הוא קם בבוקר עם האנגאובר נורא, כאב הראש היה בלתי נסבל לחלוטין, אבל כל זה לא הפריע לו בכלל. כשהוא רוכן על מנת להקיא את נשמתו, מה שבאמת כאב לו היה הזכרונות מהלילה האחרון. למרות שהיה שיכור כלוט, הוא זכר בבירור את מאורעות הלילה האיום הזה. לא היתה זאת מעידה ואפילו לא נפילה, זאת היתה התרסקות טוטאלית. הוא הגיע למקום שגם בחלומות השחורים שלו לא חלם שיגיע אליהם, ולמרות התירוצים שהיו לו בשפע, התחושות והרגשות שלו איימו להטריף את דעתו. נכון, הוא היה שיכור, ובכלל הוא נסחף לתוך זה שלא ברצונו, אבל בסופו של דבר, היה זה הוא ולא אחר שלקח חלק באותה נפילה נוראית.

הוא היה שבור ומבולבל, אבל דבר אחד היה לו ברור לגמרי: לעולם לא עוד. הוא נשבע בכל הקדוש והיקר לו שזאת הפעם האחרונה. אין שום סיכוי בעולם שיגיע שוב למצב הזה. הכאב כל כך חזק, שברור לו שהוא יהיה משקל נגד חזק מספיק כנגד כל פיתוי שלא יבוא. הוא ידע שזאת הנפילה האחרונה, והידיעה הזאת העניקה לו מעט נחמה. שעות הבוקר והצהריים עברו לאיטם, והראש שלו מלא במחשבות על הכאב הגדול מצד אחד, ועל ההחלטה הנחושה שהבטיח לעצמו לא לחזור לשם יותר, בכל מחיר.

אבל כשהוא קם בבוקר שלמחרת... איך לומר זאת בעדינות? הוא היה בדיוק במצב של הבוקר של אתמול. שוב כאב הראש הנורא מהדי האלכוהול, שוב האשמה והבושה הנוראיים על הנפילה של הלילה האחרון, ושוב כמובן - ההבטחה האמיתית: לעולם לא עוד!

*

על הפסוק "ולא ידע בשכבה ובקומה" אומר רש"י: נקוד על 'ובקומה', לומר שבקומה ידע ואף על פי כן לא נשמר ליל שני מלשתות. העובדה שלוט ידע על הנפילה בלילה הראשון לא עזרה לו שלא ליפול בלילה השני, ולמרות שלא כתוב אבל די ברור שכאשר נודע לו מה עבר עליו בלילה הראשון, הוא מאוד לא רצה לחזור לשם בלילה השני. 

אבל למה הידע לא הציל אותו? כיון שלא היה חסר לו ידע אלא כח. הוא היה במצב קשה ואי אפשר לדון אותו. אם יש מישהו שמבין מה זה לחיות בסדום ועמורה ולנסות להישאר צדיק זה לוט, ואם יש מישהו שיודע מה זה בדידות מתוך מחשבה שהעולם כולו נחרב זה לוט. אז הוא מחפש בריחה ומוצא את זה באלכוהול, אבל זה לא נגמר שם ומגיע אל התאווה. הוא רוצה להפסיק והוא יודע הכל, אבל הוא פשוט לא מצליח. מה שחסר ללוט זה לא עוד ידע - גם לא הידע הנכון, אלא פעולות. הוא יודע מה היה בלילה אבל לא עושה עם זה כלום, אז הוא חוזר על כך גם בלילה הבא. 

וזה בדיוק הסיפור שלנו. אנחנו יודעים הכל, אבל זה לא עוזר כיון שידע הוא לא כח, ומה שחסר לנו זה כח ולא ידע - גם לא הידע הנכון. ואת הכח אנחנו מקבלים כאשר אנחנו עושים פעולות, לא כאשר אנחנו רוכשים ידע נוסף. אחרי נפילה, לא תעזור שוב החלטה ש"לעולם לא עוד" אלא דוקא פעולות. נפילה לא צריכה להביא אותנו להתעוררות אלא לעשיית פעולות. לא משנה איזה פעולה - כל פעולה מקרבת אותנו להחלמה.

מדהים.
תודה.

תודה חבר
פעם פעם כתבת מאמר ובו שאלת מי היה המכור הראשון בהסטוריה?
וענית, פרעה, ונימקת זאת היטב,
ואף על פי שחטפת אז מקלחת של רותחין בסוגיית חולה חוטא וחוסר אונים של פרעה והיותו רשע אעפ"כ וכו' וכו'
נראה לי שגם כעת אתה עלול לחטוף על האנלוגיה....
ובכל מקרה נראה לי שגילית מכור קדום יותר,
לוט
שבת שלום
מוטי

האמת שלא קראתי...
אבל שמתי לב למשהו אחר, לזה שאתה מחבר את היהדות עם ההחלמה (ובעצם גם בשבוע של פרשת נח).
נראה לי שדברי תורה של החלמה זה משהו שפחות היית עושה בעבר.

לי זה עושה טוב, כשאני גם מחובר באופן כללי (עם דגש חזק ומחוזק על זה).
מספיק הייתי מפוצל להמון פיצולים, וכשאני מגיע להחלמה, אני לא יכול לאורך זמן להישאר מפוצל כל כך בין היותי יהודי (שחפץ להיות) מאמין ושומר מצוות, לבין היותי מכור בהחלמה (הלוואי!...) הצועד בתכנית 12 הצעדים.

זה עושה לי רע, כשאני לא מספיק מחובר באמת, ואז חושב שהיהדות תוכל לפתור לי את ההתמכרות ולהחליף את התכנית.

מוטי! איזה יופי שחזרת. תודה על הד"ש מהקבוצה החיה.

אכן, אתה זוכר היטב את הפוסט על פרעה שנכתב בגלגול הקודם שלנו כאן...

אבל לפני שבועיים כתבתי על מכור אפילו קדום יותר - נוח. ראה כאן

טהרני, גם אני לא אהבתי את זה הרבה זמן, אבל עכשיו זה לא מפריע לי. אני לא בהכרח מחבר את הדברים, אבל גם לא בהכרח מפריד אותם. אני זורם איתם, ולוקח מה שאני יכול כל זמן שזה לא פוגע בי או בהחלמה שלי.

אני דווקא אהבתי את זה מההתחלה ועסקתי ועודני עוסק בכך רבות...
אלא מאי? שבהמשך הדרך, בקירטועים האחרונים שלי בה, הבנתי שזה גם עלול להיות מסוכן עבורי, כשאני לא עושה בפשטות את הפעולות המעשיות של התכנית, ורק מתמלא בכל מיני רעיונות יהודיים-תורניים מבריקים שמתקשרים לי לרוחה.
זה לא שזה לא טוב, זה פשוט אומר לגביי שאני חייב במקביל לתחזק את ביצוע תכנית הצעדים.
זה לגבי החוויה האישית שלי.

ולגביך - דווקא שמחתי לראות שלאחרונה זה לא מפריע לך ולפעמים גם זורם ומתחבר.

תודה 'סוד' על הפוסט ותודה 'מוטי' על ההערה שלמרות שלא הייתי נוכח ביניכם כשהיא נכתבה בזמנו (כולל ההתקפות-הארות עליה), בכל זאת היא זכורה לי לטובה אולי באחד משיטוטי הרבים כאן.
דווקא אז מאוד הזדהיתי עם המעיר ולא עם רוח הכותב, בפעם הזאת אני חושב שזה היה קצת שונה (כלומר-רוח המאמר והכיוון הנלמד ממנו), ואולי אני קצת השתניתי,,,,

מאידך גיסא אני באופן כללי לא אוהב לחבר את הצעד הראשון בפרט, לתוה''ק, זה עדיין גורם לי בילבול מסויים,
אני כן, מאוד אוהב, למצא בתורה הקשרים לשלל הצעדים ויתרת התוכנית כמו ענווה, חוסר אונים, למסור את חיי, חשבון נפש וכו'

עכ''פ תודה לכולם על החדש ימינו,,

אוהב.