שלום לכולם!
נקי מאו' יום 1
נקי מפו' 6 ימים
נקי מתכנים יום 1
עשר שמעון תודה רבה על הזוית הנוספת. באמת מעריך ושמח שהבאת אותה. אבל לגבי עצמי, כפי הנסיון וההיכרות שיש לי עם עצמי, זה לא נכון. שבעתי מספיק דכאון ויאוש בחיים. אפשר לומר שמאז שעמדתי על דעתי בגיל 12 לערך שם השכל התחיל להיות מרכזי ועד גיל 19 שבו פגשתי את דרך התורה חייתי ביאוש ודכאון. מגיל 15/16 התחילה ההתמודדות עם או' ופו'.
היאוש הגיע לדרגות חדשות. פרש טלפיו ושלט על כל פינה בחיי. לא עצר. נגס כל חלקה בריאה. עד שלקום בבוקר היה בלתי אפשרי. ממש. ימים ושבועות שלמים שאני קם בבוקר פותח את העינים ומצטער שפתחתי אותן. מצטער שאני לא יכול להיעלם מהעולם הזה, להתנתק מהדעת והמודעות המכאיבה. נשאר לשכב במיטה כמה שאפשר כי למה לי להשקיע אנרגיה בלקום מהמיטה? כל עבודה היא מיותרת שהרי אינה מובילה לשום ערך. הרגשתי מסכן. פשוט מסכן. אני צריך רחמים. ואין מי שירחם אותם. יאוש = מסכנות.
העבודה שלי כפי שאני מבין אותה, היא להוסיף חיים. לטאטא את היצר. זה נשמע כמו הדחקה אבל זאת לא הכוונה. תכליתו וכוונתו זה לא לעצור בעצבות. העצבות היא רק הדלת שלו פנימה. המנדט להקים ממשלה אם תרצה. מישם הוא יכול לקבל כוח ולהתחיל לעשות שינויים של ממש בחיי.
כשם שהוא מכוון בקצה להמית כל פיסה של חיים - קימה בבוקר עשיה, שמחה, רגישות לחברים ומשפחה, דבקות והתרגשות ועמל בתורה הקדושה ובקשר עם ד' יתברך. מידה כנגד מידה. כל מלחמתי בו - לבנות חיים מפוארים. לשמוח. לעבוד ולעמול ולהעריך את החיים. לקום בבוקר לפתוח את העיניים, מאליו מתגנב לו חיוך קטן כזה שבלי צורך במילים אומר איזה כיף שהתחיל עוד יום. לא כתלות ברגש. אלא מתוך הערכה אמיתית לחיים שהם מלאי ערך וטעם.
ודאי שאני נלחם גם בו ישירות בנשא התאווה - סופר נקיות ועובד. משתף עם חברים מקים גדרות, מתיעץ, פותח מעגלים. מוכן לעבוד קשה כדי להשתנות. לעשות דברים לא נעימים וקשים ומביכים. בוחן את מצבי מידי פעם אולי אני לא בכיוון? אולי צריך לנקוט בדרכים חדשות? אולי משהו בתפיסה שלי לא מלוטש?
אבל אני לא מדמה לעצמי שזאת תכלית הכל - לא ליפול. זה סימן. אם יש ציור כזה שאני מצליח לא ליפול אבל כל היום אני בחידלון גמור של עצבות ובטלה - זאת לא נקיות.
עוד אוסיף ואומר, כפי שאני משתדל להזכיר לעצמי מידי פעם, הביקורתיות שלי היא לא פרופורציונלית. אחרי נפילה היצר בא אלי עם זקן וחליפה ודורש ממני קדרות. ללכת בכבדות, בפרצוף חמוץ, להתמסכן, לשנן ולהדגיש כמה אני דפוק ורע. כמה אין ערך, הכל מרוסק וגמור. הרסתי הכל. אין לאן לרוץ ועל מה לעבוד. הכל מת. להראות לי איך כל העולם נגדי. לציר לי מבט דמיוני שאני רע! שהכל רע בחיי. על זה אני רוצה להתעכב - השמחה היא מבט האמת. היא לא 'עידוד' עצמי דמיוני כזה. היצר החצוף לא מספיק שמדגיש את הרע שכן עשיתי הוא מוסיף לצבוע בשחור את הכל.
השמחה, כפי איך שאני משתמש ומבין אותו, לא מטשטשת בכהוא זה את הרע. אלא אומרת את האמת. השמחה לא אומרת לי הכל טוב לא קרה כלום תמשיך קדימה. אלא נותנת לי יכולת לקום ולחיות. עכשיו כשאני חי והמציאות לא התנפצה לרסיסים - אני יכול להכיל צער על בעיות. ולתקן אותן. עכשיו אפשר להתקדם. עבורי יאוש הוא חוסר אמון בחיים עצמם, חוסר אמון בסדר ובערך החיים וממילא חוסר רצון לחיות. בדיוק כמו שהיצר רוצה.
בזה גם ביארתי כוונתי לטאטא את היצר - לגרש את הזקן עם החליפה הזה שבא לנסות לייעץ לי רעות באצטלה של צדיק.
להבנתי היום, בשבילי הכי נכון לתת פרופורציה הגיונית בין המבט על החיים לבין לחיות את החיים עצמם. כאותו זהיר של המסילת ישרים שהלך לקיצון השני - מרוב התבוננות על הדרכים שלו - אין לו דרכים.
המשתוקק היקר תודה רבה, מסכים לחלוטין. אם העידוד שלי את עצמי מביא לקידוש החסרונות והמעטה בעבודה המוסרית זאת לא שמחה אלא נצרות. זה לשקר לעצמי שהכל טוב העיקר שתרצה טוב. בע"ה מתפלל לד' להוסיף כוחות ודרכים חדשות בהחלמה.
---
מזכיר לעצמי שאני בימים ראשונים לנקיות והם תמיד הקשים ביותר.
ב"ה ממשיך קדימה בשמחה.
משתף שב"ה כמו שקבעתי אתמול הטלפון נשאר בבית מדרש ללילה. בע"ה אשמח שאם אני שוכח תתזכרו אותי לעדכן על זה שלא אקח אותו לחדר בלילות מתוך הרגל.
חשבתי קצת אולי אני צריך לנסות דרכים חדשות כמו 12 הצעדים.
ועם זאת אני לא חושב שמיציתי את הדרכים הנוכחיות כדי לומר שאני בדרך ללא מוצא וצריך לחשב מסלול מחדש... אני חושב שאני על דרך טובה שמצריכה סבלנות וגבורה. גבורה לא בונים בלילה אחד.
ועדין, משאיר את זה במחשבה. לא שולל. אעשה מה שצריך בשביל להחלים.
לסיום, באותו נושא, אשתף בסיפור ששמעתי על בעל התניא (או אחר מגדולי החסידות לא זוכר):
אחד מיתומי העיר מתחתן ואנשי העיר התגייסו לספק כל צרכי חתונתו. עמלו רבות וקשות וב"ה העמידו חתונה. אחראי המשטרה הגוי ראה כמה חשובה להם החתונה והחליט בערמה ורשעה לאסור את היתום ולדרוש סכום כסף גדול לשחרורו מתוך ידיעה ברורה שלא יוכלו לסרב.
וכך באמת עשה. בעל התניא ושני חבריו הרבנים חשבו מה לעשות.
באותה העיר במקום אחר גר יהודי עשיר מומר.
אמר להם בעל התניא: אני הולך אליו.
אמרו לו: הוא לא יתן לך כלום.
אמר להם: אני הולך!
אמרו לו: אנחנו באים איתך.
אמר להם: בתנאי שאתם לא פוצים את פיכם.
הגיעו לפתח ביתו, פתח המשרת והחבורה המתינה לבעל הבית.
הגיע בעל הבית, בעל התניא מספר לו את הסיפור הכואב.
היהודי המומר מזיל דמעה. ואומר בהתרגשות - אשמח לסייע למצוה חשובה כזו!
הלך בזריזות לחדר אחר, חזר ובידיו של בעל התניא מניח - קופיק 1. (=אגורה)
שני הרבנים מביטים אחד על השני ונדהמים מקמצנותו.
אבל בעל התניא אמר לא לדבר...
ולעומתם בעל התניא כולו קופץ משמחה ומשבח את היהודי - וואו! אתה משתתף במצוה חשובה כל כך... אשריך ואשריך חלקך... וכו' וכו'...
יצאה החבורה מביתו והלכו לעירם.
לאחר כמה קילומטרים רץ אחריהם המשרת.
ומחזיר אותם לאחוזה.
בעל הבית בא אל בעל התניא ובידיו מפקיד - קופיק נוסף.
בעל התניא שוב משבחו ומאדירו על גודל מעלתו.
וכך שוב יוצאים לדרכם, חוזרים לארמון מקבלים קופיק וחוזר חלילה.
עד שלאחר כמה פעמים הגביר מביא להם לא קופיק אחד אלא את כל הסכום.
הוא כל חייו רצה להיטיב. אבל מי רוצה קופיק 1? כולם דחו אותו.
בקרבו, הם לא דחו קופיק. הם דחו את הרצון לתת.
אז בעל התניא ראה את 'שריר' נתינתו המנוון. ועשה לו אימון...
יש צד כזה שזה שייך גם בי. שריר השמחה שלי מנוון. כל פעם אחרי נפילה התרגלתי להתרסק יחד איתה בכל תחום אחר בחיים. התרגלתי שנפילה במשהו אחד היא קריסת כל המערכות וקץ כל הקיצין.
וזה נתן ליצר כוח. במקום להשקיע אנרגיה נגד כל חלק וחלק בחיי בצורה נקדותית - הוא יושב חזק על התאווה ומישם ממילא הוא מפיל את הכל. הוא הולך לארון חשמל ומפיל את השלטר הראשי...
בע"ה מתפלל להמשיך להתקדם בשמחה
כנגד כל הסיכויים רוצה טהרה
אם נפלתי אז אני קם מיד וכל רגע ורגע רוצה נקיות. כל רגע ורגע שווה, החיים שווים.
רק להיום.
שבת שלום.
הודעה מרתקת ומדהימה!! תודה רבה לך על הכתיבה! נהניתי מאוד לקרוא וכמובן הזדהיתי כל כך עם כל מילה...
גם היום היצר עושה לי את זה.. על כל פעולה הכי קטנה שלא תהיה על תאווה.. הוא מומחה בזה..
הדוגמא הכי טובה שיש לי היא מיום חמישי האחרון, עברו לידי במהלך אותו היום משהו כמו 20 מושאות תאווה.. חלק מהן בצורה מאוד פרובוקטיבית ומושכת.. פעם אחר פעם המשכתי להוריד את הראש. לוותר. להתפלל לאלוקים בכניעה כמה חזק הרצון הזה להסתכל כמה אני לא יכול מכוחי לוותר... יכול לעשות שריר פעם אחת.. פעמיים.. להחליט שאת זה אני לא רואה.. אבל בסוף זה יפיל אותי..
ואלוקים עזר וסייע..
בערב נתקלתי באחת מושאת המושאות מה שנקרא.. כמובן לא אפרט.. אבל משהו הכי קשה מזה תקופה..
בתחילה עוד ויתרתי עד שהיא נכנסה איתי לאותו קיוסק ועמדה לפני בתור... אז ברחו לי כמה מבטים עליה.. מבטים זריזים וקצרים.. אפילו לא כאלו שאאפס את ספירת המפוכחות שלי בגינם לפי ההגדרות שלי..
אבל הם היו מספיק ארוכים בשביל שהיצר יתחיל איתי בחשבונותיו הארורים...
אותם החשבונות שאתה מתאר כאן..
ואיתו מגיעה ההלקאה העצמית.. אתה לא שווה.. אתה אפס.. היא שולטת בך וברצונות שלך.. אתה עבד.. עבד לתאווה עבד לגוף הנשי.. היית נותן לה את החיים שלך אם הייתה מבקשת תמורת עוד מבט אחד.. תמורת משהו..
ומשם הדרך לדכאון קצרה.. ולעוד מבטים.. ועוד..
אסירות תודה שהפעם המשכתי להתפלל.. לא שקעתי למסכנות. התקשרתי לחבר לשתף לא נשארתי עם זה לבד..
ומאז המשכתי לוותר על מבטים. וזה אחרי שהיה ריב מעצבן עם האישה שנתנה לי ללכת 3 ק"מ ברגל הביתה..
וכמה תאווה שהייתה בדרך!! ומה תירוץ יותר טוב ללגום כעת שהאישה רבה איתי איך לא שוב על נושא ההחלמה שלי וזילזלה בי ובדברים שהכי חשובים לי בעולם?
אסירות תודה לחבר שהיה איתי על הקו.. שעזר לי לא להקשיב לראש שלי. שזו למעשה עצת היצר..
אוהבים ותודה על השיתוף!
