בשבת הזדמן לי ללמוד אודות "טומאה רצוצה". מהי אותה טומאה רצוצה? ובכן, לדוגמא, כאשר אדם מת מוטל בתוך קבר – אם על גבי הקבר יש חלל בנפח של טפח, הטומאה נשארת רק בתחום הקבר, והנוגע בקבר מכל צדדיו נטמא.
אולם, אם הטומאה היא "רצוצה", כלומר, אם הטומאה "חנוקה" באופן שאין על גביה חלל בנפח של טפח, אלא פחות מכך, הדין הוא שהיא "בוקעת ועולה עד השמיים, ונוקבת ויורדת עד התהום", כלומר הטומאה מתפשטת כלפי מעלה וכלפי מטה, מבלי ששום דבר יעצור אותה (לצורך הדוגמא, גם אם יטוס מעליה מטוס, היושב בו נטמא).
***
מצאתי את עצמי חושב על מה שהדבר רומז לגביי. מאז ומתמיד ניסיתי לרוצץ, לשבור ולחנוק את הטומאה שבקרבי. לא הייתי מוכן לתת לה מקום, ולו הפיצפון ביותר, בשום פנים ואופן. לא הייתי מוכן להיות פחות ממושלם, בכל התחומים, ובייחוד בתחום הכל כך מלוכלך הזה.
דא עקא, שככל שהתעקשתי יותר, כך התעקשה היא יותר ויותר. המלחמה התעצמה, געשה וגאתה עד שמי השמיים, וירדה ונקבה עד עמקי פי תהום ושאול.
(היום אני יודע ומבין, שהמחלה הייתה ועודנה נורת אזהרה, בוהקת באדמימיותה. היא נועדה לומר לי: "נברא יקר, האם אתה באמת חושב שתוכל לכבוש פסגות לבד, בכוחך ועוצם ידך, בלי עזרתו של הבורא? האם לא ניסית לחרוג קצת יותר מדי מן המגבלות שלך כנברא (קצת כמו פרעה שהציג שאינו נזקק לשירותים...)? האם אין כאן גאווה, עזות ואטימות יתירה?". אבל אז לא הבנתי זאת. ניסיתי בכל פעם להכות בה חזק יותר, וחטפתי בתגובה נוק-אאוט סופי יותר).
כאשר הגעתי לתוכנית, לראשונה נתתי לטומאה בקרבי חלל טפח. הסכמתי לקבל את העובדה שאינני מושלם, שיש לי חסרונות ואפילו חסרונות קשים. הייתי נכון להבין, שאני לא יכול לפתור הכל בכוחות עצמי, וגם שעליי לעבור תהליך ולא הכל ייפתר ברגע אחד.
ומאותו רגע מקודש של הכנעה אמיתית ולא מושלמת, שחל לפני קצת יותר מ-900 יום, רגע שבו הסכמתי בכל נימי נפשי שהצלחתי לגייס, להודות כי אין בכוחי לנצח את התאווה, שאני זקוק לעזרה של כוח עליון, התקיים בי מקרא שכתוב "ותשקע האש". אש התאווה כבר לא בוערת בי עד שמי השמיים, כבר לא נוקבת עד פי תהום. למדתי לחיות בהשלמה וקבלה עם המחלה שבקרבי, ובאורח פלא זרועות הענק ששלחה לכל תחומי חיי הולכות וקטנות באורח משמעותי.
אני מעדיף היום להכיר בטומאה שבקרבי ולהשאיר אותה ואותי מאוזנים, כלואים בתחום הגזרה של חלל טפח, מאשר להתכחש אליה ואל מצבי האמיתי ובכך לגרום לה להתפרץ עד שמי השמיים ועמקי תהומות, משוללת כל שמץ של איזון וכל בדל של היגיון.
