אוהבים.

באשכול הזה אני בעיקר כותב על הנושא של "איבדנו את השליטה על חיינו". אבל זה לא אומר שאין לי בעיה של "חסר אונים מול התאווה".

רוצה לשתף מחשבה הזויה. אתמול בלילה לפני שהלכתי לישון, חשבתי פתאום שכבר שכחתי מה ההרגשה של אוננות. אולי רק כדי להיזכר אאונן קצת. כמובן בלי לגמור, חבל לשבור את הרצף של הנקיות. 

אסירות תודה שמיד שזיהיתי את המחשבה, מסרתי אותה בקבוצה והלכתי לישון. 

היום גם קלטתי שפעם הייתי גם בניקיון מחפש באובססיביות את הפרצה שהייתה פעם בפלאפון ונסתמה, אולי התמזל המזל והיא נפתחה שוב. אסירות תודה שכבר מזמן לא חיפשתי את זה. 

יש דרך ותקווה. 

כמה מוכר הרצון הזה לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלימה.

הענין הוא שבשונה מהעוגה, כאן אני מסוגל לומר לעצמי שזה אפשרי. הרי אם אצרוך תאווה בלי לעשות פעולה שתגרום לי לאפס את הספירה, אצליח "ליהנות" מכל העולמות.

יש רק בעיה אחת קטנה בסיפור הזה, והיא שאם אני צורך תאווה, אני סובל - לא נהנה. כן, גם אני מצליח לא להשפריץ (סליחה על הביטוי), ו"רק צופה בפורנו" או "רק נוגע בעצמי", אז אני ממשיך לסבול, גם אם באיזה שהוא צורה מעוותת אני ממשיך לקבל הרגשה טובה מכך שהספירה ממשיכה כרגיל.

אתמול נכנסתי לסדר משהו במחשב של הישיבה. זה שבו השתמשתי רבות בעבר.. פעם הייתי פותח מעגל כל פעם לפני כניסה. כיום מגדיר מה אני צריך, ואם אני רואה שאני הולך למשהו אחר (אפילו חדשות או חלון חיפוש מיותר) - מתקשר. 

אז נכנסתי והיה שם מישהו אחר שסיים ופינה את המקום. משהו בהתנהלות שלו גרם לי לחשוד (סגירת כל חלונות האינטרנט ורענון) ומתוך סקרנות בדקתי בהיסטוריה. אכן, נראה שהוא ביקר בכמה אתרים מעניינים.. 

מבקש למסור ולהיכנע על הנושא. משגע אותי לראות מה יש באתרים שהוא רואה. פלפולי מחשבה איך אוכל לעזור לו אם אראה מה הוא ראה.. מחשבות חולות,בלי היגיון. 

אוהב אותך מאד.... מאד.....
תודה רבה מכל הלב....

מוסר חוסר אונים.אשתי לא היתה הערב בבית, מה שהשאיר אותי לבד עם ילדים ישנים. מצב מסוכן מבחינתי.מרום ימי הניקיון שלי, שוב השליתי את עצמי שיהיה בסדר.התחלתי עם סרטי בידור ביוטיוב. מסלול מוכר לעבר חיפוש תאווה בהמשך.בסוף הייתי מוכרח לעבוד על מטלה באנגלית. וכשזה תסכל והיה קשה - לראשונה מזה כמה חודשים פתחתי גלישה בסתר, הזנתי מילות חיפוש וראיתי טיפה מה שעוד נכנס בגבולות החסימה לכמה דקות.לכל אורך הזמן לא הרמתי טלפון.רוצה להזכיר לעצמי בכאפה שחטפתי שאני חסר אונים. שאני חייב לפתוח מעגל על מקומות ומצבים. שלהיות לבד בבית מסוכן עבורי. שאין מצב שאני פותח יוטיוב בלי מטרה מוגדרת, רק לבילוי. שאין מצב שאני פותח גלישה בסתר. שאין מצב שמשהו כזה קורה ואני לא מתקשר.אסיר תודה שעדיין נקי בהגדרות (אם כי המעידה היא סבל נפשי).

מזכיר לעצמי ש168 ימי ניקיון הם אך ורק מתנה מאלוקים. לגמרי לא בכוחי.מתחנן במלוא מובן המילה ללילה נקי נוסף.

 אני אמור למסור מסר ביום שלישי, והיה לי ברור שאני מצהיר שם על 170 יום. כאילו זה כבר מתקתק אוטומטית.מזכיר לעצמי שאף יום לא מובן מאליו, שנס שאני נקי עכשיו, ומחר - זה מחר.

נכנסתי להתקלח, פתחתי מעגל כדי שלא ידרדר. 

יצאתי. תחושה נפלאה.מתחת למים חשבתי על אסירויות תודה. משנה לגמרי את התחושה. כאילו אלוקים אוהב איתי (במקלחת..).תודה חברים. התכנית הזאת נס, התרופה כאן מדהימה, תמיד עובדת כשלוקחים אותה!

תודה רבה... קיבלתי מהקריאה הזו המון.... הכנות, הענוה, החיבור לה', וואוו.... 
אוהב אותך מאד

תודה על הכנות,
שאלוקים יהיה איתך בהמשך הדרך.

לרגע אני חושב לעצמי, מי כותב את הסיפור שלי במקומי...
מתפלל רק להיום לעשות את הפעולות שייתן לאלוקים את האפשרות להשאיר אותי נקי להיום.

תודה על השיתוף והכינות.

אוהב.

מסרתי הערב מסר פרידה מהקבוצה הירושלמית. מרגיש באמת פרידה מלאה געגוע מבית מלא אהבה וקבלה. מהחברים הראשונים שהיו חברים שלי, לא של המסכה שלי. 

דברתי על מה שקיבלתי. על תהליך קבלת אחריות, הכנסת אלוקים לתמונה, שזה עובד. 

קיבלתי תגובות מאוד מפרגנות. אומרים שרואים שיש בי שינוי והתקדמות. חשוב לשמוע את זה, לשים לב שזה אמיתי. מצד שני, מזכיר לעצמי שיש עוד המון. שעדיין יש נושאים שאני לא פותח (לסגור את הרישום בטאבו על הדירה למשל..) כי אין לי כוח להתמודד. שעדיין אני לא עושה צעדים "לפי הספר" אלא רק בזרימה. 

ו... הצהרתי 170 יום... אבל ממקום אחר לגמרי, בהבנה שזה באמת לא מובן מאליו. נס גמור. 

תודה אלוקים שאתה איתי, כל כך איתי. הקמתני מעפר דל ומאשפות הרמתי! 

אבל אותנו אתה לא עוזב,
אנחנו איתך מכל מקום בעולם.

אוהבים
מוזמן גם אלינו....
וגם להישאר כאן.
ושיהיה בהצלחה במקום החדש שלך.

מדהים,
תודה

היום אני נקי חצי שנה שהם שישה חודשים, שהם 180 יום, שהם פרק הזמן הארוך ביותר בחיי מאז גיל חמש בערך שלא אוננתי, שבהם מתרחש הנס הזה, שאני לא מקיים מין עם עצמי או עם אחרים, בניצחון גובר והולך על התאווה.

חצי שנה שבה הלכתי לקבוצות (כמעט) כל שבוע. השתתפתי בקבוצות יומיות באופן כמעט יום יומי. 
מצאתי ספונסר. התחלתי צעדים. שיניתי השקפת עולם. אני בעיצומה של מעבר דירה, על מנת להתחיל לעבוד ולהתפרנס כמו שעושה כל בן אדם נורמלי. 

התחלתי באומץ ובקושי להתקשר למעט חברי התכנית שהכרתי. לאט לאט הגדלתי את מספר החברים. הגעתי הביתה. 

פתחתי מעגלים בכל הזדמנות. עזרתי לאחרים במה שיכולתי. למדתי ותרגלתי התגברות על דיכאון, כעס, פחד והתמסכנות. 

כל זה הוא כ"כ נורמלי. התחלתי להתנהג כמו שאנשים רגילים מתנהגים. לקבל את העולם במקום לברוח ממנו. להתמודד במקום לטמון את הראש בחול." פינוקיו נהפך לילד אמיתי"...

וזה כ"כ לא מובן מאליו בשבילי. אסירות תודה לה'. העולם הזה גדול עלי בכמה מידות. בלעדיו לא הייתי מסוגל להחזיק. 

מתפלל שהנס הזה ימשיך עבורי. 

מרגש לקרוא,
תמשיך לשתף אותנו, זה נותן תקווה וכוח.