תודה לך שוקי. ותודה גם לכל האחרים שקוראים את מה שאני כותב. כשאתה כותב שאתה מקבל כוח ממה שאני כותב אני מתמלא שמחה. לי זה אומר שאני נעשה חלק מן השלשלת. שיש לי את הזכות שלא רק לקבל כוח מן הפורום ומן התוכנית. שהחסד זורם גם דרכי.
כעת בוקר של יום חדש מה שאומר שאת יום אתמול כבר איני יכול לקלקל. היום העשרים ושישה מצטרף למניין.

אני טרוד מאוד בימים אלו. וברקע יש מתח גדול בגלל נושאים שאין לי עליהם כל שליטה. חרדה גדולה ממה שאני קורא בעיתונים וחוסר אונים בפני המשמעויות האפשריות שלו.
יש לי דרך בדוקה לטפל בזה. ז"א היתה לי דרך לפרוק את המתח ולנוס ממנו אל ההתמכרות. כעת משויתרתי עליה, אני חשוף וחש את הגלים הגואים של החרדה. אני מתפלל שאעמוד בפניה. 
הלואי שנזכה ליום שקט ונקי.

גשש היקר, הדברים שאתה כותב נפלאים ומחזקים. זה אכן נותן כח לקרוא על ההתמודדות שלך.

אותי לימדו לעצור ולומר את תפילת השלווה. לאט לאט אני מבין שלא רק שיש נושאים שאין לי שליטה עליהם, בעצם אין לי שליטה על שום דבר חוץ מאשר על עצמי, וגם זה בערבון מוגבל. לכן אני מבקש:

אלי,

תן לי את השלווה לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם.

את האומץ לקבל את הדברים שביכולתי לשנות.

ואת התבונה להבדיל ביניהם.

רצונך ייעשה ולא רצוני.

בס"ד
גשש יקר !
קראתי את הפוסט המדהים הזה ועיני התמלאו בדמעות...
אתה כותב מדהים מיטיב לתאר את תחושותינו לפני הנפילה ...
המשך כך, התחזק בדרכך ומתוך כך תחזק את כולנו...
(יישר כח גדול על הכבוד שאתה יודע לכבד גם אם זה לא בדיוק דרכך...)

תודה לכם סוד, מי אני, צדיק, שוקי וכל החשובים האחרים שקוראים ואף משאירים עקבות כאן לאורך הסיפור שלי של המאבק. ראשית אוסיף למניין את יום האתמול - זה שאפילו אני לא יכול בשום צורה ואופן לקלקל.  עשרים ושבעה ימים נקיים! לגבי היום - אל יתהלל... מחר בע"ה אספר את סיפורו של היום הזה.

אני מבין כעת יותר ויותר איזה תפקיד חשוב היה לשימוש בחיי. כעת כשאני נאלץ להתמודד בלעדיה בגלי החרדה הקיומית שהכותרות המתלהמות מעוררות בי, אני מרגיש חשוף וחסר הגנה לחלוטין.  זה ממש מגוחך לחשוב על התגובה הציונית ההולמת שלי אל מול האיומים - ללכת לאיבוד בתוך השימוש עד דלא ידע. אבל מה אני עושה בלי זה? 
אני מבין היטב למה מפנה אותי הפורום "כתחליף" לשימוש. אבל תפילה? הרהורים? כניעה? צעדים? כל המושגים השקופים והעדינים האלו... אני חש צורך כביר במשהו שיחצוץ ביני לבין המציאות הנושכת הזו. לא צעיף, שכפ"ץ!
אני יודע. עבור אנשים מסויימים יש המון הגנה ונחמה באמונה. לו יהי חלקי עמהם. אבל בינתיים - קשה!

יום נפלא לכם וכל עם ישראל

 

אשריך גשש

אתה מגשש במקומות הנכונים ולאט לאט מגיע למקומות הנכונים

המשך בגישושים

בוקר טוב לכולכם.
ובכן - כאילו שזה עניין פשוט של סדר ומנייה, התווספו עד ליל אמש עוד שלושה ימים למניין. עשיתי חשבון מחודש והסתבר לי שטעיתי "לטובתי" בספירה. הרווחתי עוד יום נקי, וזה אומר שלושים ואחד ימים.
לומר שזה לא מובן מאליו זו הפחתה קשה מגודל המעשה. שלושים ואחד ימים שבחלקם העניין נראה כמשחק, ובחלקם האחר- גוג ומגוג. בכל פעם שהתחלתי להתנמנם - חטפתי חזק, ומצאתי עצמי ללא הגנות וללא כלים. לא יודע מה שמר עלי, איך יצאתי מזה שלם, ואיך זכיתי בשלושים ואחד ימים של חיים שלא ירדו לטמיון.

הבוקר הרהרתי בחולשה שלי אל מול הפחדים והחרדות שקוראים וכוספים לתאווה שתעמעם אותם. ראיתי איך אני מזין את הלהבות בכך שאני מתעדכן בכל חדשה רעה. ראיתי במה זה עולה לי. זו לא רק הסכנה שאפול לתאווה. מדובר בעמוד הענן השחור שמוליך אותי במדרון, מחליש ומדלדל אותי.  הרי אפשר לסמוך על אחמדיניג'אד ומורסי ואסד וכל החברותא של חובבי ציון הללו שימשיכו לספק לי סיבות מצויינות לפחד.

ואז חשבתי על "סור מרע ועשה טוב" בכל מיני מובנים, והכלאתי בין הציווי הזה למצבי, ופתאום התבהר לי משהו שקשור ל"פעולות ההפוכות" שהתוכנית מדברת עליהן.

אין שום משמעות ל"סור מרע" כשלעצמו! הרע לא נבהל מזה שאני מכריז שאני סר ממנו.  אלא "עשה טוב" הוא שמקהה את שיניו. שכן הטוב מצמצם את מקומו של הרע כשם שהרע מצמצם את מקומו של הטוב. ולא הטוב או הרע כשלעצמם.  המעשה הטוב או המעשה הרע הם שפועלים זה כנגד זה! מכאן מתבהר לי הציווי הדוחק של התוכנית: לעשות. ואני מבין מדוע "כניעה" גם כאשר היא דרמטית וסוחטת דמעות כלל אינה מספיקה. אני רואה וקורא ולומד מחברים שנכנעים לתפארת - ונופלים שוב ושוב. הם סרים מהרע, אבל הרע אינו סר מהם.
ומכאן אני חוזר אל הפחד שמנהל אותי. אין לי שום סיכוי לכבוש אותו, להתמודד אתו או להתעלם ממנו. הוא אזרח של קבע עם זכויות של  דייר מוגן בנשמתי. אבל אם אני מרחיב מעט את הרעיון של סור מרע ועשה טוב, אני מבין שהפסוק שלי הוא - סור מפָחד ועשה מעשים של אומץ! רק מעשים של אומץ יכולים לצמצם את מקומו של הפחד בחיי.
אבל מהם בכלל מעשים של אומץ? איזה מן מושג תמוה זה?  כאן בא מושג ה"פעולות ההפוכות" ללמדני מהם מעשים של אומץ, ואז זה נעשה פשוט: אם אני יכול לאתר מעשים של פחד בחיי - אדע במדוייק מהן הפעולות ההפוכות הדרושות.
וכשאני מתבונן  מסתבר לי שחיי זרועים במעשים של פחד. אני לא רוצה לייגע אתכם בפירוט, אבל פתאום מסתבר לי שחלק גדול ממעשי וממערכות היחסים שלי מנוהל ע"י הפחד והבהילות שהוא כופה עלי.
אז היום קמתי ועשיתי מעשים של אומץ בבית. קצת לסדר ולתקן דברים שהזנחתי בגלל ש"חבל להתעסק בשטויות כאלה בזמנים כל כך קשים", וקצת להתייחס אחרת לבני הבית שחיים עם עננת הדאגה שלי, וכיו"ב...
וראה זה פלא: אחמדיניג'אד לא הצהיר שהוא מתחיל לאכול בהכשר בד"ץ, נסראללה לא הניח תפילין הבוקר, ובכל זאת הרבה יותר קל לי על הלב. הייתכן?

וכאן המקום להודות ולברך את התוכנית ואת הכוחות שמאחוריה. שכן מניין לי הרעיונות המבריאים האלו? ומי מכוון שייקלטו בליבי? ומה נותן לי כוח להיחלץ מן המדרש ולצאת אל העיקר - אל המעשה?  כל כך הרבה חסד!
יום נפלא לכם. יום של מעשים של טוב ושל אומץ!

ראשית כל מה ששמר עליך ברור כי זה הבורא יתברך שמו בראותו את "גיששוך" ואת מאמצך הכבירים

ובכל מקרה הימים הנקיים לעולם לא יורדים לטמיון. הם שלך לנצח נצחים. גם אם חלילה תתרחש נפילה זה עדיין לא סותר את הימים ההם.

הזכרת לי איך לפני כשש עשרה שנה לא עשיתי כלום כי אני עדיין בשלב של "סור מרע" ועוד לא הגעתי למצב של "עשה טוב".

ברור שהתוצאה הית הרסנית לחלוטין שכן בפועל נמנעתי מכל מעשה טוב מעבר לבסיס (שלוש תפילות תפילין ושאר ירקות) שמוכרחים לעשות ע"מ לא לההיפך ל"שייגיץ" בעוד שהרע חגג בכל עוזו וכל פעם שאיימתי עליו הוא ברח מתחת לשולחן חיכה שאני יקום ומשך לי ברגל....

תודה גשש על הדברים הנפלאים.

ניכרת ההחלמה בדברים שלך. האם תועיל לשתף אותנו ברשמים מהקבוצה שאתה משתתף בה?

הספירה כעת מתנהלת בשביעיות. ממפגש קבוצה אחד לבא אחריו. חמישה מפגשים עד אתמול, כפול שבעה ימים זה - 35 ימים נקיים! איזו גאווה שקטה זה להצהיר את זה יעני בצניעות בקבוצה, ולקבל כפיים...

עלתה שאלה במקום אחר בפורום לגבי מיעוט החילוניים כאן. השאלה קיימת גם כנראה בקבוצות. לא יודע איך זה בקבוצות אחרות, אבל בזו שאני חבר בה - אני היחיד. הקבוצה שלי נמצאת בעיר שכנה, חרדית, ויש לי תחושה של מעבר גבול כשאני נכנס בשעריה.
כמה מילים על הקבוצה הדוסית שלי (שלי!): ראשית זה מבטיח אנונימיות מופלאה. אני על כוכב אחר והסיכוי לפגישה מביכה שם אפסי. נחמד מאוד כנגד החששות הראשוניים שהיו לי לפני הפגישה הראשונה.
אבל! העובדה שאיני שומר מצוות בטלה לגמרי בקבוצה. יש שם אנשים, מכורים. וגם אני שייך לשתי הקטגוריות האלו.
אני אסיר תודה על קיומה של הקבוצה. אני מקפיד להגיע לכל פגישה. מקשיב, לומד, מדבר. משוחח עם חברים שם על מה שבאמת חשוב לכולנו.
יש משהו כל כך נואש, מצחיק ואנושי בחברים שמגיעים לפגישות. אין סיכוי לראות את זה בשום מקום אחר. בעולם הרגיל כולנו נראים, נשמעים ומתנהגים "כמו שצריך" החזות שאני מראה ורואה בד"כ זה כמו פיצה: הכל גלוי לעין על הרקע השטוח והאחיד. כמה משעמם ושיקרי.  ובקבוצה? איזה טיפוסים! איזה מגוון! סופסוף יצורים תלת מימדיים: מלאים ביצרים, ברגשות, בנפתולים וספקות. אנשים שנאבקים, שמודים בכשלונות ובחולשות בפה מלא. אף אחד לא מבזבז זמן על עשיית רושם. האמת היא המטבע היחיד העובר לסוחר בקבוצה.  ובחבורה כזו - איזו הזדמנות זו בשבילי לתרגל אנושיות וכנות ולא את הפוזה המכובדת שאמצתי לי...

אני אסיר תודה על הקבוצה. על הקשרים שנרקמים עם חברים, על הטלפונים, על הקשר עם עולם האמת.
כל טוב לכולכם

שלום גשש
לא יכולתי להתאפק ושאלתי חברים מקבוצתך (החברים איתי בקבוצות אחרות, אני בשלושה)
וסיפרו לי על בחור חביב ורציני, שעובד תוכנית במלא הרצינות,
אז שיהיה בהצלחה בצעדה,
מה שמענין שבקבוצות כל המחיצות נעלמות , לא מזמן ראיתי בקבוצת בית שמש שני אנשים מבוגרים מתחבקים,
זה היה סוריאליסטי האחד חבוש מגבעת רחבת תיתורא כמנהג הנטורי קרתא, והשני קיבוצניק גלוח ראש מקועקע בסמלי בודהה,
מה יכול להביא אותם לפונדק אחד? מה יכול להוות מכנה משותף עבורם?
תשובה: המחלה....

בהצלחה חבר
מוטי

תודה גשש, תודה מוטי - התחברתי מאוד.

אני משתתף בקבוצה די גדולה שמתקיימת באזור מגוריי (ארה"ב) ורוב מוחלט של המשתתפים גויים. מדובר על מגוון מדהים של אנשים שביום יום אין סיכוי שהייתי מחליף איתם מילה יותר מאשר שלום. כאן אנחנו חברים ואנחנו חולקים ביחד כל כך הרבה שזה לא יאומן.

בתחילה לא רציתי ללכת לקבוצה הזאת וטענתי שאני צריך קבוצה שיותר מתאימה לרקע שלי (הייתי נוסע מרחק גדול כדי להשתתף בקבוצה כזאת). הספונסר שלי לא הסכים וטען שיש לי המון משותף עם החברים בקבוצה הזאת כיון שכולנו סובלים מאותה בעיה וחולקים את אותו פתרון. עשיתי כהצעתו ולא התאכזבתי.

וואו!!

עד אתמול אני "בזבזתי זמן על לעשות רושם"

ההכרה כואבת עד להחריד ואני חייב שוב להסתפק בזה לבנתיים.

גשש יקר, יש  תועלת גדולה מלקרוא ההודעות שלך לאורך הזמן, התהליך מדהים. אני מאחל לך שיגיעו זמנים שלא תחוש שהצניעות והענווה הם 'יעני', שתרגיש שמחיאות הכפיים שייכות לכח עליון. 

למוטי, יפה לך, אהבתי. אוסיף רק פרט נוסף שלא כתבת אודות הקיבוצניק הגלוח והמקועקע, זקן(!) דווקא כן יש לו...

איפה היינו פוגשים אנשים מקסימים שכאלו? היכן עוד נוכל לראות אנשים רחוקים כל כך, יריבי נפש אידיאולוגיים מרים, בוכים מהתרגשות האחד על כתפי רעהו. פשוט כיף.

לסיום, מחשבה שהתגנבה למוחי: אולי בגלל זה הוא נתן לי את המחלה הזו?