בס"ד                                                     
הלם. לפני שניה הם עוד היו באמצע הסוגיה - עד היכן מגעת ההשתדלות, וכשהכריעו שקידוש ה' מצריך מסירות נפש של התערבות גשמית הם שילמו בחייהם, שני גדולי הדור מוטלים על הקרקע, הרגע הם עלו בסערה השמיימה לעיני כל ישראל ובכללם אביהם הגדול הממרר בבכי (הרמב"ן) גופם הקדוש טרם התקרר, ומשה רבינו היה עסוק כבר בנחמה – "אהרן אחי, יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום, והייתי סבור או בי או בך, עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך". מיד וידום אהרן.

במבט אנושי, דברי "הנחמה" של משה לאהרן לאחר מיתת בניו הגדולים, משונים ותמוהים, במקרה הטוב. יש שיגידו שאלו המילים האחרונות שאב שכול יכול וצריך לשמוע - מה הטעם להגביר לו את עוצמת הכאב ולחדד לו את גודל האובדן. המיליטנטים יאמרו שזו לא נחמה זו גרימת צער ברשלנות. אלו מילים שעלולות לרסק כל אדם שפוי – מה שנלקח ממך היה 'הטוב ביותר'.. הפלא הגדול יותר הוא שזה עבד. אהרן התנחם. לא סתם שתק. נדם. מה יש בהם, בדבריו של משה שהשקיטו את כאבו של אהרן, ניחמוהו והרגיעו את בכיו.

רבי מאיר יחיאל הולשטוק זצוק"ל – הגאון מאוסטרובצה (היארצייט שלו חל היום, ביט' אדר) מסביר שלא לחינם נקטה התורה דווקא בלשון 'וידום'. שימו לב - בבריאה יש למעשה ארבע דרגות, מדבר חי צומח ו.. נכון, דומם. 'כשהמדבר' נפגע הוא עלול להשיב בפגיעה בחלק החזק שלו, דיבור. 'החי' לא יגיב בדיבור, אבל הוא עלול בהחלט לפגוע בחזרה. הוא גם יכול לברוח, לזוז. 'פגיעה' ניתן לראות גם על הצומח (יש צילומים המוכיחים את 'הכאב' של עץ שכורתים ענפיו) שונה מהם הוא הדומם. עליו לא רואים כלום. אין עבורו הבדל בין שמחה לכאב.

אהרן שהיה בדרגת מדבר חי וצומח, חש את 'הפגיעה' ולכן הוא בכה. תגובה הולמת לרעה שפקדה אותו במיתת בניו, כתוצאה מדבריו של אחיו הגדול אהרן טיפס ועלה בתגובתו לנעשה לדרגה הגבוהה ביותר. מבחינתו לא היה כלל רעה. מה שקרה הוא הדבר הטוב ביותר שיכול היה להתרחש. דומם. קיבל עליו את מציאותו יתברך. האמין לחלוטין שהבורא הינו טוב ומטיב בכל.

'החתם סופר', מסביר שבכיו של הכהן הגדול היה בכלל על אהרן... הוא לא התלונן לרגע על מידת הדין החמורה שפגעה בצדיקיו. כשראה את עונשם החל מייסר עצמו. משוכנע היה שבשל חטאיו מתו. לדוגמא, העגל שיצר והחטיא רבים מישראל. זו גם הסיבה שהזדרז משה 'לנחמו', לומר לו  - "הוא אשר דיבר ה' בקרובי אקדש" – הבית צריך להתקדש על ידי הקרובים לו, צדיקים. לא בגלל חטאים כאלו או אחרים. אם תמשיך לבכות ותראה שמחמת חטאיך מתו, תוכיח שעדיין לא נתקדש הבית... ואז יצטרך הבית להתקדש בי או בך... מיד וידום אהרן...

חברים, אנחנו קרובים. ממיודעיו. ביתו מתקדש בנו. הבכי מזיק... נפסיק לבכות, נחדל מליילל בשל חטאינו, נזכור שאין לנו באמת ידיעה מה קורה בשל מה. איננו רוצים להוכיח שביתנו עוד לא התקדש... נידום. נברך על כל הטוב שמגיע אלינו. הוא תמיד טוב.

תודה רבה, זה מאוד חיזק אותי,
כי יש לי הרבה שאלות על החיים שהייתי במחלה,
כמה הרגתי את הזוגיות, כמה חובות הצלחתי לעשות, מה אני אשם מה עשיתי שהייתי צריך להגיע לדיוטא התחתונה כל כך?
אבל אין למה, מתחבר "לוידום"

תודה!

תודה על הדברים, מעודד ומחזק.

הרעיון של הדומם הוא ענק, מעבר לרעיון הנפלא שהבאת, אני רואה בוידום אהרון את צעד שלוש האמיתי, פשוט להפוך לדומם, אין לי שום נגיעה משלי, כאב, או כל אלפית רגש בעניין, מוסר את הכל לאלוקים ברמה כזו של דומם.

הלוואי שאזכה למסור את חיי ורצוני בבחינת דומם.

תודה חברים. אור יקר, זה נכון. מבין לשורות אפשר להבחין בזה. אבל במכוון נמנעתי מלקשר מפורשות את עניין המסירה לדממה. כי ישנם שהצעד השלישי שלהם הוא בדיוק הפוך. הם חייבים להרגיש. המסירה שלהם היא בתנועה הפוכה - מנותקים החייבים להתחבר... 

ברור מאי פעם. שמו מתקדש על ידינו.
ששש, שיהיה לתועלת.  

שנמשיך להיות קרובים..
שיהא לתועלת.

אסירותודה כתב on 20 מרץ 2014 16:01:

איך המנותקים מוסרים?
לא הבנתי איך זה עובד.

אני לא יכול לומר שעבדתי או עשיתי את זה אבל נדמה לי שזה מה שאני אישית צריך לעבוד ולעשות
כלומר המסירה שלי לאלוקים צריכה בעיקר להיות אקטיבית לעשות בעצמי בלי פחד מהתוצאות 
הרצון שלי לשליטה בתוצאות מביא אותי לשיתוק ואי עשיה בכל תחום בחיי
חסר אונים מול חוסר יכולת למסור

ותודה לך אחיד שהארת לי את זה

יש ביננו שדממו. שתקו. הסכימו בשתיקתם להיות למרמס. הפעולה ההפוכה שלהם היא לחדול מלשתוק. לומר. בכבוד, אבל לומר. את הגבולות שלהם. את מה שנכון להם. 

"יש מנותקים שמוסרים את הרצון לשתוק על ידי - דיבור". 

אסירותודה כתב on 22 אפר' 2017 20:34:

אתה מצטט?

ציטטתי את עצמי..

אסירותודה כתב on 23 אפר' 2017 18:11:

ענק.

אני פשוט התחברתי לזה. בשבילי לפעמים לעמוד על שלי ולא להיות מובל זה לא אפשרי ואני צריך לעבוד על זה. כל יום רק להיום. 
אוהבים.