היום בצהריים כתבתי בטבלה כך:

מקרה:
עשיתי טעות בעלת השלכות לעוד אנשים.
רגשות:
לחץ. בושה. שנאה עצמית. אובדן. פלד. בדידות. לא חשוב.
פעולות:
לא יודע. החתונה תעזור אבל לא יודע מה לעשות עד אז.

אח"כ כתבתי כך:

מפחד מזה ששוב פעם ישנאו אותי.
מפחד לחוות שוב את הכאב.
מפחד שילעגו ויצחקו עלי.
מפחד שיכו וישפילו אותי.
רק רוצה שמישהו יאהב אותי.
יאהב אותי כמו שאני באמת.
רק רוצה שסוף סוף גם יקשיבו לי.
יראו אותי כמו שאני באמת.
רק רוצה קשר ודבקות.
אהבה שלווה קירבה וגם אינטימיות.
רק רוצה שמישהו יקבל אותי.
יראה מעבר למה שיש בגוף.
כואב ומפחד כשכועסים עלי.
עצוב וגם פוחד כשמתאכזבים.
קשה להתמודד- זה די סוגר עלי.
ונמאס לי כבר לקחת אחריות.
כן, זה באשמתי- אני יודע.
אבל את הכאב שלי- אף אחד לא שומע.
ועמוק בלב אני דומע.
ולא נותן לזה בחוץ לנגוע.
בפנים אני כ"כ כ"כ פצוע.
בקושי, בשנאה, ובחולשה אני שקוע.

גם היום הרגשתי משהו דומה. לא יודע.
לפעמים אני חש מרוחק מעצמי. לפעמים אני מרגיש שאני לא מכיר את עצמי. 

היום בצהריים הרגשתי שקורים אצלי דברים מעצמם. שאני לא נמצא. שרצות מחשבות, רגשות, תהליכי ומהלכי נפש בלי ש"אני" הייתי. כאילו אני צופה מבחוץ. הרגשתי חסר אונים. זה הפחיד אותי. 
בערב הרגשתי יותר קירבה לה' יתברך.
לילה טוב.

אין לי כ"כ מה לומר
שיהיה לך בהצלחה
בלי נדר אתפלל עליך

תודה רבה על שהתייחסת אלי. חיזקת אותי.

היום הרגשתי חי יותר. שמח יותר.
פועל יותר. ממוקד יותר.

זאת- בערב התפזרתי. לא הצלחתי לכוון בתפילה. נהייה לי מעין ריגוש כזה שהסיח אותי.

בשלב יותר מאוחר-עלו לי כל מיני הרהורים כאלה. דחיתי אותם.
כל מיני זכרונות מהעבר.

עכשיו אני מרגיש שליו. שמח. מחובר. טוב לי.

באמת טוב לי.

מה יש לומר
כל הכבוד לך
זה כל כך קשה להשליט את השכל על הרגש, ולהפנים ש"זה לא מה שאני רוצה"
זה כל כך קשה
בהצלחה הלאה

היום בבוקר הייתי חולה. קמתי מאוחר.
במשך שעה+ שכבתי במיטה סתם כך וכמובן- עלו לי הרהורים. לא ניצלתי מהם 100% אבל ההתמודדות הייתה שונה מפעמים קודמות.

היה ברור לי שאני לא רוצה בזה. שזה לא יעזור לי. אז פשוט לא עשיתי את זה. והם המשיכו להגיע- ואני המשכתי לדחותם. 

ולבסוף, כשקמתי, חשתי טוב (נפשית. פיזית הייתי גמור). חשתי שלם. בטוח. שמח.

אשריך
אין יותר רע מהתחושה ברגע שאחרי הנפילה
ואין יותר טוב מהתחושה ברגע שאחרי ההתגברות
בהצלחה הלאה 

תודה רבה. 
שמח לראות שאתה עם 16 ימי נקיות.

אני עכשיו בדרך הביתה.
הרצון להנאה כבר מתחיל לעבוד.
אין לי מה לעשות בבית- זו הדרך להפחג את השעמום.

אני מפחד.

אני יודע שאני לא רוצה בזה, שאני לא רוצה את זה.
אבל עדיין יש לי תחושה שזה מה שאני הולך לעשות.

אני מפחד.

אין לי עם מי לדבר, אין לי למי לספר את מה שעובר עלי.

אני מפחד.

אין לי ביטחון. אין לי שלווה.

לחץ, לחץ.

אני מפחד.

אין לך את המספר טלפון שלי?

וגם את המספר שלי יש לך.

אין לי את של שניכם.
אני זוכר שהיה לי מתישהו אבל איבדתי.
אשמח לקבל עוד פעם.

בכל מקרה זה יותר תחושה שיש לי (שאין לי עם מי לדבר ואף אחד לא מבין אותי ושלאף אחד לא אכפת) מאשר מציאות.

תודה רבה על האיכפתיות.

חבל שאין הודעות פרטיות

יצא לי לקרוא את הפוסט הראשון שלך (די באיחור אני יודע חח).
אבל רוצה לומר לך שאתה השראה! איזו אומץ, איזו כנות, אילו כוחות יש בך. מעריך אותך מאוד. אין לי מילים לתאר את הצער והכאב שחווית - ומתוך כל זה צמח הרצון להשתנות. משהו בך לא כבה, ולא יכבה. נכון שהרגלים קשה לשנות - לא לפחד. להתמיד. זו עבודת חיים. אין גיל או זמן שקובע שמאוחר מדי - גם אם אתה עדיין בן 21/22/23 וכו', אין לזה משמעות משום שלכל אחד ההתמודדות שונה. אין קו שאומר, אוקי אתה כבר היית אמור להתגבר על זה ממזמן - והבשורה היא שיש תקווה. יש אור בקצה המנהרה כלשונך
כ"צופה מהצד" אני מרגיש שאתה אדם עמוק ורגיש. השירים המעולים שאתה כותב מעידים על כך. 
יפה לראות שהשירים הם חלק ממך, מניח שאתה מרגיש מסופק לאחר כתיבת שיר, שאתה מרגיש שלם ושמח.
תמשיך לכתוב שירים. תודה על הזכות להיחשף לעולם הפנימי שבך - זה דורש המון אומץ מצידך. אשריך!!
זה בסדר להרגיש לא שלם או לפעמים מנותק. קורה לכולם. אני רואה בזה הזמנה להתחברות ולחקירה עמוקה יותר של עצמך.
מתפלל שתצליח, ושנצליח כולנו להתגבר על הכל ולא להתייאש אף פעם.