גם השנה (כמו כמעט בכל שנה) אמרתי לצערי את מזמור כ"ז בתהילים "לדוד ה' אורי וישעי" כלאחר יד. מבלי לחשוב על הזווית של האמונה, של התקווה שיכול להיות טוב יותר.
לשמחתי, שמעתי בבית הכנסת בשבת רעיון קצר על דברי רבי חמא בר חנינא המפרשים את הכפילות, לכאורה, בפסוק שחותם את המזמור. שמזכירים להמשיך ולפנות לה' ולא לאבד תקווה גם אם נראה שלמרות כל מה שעשינו, אנחנו לא נענים.
דבר התורה הוביל אותי אל התייחסותו של אברהם ישראל שריר למזמור. לענ"ד המאמר שמתייחס גם להקשר התחבירי וההיסטורי, מעניין ביותר (מצ"ב לינק). אביא מקצתו, מהחלק שבו מתייחס לתוכחת נתן הנביא לאחר חטא בת שבע:
לאחר תוכחתו של נתן, באה תשובתו המיידית של דוד: "ויאמר דוד אל נתן חטאתי לה'". על כך עונה לו הנביא: "ויאמר נתן אל דוד גם ה' העביר חטאתך לא תמות" (שם יג). זה אולי מקור אמונתו של דוד: " לולא האמנתי לראות בטוב ה' בארץ חיים...". הבטחתה של התשובה היא הנותנת את הכח והמניע להמשיך לקוות!
אולם, האם תתקבל תשובתו באופן מלא? האם יזכה 'למצוא חן בעיני ה' ולשוב לראות את נוהו'? זאת אין הוא יודע, כפי שמעידה לשון הפסוק שם "אם אמצא חן בעיני ה' והשיבני והראני אתו ואת נוהו", (שם כה). על כן משתמש הוא בלשון של תקוה דווקא, לשון שאין בה ביטחון מחלט.
על כן מזרז הוא ומחזק את עצמו בלשון כפולה: "קוה אל ה', חזק ואמץ לבך וקוה אל ה'", כדברי הגמרא: "אמר רבי חמא ברבי חנינא: אם ראה אדם שהתפלל ולא נענה, יחזור ויתפלל, שנאמר: 'קוה אל ה', חזק ואמץ לבך, וקוה אל ה'" (ברכות ל"ב, ב׳)
שעור הפסוקים הוא אפוא "לולא האמנתי לראות בטוב ה'..." לא הייתי מתאמץ, כי לא היתה לי תקוה. אולם כעת, כאשר התגלה לי כוחה של התשובה "בארץ חיים", הריני מתאמץ עליה, למרות שאין לי ביטחון מחלט כי תתקבל: "קוה אל ה', חזק ואמץ לבך וקוה אל ה'".
שנזכה בעז״ה לשנה של נקיות, מלאה באמונה ובתקווה
