הוא יוצא לדרך. הרעב מאלץ אותו והוא פונה למדינה אחרת. אבל הוא חס עליה. שלא יאונה לה כל רע. בדרך הם משוחחים קצת והוא מסביר לה שלע"ע אליהם להתיחס זה לזו כאח ואחות. אסור שיוודע שהם נשואים והוא בעלה. זה מדי מסוכן בעבורו. אך אז יש לו משפט מפתיע. "אמרי נא אחותי את - למען "יטב לי בעבורך" וחיתה נפשי בגללך".

שנים רבות לא הבנתי מה הוא רוצה כאן? מילא שתחיה נפשו - ניחא. אבל ייטב לי? וברש"י - יתנו לי מתנות - מה לו ולמתנות? מעבר לכך ששונא מתנות יחיה ובדאי ללא כל ספק שהוא היה א' שכזה - זה מה שעומד לו בראש כרגע? עומדים להרוג אותו בשביל תאוותיהם הוא עסוק ב"מה יתנו לי"? אתמהה! פשוט לא הבנתי זאת!

השנה נכנס לי מהלך - ועמדתי נפעם מגדלותו של "האדם הגדול בענקים" (ראו רש"י ליהושע  י"ד ט"ו).

ברור שהוא לא חפץ במתנות וכפי שהוא אמר למלך סדום "ולא תאמר אני העשרתי את אברם" אל מה קורה פה? הוא זוכר ברגעים קשים אלו להודות. גם על הפרטים הקטנים. גם כשהוא נתון בסכנת מוות וחרב מונפת מעל צווארו הוא לא שוכח להודות גם על המתנות שהוא יקבל! ואפילו מקדים זאת לעצם השרדותו! כיון שברגע שהוא יודה על חייו יתמגדו כל שאר הדברים. אז קודם מודה על הקטנים ואח"כ על הגדולים!

מתי יגיעו מעשי!

ניתן למעשה להמשיך את זה גם לגבי רחל אימנו. רש"י מביא חז"ל בקשר לקריאת שם יוסף "אסף ה' את חרפתי" שכשיש לאזה בן יש לה במי לתלות את סרחונה. "מי שבר כלי זה? בני. מי אכל תאנים אלו? בני" ברור שגם שם היא לא מנסה להתחמק מאחריות או להאשים אחרים במעשיה. רק עוד נקודה שיש על מה להודות עליה. לאחר 14 שנות עקרות היא זכתה לבן. יישר כח על זה. (גדול) וגם יישר כח (קטן יותר) על האפשרות התיאורטית לתלות סירחונה.