מפחד לעשות את זה. אני מפחד. 
וכואב לי אבא. כואב לי.
כואב.

לא יודע מה אני מרגיש. אין לי שם לתחושה. מעין יובש כללי. חוסר כוח. חוסר טעם. כל דבר שאני עושה חסר טעם. אין לי כוח לכלום. לא כי אני עייף. לא כי לא ישנתי טוב. פשוט כי אני לא מוצא עניין. לא יודע מה זה. אני לא עצוב. לא בודד. פשוט יבש. יבש. שום דבר לא מעניין. כאילו נגמר לי הסוללה הנפשית- אבל אני לא חש ייאוש.

מישהו מכיר? -קרה למישהו? מישהו יודע מה זה אומר ומה אני צריך לעשות?

אשמח מאוד שתענו. שתעזרו. שתכתבו מה שאתם חושבים (גם מי שזה לא קרה לו). עצם זה שאתם מגיבים נותן לי כוח.

תודה.

נראה לי שאני קצת מכיר את התחושה, אני לא ממש יודע להגיע מאיפה זה בא ומהם בדיוק הגורמים לתחושה, אבל נראה לי שזה מאיזה שהוא מקום של חוסר סיפוק, איזו שהיא תחושת ריקנות, תחושה שאני לא עושה מה שאני צריך לעשות או שאני לא עושה מספיק, וזה מייצר תחושת יובש, 
ונראה לי שזה גם אחד הגורמים לאו"פ, איזו שהיא תחושה לא טובה בחיים שגורמת לרצון לריגוש.
מקווה שעזרתי 
בהצלחה אחי
מחזיק לך אצבעות

תודה ררבה
באמת הרגשתי חבר תועלת היום.
אני מרגיש לא רציני.
כשקשה לי, כשאני עייף, אני מאבד את העשייה והמיקוד.
אני נהייה מפוזר ושטותי.
זה מעציב אותי. זה מתסכל ומכעיס אותי.
הרבה פעמים החלטתי להיות רציני יותר אבל משום מה ז לא מחזיק מעמד.

אני לא יודע מה אתה בדיוק מתכוון שהחלטת להיות רציני וזה לא עובד, אבל נראה לי שאני מכיר את התחושה
לדעתי להחליט להיות רציני זה לא עובד כי אין בסיס להחלטה, החלטה כזאת צריכה לבוא עם קבלות או מחייבים כל שהם וכדו'

תודה.
אני מדבר יותר על תחושה כללית. 
לא על משהו ממעשי.
עד עכשיו כבר עבר לי.