משל יפה שמעתי מזמן השואה, על יהודי שהיה רופא - פסיכולוג במקצועו ולפי השואה היה לו אשה ובן יחיד שאיבד אותם בשואה, ובזה שאיבד את בנו יחידו חרב עליו עולמו, ולכן החליט לאחר המלחמה להקדיש את כל חייו לילדים שאיבדו את הוריהם בשואה ובמסגרת תפקידו כרופא - פסיכולוג היה הולך לבתי חולים ומחפש ילדים ניצולי שואה ללא הורים על מנת לעזור להם, יום אחד הוא פגש ילד שנשבר מאד מכך שהוא נשאר ללא ההורים שלו ומאד התחבר אליו עד כדי כך שהוא הרגיש שמתחיל לו הזיות כאילו הילד הזה הוא הבן שלו, וכך הרגיש שבמקום לרפא את החולים הוא עצמו נהיה חולה, ואז נזכר שלבן שלו היה שומה מתחת לזרוע ידו בצד שמאל, מייד ניגש לילד ואכן גילה שאכן יש לו את השומה ואם כן הוא לא הוזה, אלא פשוט זה הבן שלו האמיתי שאבד לו בשואה, מייד ניגש לילד וחיבקו ונישקו אמר לו בני, אמר לו הילד אתה משקר עלי ואתה לא אבי, אמר לו הרופא ברור לי שאתה בני, אמר לו הילד אם כן יש לי סימן לבדוק את זה אני לא זוכר מאבא שלי כלום חוץ מזמירות שבת, אם תשיר לי שירי שבת אני ייזכר, לקח האב את בנו והתחיל לשיר שלום עליכם ואשת חיל ופתאום התחילו שתיהם לשיר ביחד ולבכות ולשיר וכך המשיכו מחובקים ובוכים והמשיכו לשיר השירים אשר לשלמה, מייד לאחר מכן קמו האב ובנו והאב זרק את חלוק הרופאים והבן זרק את חלוק החולים החלימו שתיהם והלכו ששים ושמחים.
הנמשל מובן מאילו - אנחנו חולים כי חסר לנו הקרבה של אבא רק נעבוד על הצעדים ונתקרב לאבינו שבשמים וממילא זה יהיה התרופה הכי טובה למחלה שלנו
שנה טובה
