בעזרת השם.
עלתה לי מחשבה בנושא המלך, באחד הספרים כותבת על הקדוש ברוך הוא כי הוא מלך עלוב.
פירושו, סופג עלבון ולא מעניש.
האם חשבתם פעם לגבי עצמינו?
איך אנחנו מרגישים מזה שהעליבו אותנו או רק חושדים שהעליבו.
מתהפך עולמינו, אנחנו מחליטים שלהיות מועלבים שווה ערך לגניבה, רצח ושובד.
שנאה לחינם לא מאחרת לבוא, כי אנחנו = כבודינו ואנו (אנו = אנחנו), מי שאיבד כבר את הצפון אז לא רק עולמו הפנימי חרב מבחינתו שגם החיצוני ייחרב, הלא אומר "אני ארצח אותו" ומה יותר רע מזה?
הקדוש ברוך הוא מביא דוגמה על עצמו, בתור מלך, מלך עלוב, הסופג עלבון ואינו מגיב.
מעשינו אנו ושל אחרים גורמים לו עלבון, אבל הוא משאיר את העלבון אצלו לנצח נצחים וכך נקרא המלך שמשאיר אצלו עלבון, או עלוב.
לא החזיק בעד אפו, הוא משאיר את העלבונות אצלו ולא מחזיר עליהם כגמולם, ומכיוון שהעלבונות נשארים אצלו אז מכאן השם עלוב.
מה זה אומר עלינו.
אם היה לפינינו מלך בשר ודם, האם הוא היה משאיר אצלו כל עלבון שנזרוק עליו? וודאי שלא.
אז כאן לפינינו המלך הנצחי ועם הדוגמה הנצחית, כי משאיר הוא עצלו את העלבון.
מה נפיק מכך (מה נפקא מינה)?
אנחנו צריכים לשנות את היחס האישי שלנו כלפי העלבון, עלבון הוא אינו נחס ואין ביכולת של אף אחד להעניק אותו, לגזול או להרוג כדי להגיע אליו.
אין העלבון חלק מאיתנו ובטח שלא כבודינו, כי כבוד שמיים הוא היחידי, כי את החיים והזמן בחיים כל מה שמסביב קיבלנו בהשאלה מכבודו העליון.
בזאת אנחנו למדים מקדוש ברוך הוא, להחזיק ברשותינו את העלבון אבל לא לשאת אותו עלינו כמובן, אלא להבין את המהות שלנו לא להגיב לעלבונות ולא לזכור אותם (כפי שהרמבם והתורה מביאים "לא תיקון ולא תיטור" "לא תשנא אחיך בלבך" ועוד רבים)
להיות אנשים עם עלבון אבל לא להקנות לא משמעות, להדמות למלך הנצחי, למלך שמוכן להיות עלוב, אז גם אנחנו צריכים כך להקרות עלובים.
שבוע טוב.
ב"ה עם שמך ועם ידך.
