ונמצינו למדים, כי עיקר מציאות האדם בעולם הזה הוא רק לקיים מצוות ולעבוד ולעמוד בניסיון, והנאות העולם אין ראוי שיהיה לו אלא לעזר ולסיוע בלבד, לשיהיה לו נחת רוח ויישוב דעת, למען יוכל לפנות לבו אל העבודה הזאת המוטלת עליו.
ואמנם ראוי לו שתהיה כל פנייתו רק לבורא יתברך, ושלא יהיה לו שום תכלית אחר בכל מעשה שיעשה אם קטן ואם גדול, אלא להתקרב אליו יתברך, ולשבר כל המחיצות המפסיקות בינו לבין קונו, הן הנה כל ענייני החומריות והתלוי בהם, עד שימשך אחריו יתברך ממש כברזל אחר אבן השואבת, וכל מה שיוכל לחשוב שהוא אמצעי לקורבה הזאת, ירדוף אחריו ויאחז בו ולא ירפהו.
ומה שיוכל לחשב שהוא מניעה לזה, יברח ממנו כבורח מן האש וכעניין שנאמר (תהילים סג, ט): "דבקה נפשי אחריך בי תמכה ימינך", כיון שביאתו לעולם אינה אלא לתכלית הזה, דהיינו להשיג את הקורבה הזאת במלטו נפשו מכל מונעיה ומפסידיה.
והנה אחר שידענו והתברר אצלנו אמיתת הכלל הזה, יש לחקור על פרטיו לפי מדרגותיהם, מתחילת הדבר ועד סופו, כמו שסידרם רבי פנחס בן יאיר במאמר שלו שהבאנו כבר בהקדמתנו, והם:
הזהירות, הזריזות, הנקיות, הפרישות, הטהרה, החסידות, הענווה, יראת החטא והקדושה.
