טוב, אז לא יודע להסביר הרבה יותר טוב, רגוע; "הזמן מרפא", "הזמן עושה את שלו" – אלו סיסמאות שעובדות 'רק להיום'. יש איזה קטע שאני כאילו מעדיף להדחיק ולברוח מהמציאות לחופש, למנוחה, לסרטים, לטיולים, לפטפוטים.
קשה לי ללמוד, להתרכז שיש עוד דברים של פתורים אצלי, שש עוד דברים פתוחים, שבעבודה – יש תלונות [אפילו שאינם מוצדקות עלי], שאני לומד תוך כדי תנועה, ובאמת יש הרבה הפתעות, זה בסדר שאני לא יהיה מוכן לנעשה.
מצד אחד תקופה קשוחה, מצפה לאיזה חלום וורוד, שאני יתחתן עם נסיכה מהסרטים שאני יוכל לשבת ללמוד, להתקדם רוחנית, להיות מחובר, שיהיה לי חופש מהחומר – אני כל כך תלותי בו, שזה כבר נמאס.
לא ידוע מדוע אני מפחד מצומות, נראה לי שיושב על הבסיס שאני מפחד מחולשה, מפחד שאני לא מרגיש הכי טוב, שאני התרגלתי לאכול ולשתות כמו עכבר... חס ושלום 'הלקאה עצמית'...
אנשים חושבים *שאני נשוי,* כנראה אני מחייך הרבה... וששואלים ומגלים שאני לא נשוי, ואפילו לא מאורס, וגם לא בעניינים – הם לא מבינים מה נסגר, אתמול אמר לי איזה רב מבוגר (נושק לשנות ה60), שאני קרוב אליו, שאני חייב להשים גבולות בקשר לאמא שלי, אתה חייב להגיד לה שאם את רוצה שאני יכבד אותך את לא מתערבת לי בשידוכים, זה מה שמונע ממך, אתה עייף מהכל ועוד שאמא שלך בעניינים זה מעייף בטירוף.
אמר והוסיף: אתה צריך לצאת עם בחורות, לבדוק, לנסות, משלוח עד הבית, זה מוצר, אוכל ובעיקר פיצה, אשה - צריך לחפש, והכי טוב זה לחפש יותר את עצמך ואז קל יותר למצוא את הצד השני, החיפוש, המסע – זה יותר בתפילה וחיבור, כי תכנית אין לי מה לעשות בשטח... זה לא תלוי בי (או בשפה הלמדנית: תלוי בדעת אחרים...).
