בס"ד                                       
רבים מאיתנו ואני (הייתי) בתוכם, משוכנעים שבורא עולם שונא אותנו, ברא אותנו מכורים כדי שנסבול, יצר לעצמו שעשוע בדמותנו האומללה כדי שיוכל להתענג מאנחותינו, לא פעם ראינו אותו ברוחנו, מחכך ידיים בהנאה מכל כאפה שנוחתת עלינו, ממש 'חוגג' מכישלוננו, האמנו באמת שהוא עסוק ראשו ורובו בתכנון המלכודת שתסגור עלינו סופית, בשל יחסים מתוחים איתו, לא השכלנו לייצר עימו שום שיח, ישנם שהגדילו וברגעים קשים במיוחד התריסו כלפיו במילים קשות.

מפרשת השבוע נראה שאין חדש תחת השמש, לא המצאנו כלום, שנות דור לפנינו היו שהאמינו בשנאתו, באמת. ללא קשר למה שעשה בעבורם. את הפוסט הזה אכתוב באהבה, של בן לאביו, שנשא את בנו והוכיח לו אהבתו. רק כי הוא בנו.

- - - - -

שנתיים פלוס של ניסים גלויים לא הספיקו, מה שעושה מי שלא אוהב עבור מי שהוא לא אוהב... ובכל זאת, הם עדיין לא היו בטוחים באהבה, ההפך, משוכנעים שזו שנאה. שסוף סוף נחשפה התוכנית האלוקית לחיסולם. הבורא נתן למצרים מכות? משנאה. הוציא אותם ממצרים? משנאה. קרע להם את הים, משנאה. נתן להם תורה, משנאה. הוריד להם מן, כל יום, ליד פתח האוהל, מ... נכון, צדקתם, משנאה. של בניו, של ישראל...

ניצח בעבורם את עמלק, המתיק להם מים, הוליך אותם עם 'מזגן' צמוד – ענני הכבוד, יישר להם את פני השטח וסלל עבורם דרך נוחה עם 'המכבש' האדיר - עמוד הענן, הניס מהם חיות טורפות, העלים מעיניהם נחשים כקורות, עקרבים כקשתות, הגיז להם שליו, והכל משנאה. הוא הולך להכניס אותם לארץ כי הוא שונא אותם. הבטיח להם כל כך הרבה, עשה  ועשה, ללא גבול כדי להחטיף להם. פלא, זה מה שהיה להם בראש?

רש"י מסביר שכן, פשוט - זה מה שהיה להם בלב. "והוא אוהב אתכם, אבל אתם שנאתם אותו" – מה דליבך על רחמך, מה דליביה עלך... מה שבליבך על חברך, זה מה שיש בליבו עליך. ככה זה, כשאתה שונא אתה בטוח ששונאים אותך. הם היו משוכנעים שהבורא שונא אותם כי הם שנאו... אותו. למה? איך הראש יכול כל כך להתעקם?

הספורנו מספק תשובה לתמיהה הגדולה, מדוע הם חשבו שהם שנואים - "על מה שעבדנו עבודה זרה במצרים". אשמה (מוכר?) אבל באותה העת מעורר שאלה גדולה לא פחות, וכי על פחד מעונש, חרטה על חטא נורא כעבודה זרה, ולמעשה רצון לתשובה מגיע עונש נורא שכזה? ארבעים שנה באמצע שום מקום, מניעת כל הטוב המובטח מדור שלם? הרב דסלר זצ"ל (ח"ב עמ' 46) מסביר שכן, לתוך תהליך התשובה הגדול שלהם השתרבב חסרון ביטחון בבורא – "כי חזק הוא ממנו"... התיקון היחיד יתבצע באמצעות בכיה לדורות.

המלבי"ם שופך עוד אור על המתרחש במוחם של אנשי דור המדבר – היה ברור להם שיציאת מצרים במהותה נועדה ח"ו להשמדת ישראל, מופרך? חכו להסבר 'ההגיוני' הבא: המצרים לא הסכימו להשמידם. למה? כי הם לא רצו להפסיד עבדים... הוציא היוצר את ישראל ממקום בו היו מוגנים, לידי האמורי שהיה מוכן להורגם...

- - - - -

טוב, אז אנחנו לא הראשונים. יופי. 'הם' באמת לא ראו את המציאות, ים סוף מצרים מן באר עמוד ענן, וכו', הפרשנות שלהם היתה נוראה. אבל אני, אצלי? מה, אכלתי מן לאחרונה? תגיד מה טוב? רק רע יש לי ממנו. הוא הרס אותי. בכח הוא מחזיק אותי פה חי... תאווה תאווה. ועוד תאווה, כספים בנקים מכולת הוצאה לפועל. כבר לא רוצה לפתוח יותר מכתבים מהדואר, מי יודע מה עוד הוא מכין לי. וזה עוד לפני שהגעתי להתעללותו בי עם השליחים הנאמנים שלו, אשתי הילדים חמותי....

אח, צרות.

עכשיו אתה מבין למה ברור לי שהוא שונא אותי?!

בכיה לדורות.

תודה רבה לך!
לצערי הרב עדיין לרוב אני מרגיש שהוא שונא אותי... אך ב"ה יש גם רגעים אחרים, יותר נעימים.

הכי אהבתי את המכתבים מהדואר...

לא מזמן בדקתי את ערימת המכתבים שאני מקבל בדואר, והתפלאתי לראות שהיא פשוט נעלמה. היו שם מכתב או שניים שהגיעו ממש באותו יום, אבל לא היה זכר לערימה המוכרת. עד לא מזמן זה היה מאוד שונה, עם המון מעטפות שאת רובן אני מפחד בכלל לפתוח ומקווה שהן ייעלמו, אבל הדבר היחיד שהן מייצרות זה עוד מעטפות יותר מפחידות. כי כאשר אני לא משלם חשבון הוא לא נמחק אלא פשוט מייצר חשבון מנופח פלוס מכתב מעורך דין.

אבל לאט לאט אלוקים עושה עבורי את מה שאני לא מסוגל לעשות בעצמי. השינוי לא היה ביום אחד, אבל ההתעוררות הזאת של התכנית משפיעה על הרבה דברים והיא ניכרת גם במקומות האלו.

תודה לאלוקים על עוד יום נקי.

בהתחלה לא חשבתי שהוא שונא אותי, כי מי הוא בכלל...
ועכשיו כשאני אט אט מגלה מיהו, איך אני יכול לשנוא אותו? הוא כזה מתוק.
חסד אלוקים...

קראתי את המאמר שלך. אני לגמרי מסכים איתו בראש. בלב אני לא מסוגל להניח לכעס ולהשלים עם המסקנות שלך. לא יודע איך לצאת מזה.

תודה רבה חברים, סוד, גם אני פירנסתי עם הריביות שלי מנכלי"ם רבים.. חסרונים, אני שמח בשבילך. באמת לא מובן מאליו. אני זוכר את הקיר, השחור. ולגוני ויוסף יהודה, תשמחו על הרגעים ועל כך שזה מסתדר בראש. יש ביכולךתינו להגדיל את הרגעים ולהעביר את המחשבות אל הלב, בבחינת 'והשבות אל ללבך'. איך עושים את זה?

ראשית עלינו להפנים שגם את החלקים הלא נעימים אנחנו מגדילים. כן, יש לנו זכוכית מגדלת - שמגדילה מאוד נקודת המבט שלנו, את הדבר עליו אנו מסתכלים, את התחושה ברגע נתון, גם את הטוב, וגם את המוטב.

יש לנו יכולת להגדיל את מנה שאנו מעוניינים. להפנות את 'זכוכית המגדלת' לחלקים החיוביים. לדוגמא, רשימה של אסירויותודה - להתרגל לומר תודה על מה שכן טוב (כן, כן, אני יודע שבתחילה יהיה מורכב למצוא) מהבסיס, אני נושם. רואה. הולך. שומע בולע. ובהמשך תראו איך זה גודל.

זה הנסיון שלי. הבנתי שבורכתי. אחי המבורכים, שנמשיך ונתברך. כולנו.

בהמשך לדברי הספורנו, חשבתי היום שלפחד מה' זו מדרגה.. לא כל אחד יכול להיות בה.. רק מי שבטוח שהוא אהוב לא יחשוב שהוא שנוא... 

שנהיה בטוחים באהבתו אלינו

אמן.
תודה על הקפצת הדברים.
הגילוי שלי בחברותא הוא אלוקים אוהב.
הקשר, האחדות, האהבה אחד לשני.
לא יכולים להיות מתוכי, בעל פגמי האופי הרבים.
אני, אני לא חוויתי מעולם אחדות עם אדם.
כשחוויתי, היתה זו אחדות חד צדדית.
הייתכן? להתאחד עם אחד לחד צדדיות?
כן, רק אצל אדם כמוני יכולה להיות האחדות ככלי ללקיחה.
"לתת זה לקבל" - משפט שלקוח ממך.
אם רצוני לקבל באמת מהשני, שיהיה חלק מהשני בתוכי, בנפשי ונשמתי. זה יכול להיות רק באחדות גמורה.
והאחדות צריכה להיות דו-צדדית.
רק כשאני ייתן, אני יוכל לקבל. והנתינה צריכה להיות נתינה לשם נתינה. הקבלה שבאה אח"כ היא מתנה גמורה.
מתפלל ומתחנן לאלוקים אוהב שיגלה לי את האור. האהבה והחיבור בלי גבול.
אמן.