בס"ד                                                   
זהו, אתה חייב שינוי. הוא בלתי נמנע עבורך. המסקנה הזו לא באה מבפנים, היא נחתה עליו מבחוץ. כהוראה מחייבת. המציאות כפי שאתה מכיר אותה הולכת להשתנות. כן, אתה תשאיר אחריך כמעט הכל. משפחה, חברים, (למעט מספר מצומצם של פריטים שיבואו איתך) עבודה, זיכרונות ילדות, חוויות חיוביות ושאינן, הכול. אתה צריך התחלה חדשה. כל מה שהיה עד היום נגמר. עליך ללכת אל הלא נודע.

דווקא לפני 'הפריצה הגדולה', כשההוכחות החיות בשטח ליעילותה של 'השיטה' מתרבות בקצב מהיר, אצלו ואצל אשתו, ובניגוד גמור להגיון - המשך החזרה מסיבית של הבריות אל כור מחצבתן - מצטווה אברם לעזוב הכול, לקבל פקלאותיו ולנוע ממקומו. 

נכון, הוא מקבל הבטחות נדירות ממי שאמר והיה העולם, אבל הן רק מסבכות אותו יותר. אמנם הוא לא יודע לאן הוא הולך בכוונת מכוון - "כדי לתת לו שכר על כל דיבור ודיבור" (רש"י) אבל ההליכה שלו אינה בגללן, ההפך, הוא הלך למרות ההבטחות. בדיוק כמו בזמן עקידת יצחק, כששם בצד את ההבטחה העצומה שחיכה ליישומה עד גיל מאה, שביצחק יקרא לו זרע, והלך לשוחטו. הקשר שבין הניסיונות הללו בלט גם לרבי לוי (ילק"ש לך לך סב) "אמר רבי לוי, שני פעמים כתוב לך לך, אין אנו יודעים איזו חביבה, אם הראשונה או השניה. מן מה דכתיב אל ארץ המוריה, הוי שניה חביבה מן הראשונה". 

כשנתקלתי לראשונה במדרש (ברכת מרדכי - שם נולד הפוסט הנוכחי) הזה התפלאתי מאוד. לא די שבעיני הניסיון של המעבר לארץ ישראל היה קלוש (דחילק, בשביל דירת שלושה חדרים הייתי מוכן לדבר כול יום עם השוויגער שלי וללכת ברגל שנה, ופה הוא מקבל בניינים, ערים שלמות, מדינה) לא הצלחתי להבין את ההתלבטות ביחס לחביבות הניסיונות. מבחינתי ההשוואה מופרכת; הבטחות בלתי נתפסות אל מול הקרבה בלתי אפשרית. לאחר שבכל רגע ממאה שנותיו רצה אברם המשכיות. ודווקא כשנתנה לו הוא הולך לחסל אותה במו ידיו. אגב, בניגוד גמור לכול מה שאמר לכל נבער מדעת ששמע אותו - "חדלו מלהקריב אדם". בורא עולם לא רוצה את זה מכם..

הגרב"מ אזרחי שליט"א מסביר שהמכנה המשותף של הניסיונות הוא ניתוק על ידי הקרבה. בעזיבת חרן הקרבת העבר, בעקידת יצחק זו הקרבת העתיד. ויעוי"ש. לאחר התבוננות נדמה לי שמצאתי מכנה משותף נוסף; בשניהם הלך אברם בניגוד לשכלו ולרצונו. הלך רק כי נצטווה ללכת. היו לו סיבות מוצדקות ותירוצים למכביר להישאר או לא לעקוד. להכריע שרצון ה' בניסיון הוא שיפעל אחרת. וכי לא עדיף להמשיך לעשות נפשות בחרן... והאם כל יכול שסיפק לו את ישמעאל ואמר לו לאחר זמן שהוא ינו ממשיכו ועליו לשמוע בקול שרה? וכי אפשר להכריח אדם בן 37 - יצחק - להקריב את עצמו? אך לא, אין לו עניין בהסברים ובתירוצים. זה לא מעניין. יש לו עניין בדבר אחד, לעשות רצון בוראו. הרצון העצמי נעלם ונאלם אל מול רצונו.

ושכרו על שפיטר את שכלו? אוהו. הגשמת הייעוד העצמי באופן הטוב ביותר שיש. הוא נהיה ברכה.

- - - - - - -

לאבא שלי אין חנות, בטח לא של פסלים (למרות שבאמת שברתי לו לא פעם כל מיני דברים) אגב, לא קוראים לו תרח. גם שמי (אף בלא בוירטואליים) אינו אברם ואין לי שמץ של מושג במהותו של אבי האומה. אבל כמי שצלח כבשן לוהט במיוחד וחצה נהר או שניים, ובמשך שנים נעקד על מזבח רצונו העצמי ברור לי שהוא זה שהכשילני ויכשילני. תמיד. הדרך הטובה ביותר להשיג ויתור על הרצון העצמי היתה - לפטר את השכל. רק על ידי הויתור על עצמי אוכל לזכות בייעודי העצמי.

שנהיה ברכה.

תודה

מוקדש באהבה רבה לכל הטמבלים..
חיבוק.