שלום חברים יקרים

קטונתי מלתת סופרלטיבים לכותב ולנכתב שלהלן,
אשאיר לכם להתרשם כראות לבבכם.

בתפילה לקבלה אישית מלאה במהרה.
אמן.

קבלה - מקור
מחבר: יעקב פרנקל
מתוך: מעיין מתגבר ושמו אדם
פורסם ב"בשדה חמד", גיליון ט-י תשנ"ה

את סוד הקבלה, את יסוד הקבלה, קיבלתי מן המטפלת של בני. 
באותו שלב בחייו הוא סיכם לעצמו ששילוב של אב פסיכולוג ואם מורה פשוט אינם מספיקים, והוא יצא למצוא לו מטפלת כלבבו. 
והוא מצא אותה: צעירונת. שחרחורת. שער קטיפה ועיני נשמה, ומבטה רך, מלבב ומלטף. "סנדי" - זה היה השם שהוא נתן לכלבה שלו. 
וממנה למדתי את תורת הקבלה:
 
הדבר היה בתקופה בחייו כאשר הוא כאב - ולפיכך גם הכאיב; כאשר הוא נפגע - ולכן אף פגע. 
באותם ימים היה שב מבית הספר, נכנס בדומיה הביתה, ואשתי ואני החלפנו מבטי- שאלה: 
"האם סולק לשלושה ימים, או רק ליום אחד? האם הסתכסך רק עם המורה שרה או גם עם המנהל? 
היגיד לנו את אשר עם לבו, או שמא ישא את כאבו באלם?" 
ובעוד אנו תוהים ופוחדים כבר הייתה "סנדי" לצדו, מקפצת עליו בצהלה, מתרפקת עליו בחום, 
והיא אמרה את אשר אנו לא יכולנו לומר באותו רגע: "כמה חיכיתי לך! כמה טוב שבאת. כמה אני אוהבת אותך."
 
באותם לילות התארחו באופן קבוע בביתנו סקינר ורוג'רס, והם ערכו מידי ערב בתוכי-תוכנו את הסימפוזיון המפורסם. 
זה היה כאשר הבן שכב לישון על מיטתו הבלתי מוצעת, ללא פיז'מה, ולא עוד אלא שבדרכו את המיטה עבר חמש עבירות פליליות: 
הוא לא רחץ פנים וידיים, (אני מחשיב אותם כעבירה אחת, אך אני מודע להבדלים האידיאולוגיים שיש בתים בהם שתי אלו נחשבות כל אחת לעבירה בפני עצמה),
לא צחצח שיניים, לא קרא "לילה טוב", לא ערך את המערכת למחר ולא התכסה בשמיכה כלשהי. 
ימים ושבועות נמשך מצב זה, 
ומדי ערב טען רוג'רס: 
"הלא תראו כי קר לו לילד; הלא תכסוהו? האם זו העת ללמדו פרק בדרך ארץ? 
אם כך הוא נוהג, סימן שזו דרכו להשמיע את אשר אינו יכול לבטא במילים. הקשיבו לקולו זה." 
וכנגדו התריס סקינר: 
"אם תכסוהו הלילה, מדוע לא יחזור על כך מחר ומחרתיים? וכי כיצד ילמד? 
הרי הנכם מחזיקים את ההתנהגות אותה אתם מבקשים למנוע." 
ובתווך, בין שתי הדעות הנוגדות, בין הגישות הסותרות, נקרעו שני הורים. 
ומה עשתה המטפלת כל אותה עת? איפה הייתה "סנדי"? 
עוד לפני שחשנו אנו בנעשה, ששוב נפל על מיטתו בלבוש מלא, 
ועוד אנו חוככים בדעתנו בפעם המי-יודע -כמה מה לעשות הפעם, 
כבר הייתה היא, "סנדי", מזמן למראשותיו, צמודה לדופן המיטה, דבוקה כמעט לאדם אליו הייתה קשורה אהבת נפש, 
והיא מביטה בנו ואומרת: תחליטו מה שתחליטו, רק הניחו לי להישאר כאן.
 
את היכולת המופלאה הזו, לומר לזולת: כל מה שאני מבקש ממך זה - אותך; 
כל מה שאני מבקש זה להיות במחיצתך - עכשיו, מחר, בבוקר, כשאתה קם מאוחר מידי, בצהרים, כשהנך חוזר נזוף, בערב, 
כשאתה שוכב לישון לאחר יום נוסף של מרירות, של תסכול, של הורים שאינם מיטיבים להבין לנפשו של הילד. 
תן לי להיות לצדך באלם. בדומייה. בשקט. 
ואם עצבני אתה, אף לא אקפץ ולא אקשקש בזנבי. 
אולם תן רק להישאר לידך. את כל זאת אני חב ל"סנדי".
 
אולם, עם כל הכבוד ל"סנדי", זהו רק השלב הראשון של קבלה. 
וכאן אני בוודאי אפתיע אם לא אדהים: לעולם אין אני מקבל אדם כמות שהוא. 
לעולם אין אני מקבלו כפי שהוא כאן ועכשיו. 
אף פעם אין אני מקבלו כפי שהוא מופיע בפגישה הראשונה - ואף לא בפעם החמישית או  העשירית. 
למעלה מכך: קבלה כזו אינה בנמצא. קבלה כזו לא תיתכן. קבלה כזו אינה בריאה. קבלה כזו אינה תרטפוייטית. 
קבלה כזו אינה קבלה.
 
הבה אסביר את עצמי: כאשר מופיע אדם לטיפול, מופיע בעצם הכפיל שלו. 
ככל שהאדם פגוע יותר, ככל שהוא כואב יותר, ככל שהוא בעייתי ופתולוגי יותר, לא האיש מופיע אלא הבבואה שלו. 
לבבואה זו אנו קוראים התנהגות. 
את הבבואה אני מקבל. 
את המשוואה: "ההתנהגות היא האדם" אני דוחה. 
את המרירות ואת העוינות אני מקבל. את הפחד ואת האימה אני מקבל. את התוקפנות ואת החרדה אני מקבל.
 את הבקשה הנואשת של המטופל: "ראה כזה הוא אני" אני דוחה.
 
וכאן אני נזקק לפיצול בראייתי את האדם, פיצול בין המעשה והעושה, בין המתנהג וההתנהגות. 
המטופל מנסה לשכנע: "תאמין לי, אני מנוול בדיוק כמו שמשתמע ממעשי, בדיוק כמו שמספרים  עלי." 
את החיוך הפנימי בתוכי הוא אינו רואה - וברגע זה, כאשר אני כותב מילים אלו, שוב אינני בטוח. ברגע זה אני חושב - לראשונה - 
שאולי דווקא את זאת הוא רואה. 
ומי יודע מה משקל לכך ביציקת היסוד לקשר הטיפולי?
 
וכאן מתגלית הקבלה בכל הפרדוכסי שבה: 
אני מסוגל לקבל את ההתנהגות הקשה, הדוחה, הכואבת לו ולי, רק מפני שאני דוחה את הקשר, את זיקת הגומלין, שבין התנהגותו ואישיותו, 
שבין הנגטיב הפנימי שהוא מנסה לפתח, לפוזיטיב שבו הוא מנפנף. 
לשון אחר: אני מקבל אותו לא כמות שהוא, אלא למרות מה שהוא.
 
אני מקלף את קליפת התנהגותו מתוכנו הפנימי, המהותי. 
ומתחולל בינינו מאבק: הוא מצביע על התנהגותו ואני אומר: אינני מתרגש. 
הוא אומר: "תראה איזה 'חרא' אני". ואני אומר: "את החרא אני בהחלט רואה, אולם ה'חרא' זה לא אתה". 
הוא משוכנע שהוא עשוי מיקשה אחת, שחיצוניותו ופנימיותו חד הם, 
ואני מבחינתי מפריד ביניהם, כמעט בכוח.
 
ואני מודע לאיום שבהתנהגותי הטיפולית, הבאים המשתמע בגישתי: "עזוב שטויות, זה הרי לא רציני; זה הרי לא אתה." 
שמחתי כמוצא שלל רב כשגיליתי הד לתפישה זו אצל פרופ' פראנץ בריל, 
אולי בדיוק כפי שהוא שמח כאשר גילה אותו הד אצל המשורר גיתה:
 
"המתייחס אל בני אדם כפי שהם, הופכם לגרועים משהם באמת;
המתייחס אליהם כפי שהיו רוצים להיות, עוזר להם להגיע למה שהם מסוגלים להיות."
 
ומוסיף ומשלים בריל:
 
"האמת היא כי זוהי הגישה המדריכה את צעדי קודם לכל ולפני הכל ביחסי לעצמי ולעבודתי."
 
כאן סתירה שהפסיכולוג חייב להתמודד עמה חזיתית: 
כאשר גיתה אומר "בני אדם כפי שהם" הוא חייב להתכוון בעיקר לממד התנהגותי, 
אותו ממד שבעטיו הם הגיעו לכתחילה לטיפול. פנימיותו היא ערטילאית. 
אצל האדם הבריא, המחובר, האינטגרטיבי, 
הפנימיות מתנגנת בצלילים בריאים, אינטגרטיביים, נעימים וערבים. 
הכואב, הדואב, הסובל - אצל אלו הנקראים פתולוגים - הם אינם מוסיקליים במיוחד: 
כאב מקבל נימה צורבת כאשר הוא פורץ; ייאוש נשמע כשאגת-ייסורים; דחייה מתורגמת בשטח לשוועה, ומרירות לזעקה. 
עם קולות אלו מופיעים המטופלים לטיפול ומצביעים על מיתרי הקול. זו עבודה קלה. 
ולכן אנו מצביעים על מיתרי הנשמה. 
הם מצביעים על עצמם כפי שהם, ואנו רואים אותם כפי שהיו רוצים להיות. 
לא! הם אינם משקרים. הם אינם מעמידים פנים. הם אפילו לא מדחיקים. 
הם שכחו זה מכבר את מה שהיו רוצים להיות, את מה שהיו יכולים להיות, את מה שקיוו להיות. 
אולם הקול הפנימי, הקול המייצג את העצמיות - את ה"כפי שהיו רוצים להיות" - קול זה לא נדם. 
הוא רק נרדם. 
קול זה הוא זהותו האמיתית של האדם. 
קול זה הוא שמו האמיתי של האדם.
 
ומסביר הבעש"ט: כשם שהמגע הגשמי שבין בני אדם הוא בכך שאדם אוחז בגופו של חברו - 
כך תפישת הנשמה היא בדרך רוחנית - על ידי קריאת שמו של האדם. 
תדע לך: אדם ישן ניעור משנתו כשקוראים בשמו.