אוף. קריזה. דווקא התחלתי את היום באופן מוצלח. קמתי בבוקר. אחרי שינה משובחת פלוס חלום נעים בו התבשרתי שהפנטזיה הגדולה שלי תתגשם. התארגנתי במהירות ויצאתי בראש פמליה גדולה ומכובדת לדרך. שיירה של ממש וכולה לכבודי. אבל מהרגע הזה הכל התהפך נגדי. רצף ארוך של תקלות שינה את כל מעמדי. בעיני עצמי ובעיני הסביבה. כבודי נרמס והרגשתי שכל מה שעשיתי הלך לאיבוד. המסלול השתבש. הרכב שלי נדפק. לא פעם אחת, שלוש פעמים. ובכל פעם זה היה גרוע יותר.
כן גרוע. כי בעיני רבים אני ממש "חד בדרא". יש כאלה שיגידו "חד בעלמא", לא היה מישהו כמוני (ואני סבור כמובן שהם צודקים...) וגם לא יהיה, "פרופסור" למשימות בלתי אפשריות שמעודו לא כשל. ומעכשיו כבר לא יגידו את זה. אני יכול לחוש בנשיפותיהם הרוטנות בעורפי. חתיכת הימור הם לקחו על עצמם כשהחליטו להעסיק אותי. מבלי הפריז אכתוב שכישלון שלי יהווה סכנה קיומית להם. אגב, לא מעט כסף השקיעו בי והבטיחו לי לכשאצליח. וזה לא רק פונקציה כלכלית.
לטעמי, זו הפאדיחה הגדולה בתולדות האנושות. הקוסם הגדול נתפס במערומיו.
אם בפעם הראשונה, יכולתי לתלות את ההתרחשות המביכה בטעות בניווט, בשניה הבנתי שזו טעות בחשיבה שלי. לא סתם ירדתי מהדרך, יש פה משהו מכוון נגדי. לא לחינם נתקלתי ונתקעתי בגדר הביטחון. כאבי התופת מההתנגשות המכוונת הוכיחו לי שאני בבעיה. אמיתית. מבויש, נתקעתי ללא ניע באמצע הדרך. "הפרופסור הדגול" עומד חסר אונים. תקוע. ככה בלי סיבה נראית לעין, חסר יכולת לזוז קדימה אחורה או לצדדים. מיואש, התחלתי להכות במה שלא זז. וללא הועיל. תאמינו לי שהצטערתי שלא היה לי ביד משהו יותר רציני. כלי נשק. חרב.
גם כשלפליאתו היא התחילה לדבר, הוא לא זז מעמדתו - כל מה שקרה פה, לרעתי. עד שנפקחו עיניו, לבלעם לא היה שמץ של מושג מהי הסיבה האמתית שהוא נתקע. בטוח היה שאתונו מרושעת שאין כדוגמתה. רק כשראה את המלאך הבין את מה שרש"י מסביר: "שהשטן" היה לא אחר ממלאך רחמים שנשלח למנוע ממנו לעבור על ציווי השם. הוא זה שגם בסוף הורג אותה למענו. לשמור על כבודו..
אני לא בלעם. (תאמינו לי, לא היה לי דבר עם חיות...) עיני לא סתומה, ולעת עתה עדיין אינני נביא. אבל אינספור פעמים הייתי משוכנע "שהשטן" שנשלח אליי בא כדי לסגור איתי חשבון. רציתי מקל, כלי נשק או חרב כדי להכות את מי שרכבתי עליו.. עליה.. שהפריע לי... וזה היה בסך הכל מלאך של רחמים.. ששמר על כבודי. שלא אלך לאיבוד...
