m.youtube.com/watch?v=A33S2N348WU
הסתכלתי בסרטון הזה שבו הפסיכולוג פיטרסון מסביר איך תקלה פשוטה בחיים כמו מחשב שלא עובד, יכולה להיות מסובכת מאוד - במקרה שלו, המחשב לא עבד כי היה בשמש הפרעה סולרית, וההפרעה הסולרית גרמה לכל קווי החשמל בקנדה להיות במתח גבוה מדי, ולכן המחשב של ג'ורדן פיטרסון לא עבד.
וזה דוגמא לסיבוך של החיים האמיתיים, אדם נורמלי לא יוצא החוצה לבדוק את השמש אחרי שהמחשב שלו מפסיק לעבוד. מקסימום הוא ינסה להדליק את זה מחדש. אבל החיים הם כל כך מסובכים, שלפעמים השמש קובעת אם המחשב לך יעבוד או לא.
הנקודה היא שיש דברים מסובכים מאוד בחיים שלנו שהם התולדה של מערכות ענקיות: המחשב שלי לא עובד בגלל השמש. או שאין קרטון חלב קטן במדף בסופרמרקט בגלל שהמנהיג מושחת וגרם לכל החלבנים להתפטר. או שאין נייר טואלט למכירה בגלל שאיזה סיני במעבדה שכח להיזהר ושיחרר ווירוס. בכל המקרים האלה הקשר בין הסיבה לתוצאה לא ברור מאליו בכלל.
מתי בפעם האחרונה שלא היה לכם חלב בסופרמרקט, הלכתם לבדוק אם המנהיג מושחת ולכן אין חלב ? בוודאי שלא בדקתם את זה, כי זה מגוחך.
אבל למעשה ייתכן שזה כן קשור. זה הדוגמא לסיבוך של החיים האמיתיים.
שהמערכת כל כך מסובכת, קשה לתפוס איך אפשר לפתור אותה, אז התמכרות היא דרך מצויינת לפתור את הסיבוך הגדול שנוצר. כי זה מהווה פתרון קל לכל בעיה: שהמחשב שלי לא עובד, שאין חלב או שאין נייר טואלט - זה רע בגלל שזה נותן לי תחושה רעה. ופוי' נותן לי להרגיש טוב, ולכן פוי' יפתור את כל הבעיות האלה.
אפילו ההחלמה יכולה לבוא משורש של התמכרות, האיש המכור חושב שכל הבעיות שלו בחיים הם בגלל שהוא צופה ביותר מדי פוי', ולכן מה הפתרון לכל הבעיות שלו בחיים ? להפסיק לראות פוי'. גם פה יש תפיסה שטחית מאוד של המציאות. הבעיות בחיים לא נגמרות ברגע שמפסיקים לראות פוי', הבעיות רק מתחילות.
פוי' זה בעצם הכלי שפותר כל בעיה אפשרית. כי כל בעיה אפשרית, בכל נושא אפשרי, תמיד נגמרת באותה תוצאה: אני מרגיש רע. ופוי' תמיד עושה את הדבר הבא: מרגיש טוב.
ג'ורדן פיטרסון הסביר שהסיבוך האינסופי של החיים האמיתיים הוא משהו שאנשים נורמליים מתמודדים איתו באמצעות בידוד הבעיה. אדם לא נורמלי יקנה מכונית חדשה אחרי שלמכונית הישנה שלו יש פנצ'ר. הוא יבודד את הבעיה לשורש שלה - יש פנצ'ר. ולכן הוא יקנה צמיג חדש.
הוא גם הסביר שאנשים עם דיכאון רציני כבר לא מסוגלים לעשות את ההבחנה בין בעיה קטנה לבין בעיה ענקית. מישהו עם דכאון קליני יראה כתבה בטלוויזיה על משהו שלילי קטן, ויחליט שאין לו טעם לחיות (הוא באמת יחשוב ככה). הסיבה לכך היא שאין לו כבר את היכולת לבודד בעיות ולהתמודד איתם, ובמחלת הנפש שהוא נמצא בה, הוא תופס כל בעיה כמשהו שמאיים על כל המערכת.
למשל, אם אין חלב בסופרמרקט, הוא יחליט שראוי שמדינת ישראל תושמד, כי הוא ישר קפץ להבנה שישראל כל כך רקובה, שבגלל זה אין חלב. ואין לו את היכולת לבודד את הבעיה ולהבין שזה בעיה נקודתית קטנה.
התמכרות היא לא דיכאון, אבל היא דומה במובן הזה שאנחנו לא מסוגלים לבודד בעיות יותר, אלא תמיד שולפים את הכלי הכי חזק שתמיד פותר כל בעיה, וממהרים לפתור איתו את הבעיות שלנו.
אם אני באפריקה ואני צריך להתמודד עם מנהיג מושחת שגרם לכל החלבנים במדינה להתפטר, אני צריך להיכנס ולבודד את הבעיה - למה המנהיג מושחת. איך אני גורם לו להיות פחות מושחת. איך אני משכנע אותו להכיר בחשיבות של החלבנים. כל זה מסובך מאוד ודורש הרבה ידע ויכולת.
לעומת זאת הפתרון של הפוי' הוא קל הרבה יותר, כי הוא דורש שאני יסתכל על כמה תמונות של בנות וזהו. אני כבר לא מרגיש שיש יותר בעיה עם החלב באפריקה. ולכן הכול בסדר.
שאני לומד תורה, אני מסתכל על מערכת מסובכת בצורה מדהימה של וויכוחים, ציטוטים ודיבורים של עשרות אלפי אנשים חכמים מאוד לאורך אלפי שנים.
באופן טבעי, שאני נתקל במערכת מסובכת כל כך, אני נכנס לתקלות ובעיות. אני לא מבין את רש"י, אני לא מבין את תוספות, אני לא מבין את פשט הגמרא.
שאני במצב כזה, יש לי שני ברירות, האחת היא להסכים לכך שמדובר במערכת מסובכת מאוד ולחיות עם העובדה שאני מרגיש רע מאוד מזה שאני לא מצליח להבין את הבעיה, ולהמשיך להתמודד איתה ולהמשיך לנסות לפתור את הסוגיה.
הפתרון השני הוא ללכת ולראות פוי' וככה להרגיש שהבעיה נפתרה - אני מרגיש טוב.
מה שאני עשיתי היה פתרון מתוחכם יותר - רציתי לפתור את הסוגיה בגמרא אבל לא רציתי לראות פוי', אז התמכרתי לאישורם של בני אדם, וניסיתי לצבור כמה שיותר נקודות של הערכה מבני אדם שסביבי במהלך הלימוד, בין אם בפנטזיות שלי בראש שעכשיו כולם מסתכלים עליי בהערכה. או בפנטזיות שלי שאני איש חשוב שלומד תורה ומחזיק את העולם. או בניסיון להגיד הערות חכמות.
כל הדברים האלה גרמו לי לקבל סם של אישורם והערכתם של בני אדם, שזה סם מיוחד שאתה מקבל רק אם אתה מתאמץ.
וככה נהניתי משני העולמות - לא רק שאני מקבל סם, אני אפילו גם לומד את הסוגיה. וככה אני לא צריך להרגיש רע מכך שאני נכנס למערכת מסובכת שקשה להבין.
הבעיה בשיטה הזאת זה שהיא מרגילה אותך לפתור בעיות באמצעות שילוב בין סמים למאמץ. ואתה מתרגל פחות ופחות להיכנס למערכת מסובכת שבה אתה באמת לא מבין מה לעשות. ושבהם אין תגמול מיידי על כל דבר.
אני עשיתי דברים מסובכים מאוד - שיחקתי במחשב במשחקים חכמים, אבל זה שוב פעם ערבוב בין סמים למאמץ. לימוד תורה - ערבוב בין סמים למאמץ.
שאני לומד ושקשה לי. אני כבר לא מסוגל לעמוד במצב הזה, אני לא מסוגל להיות שם, מול הספר, ולדעת שזה לא מצליח לי. אני חייב איזה סם של הערכתם ואישורם של בני אדם לעמוד בזה. אז אני ישר נכנס לפנטזיות שאני איש חשוב בגלל שאני לומד תורה. ואז ישר אני נרגע ויכול לחזור ללמוד. ככה זה עובד בראש שלי.
