שלום חברים יקרים
להלן כמה מילים שנגעו בי בנושא הרגיש הזה,
שאני רואה הרבה מחברי בקבוצות אם לא כולם, מתמודדים איתו.
החרדה.
עלי להדגיש שיש מקרים שחרדה דורשת עזרה מקצועית,
ובכל זאת הרבה מאיתנו מתמודדים איתה ברמה כזאת או אחרת ללא עזרה,
מתפלל שהדברים הבאים יקלו עלינו קצת. לפעמים.


חיה פנימית ושמה חרדה - יונתן ברג - מקור

בשבוע שעבר כתבתי על העצב, אבל יש לעצב אח אלים יותר, 
שעליו אנחנו מדברים עוד פחות, ופעמים רבות מתביישים בו יותר: החרדה. 
בשביל להתחיל ולעמוד במה שהמילים שאני כותב מבקשות, אני כותב באטיות, 
כי יש בזה גם בושה וגם איזו תחושה של תבוסה. 
אני חייב להודות שהחרדה היא בת לוויה בחיי, יש לנו עבר, וכנראה שגם עתיד.

המאבק העיקש ביותר שלנו הוא לארגן את החיים, 
להכניס אותם לתוך לוח זמנים, בית, מקום, משימות ועתיד. 
לבנות גדרות ולסמן סימונים. 
אנחנו רוצים טריטוריה, ובתוכה אנחנו רוצים להכיר כל אבן, להבין את העונות ואת תנועת האור. 
לדעת מה יהיה עוד רגע כדי לא להיות מופתעים. 
לא לעמוד בלי סיבה ובלי הסבר.

לא רק אנחנו בחיינו הפרטיים נוהגים כך, 
על תשוקת הסדר והפחד מהלא ידוע עומד יסוד המדינות וקביעת הטריטוריות, 
המסמכים והטפסים, התעודות והאישורים, התארים. 
כולם מבקשים לארגן אותנו, להניח אותנו בגבולות. 
אני בא משם ואני הולך לשם, 
כמה פעמים כל אחד מאיתנו מפרט לעצמו ואז לסובבים אותו קואורדינטות שאמורות למקם אותו בחלל ובזמן? 
כל הזמן אנחנו חוזרים על ההשבעה הזאת, כמו מנטרה שתרגיע אותנו. 
כל אותו מאמץ אדיר, פרטי וציבורי, הוא כולו עמידה על פני תהום, 
כי זרם תת-קרקעי נע כל הזמן מתחת לרגלינו ומחפש פרצות כדי לעלות על פני השטח.

הפרצות הן, כמעט תמיד, כשדבר אחד נגמר והאחר עוד לא התחיל. 
מה שהיה נגמר, מכל מני סיבות, נכונות ולא נכונות. 
תואר אקדמי, מערכת זוגית, מקום עבודה, חוזה מגורים בדירה. 
בכל פעם שאחד מאלה תם, נפערת פרצה בחיינו, אנו נכנסים לתוך אזור של ריק, של לא ידוע. 
באותו רגע של בלבול, מתעוררת החרדה, מציפה ומשתקת. 
העולם, אותה חיה נוהמת, עומדת מולנו. 
אנחנו קפואים מולה, מול הכאוס הטמון בתוכה. 
לא מצליחים לברוח ולא מצליחים להתנגד. 
משותקים מול הדבר שאין לו שם.

הדבר המדהים ביותר בחרדה, הוא השקט לגביה. 
הצורה שבה כולנו ממשיכים ללבוש את הבגדים הנקיים שלנו, את המבט הבטוח בעצמו, 
הודפים כל סממן של שיתוק ובלבול. 
אנחנו מנופפים בדעות, בחפצים, בהסכמים, 
מנופפים בכל מה שיראה שאנחנו מבינים מה קורה סביבנו, 
שהכל מובן ומפוענח, 
בעוד שבכל הרגעים הללו של החרדה, פתאום מתגלה לנו שאנחנו מבינים מעט מאוד. 
אבל אנחנו לא מדברים על זה, 
כל אחד ממהר לפינה שלו, שם, בחדר, כשהדלת סגורה, הוא מנסה לאסוף את עצמו, להחזיר לעצמו שליטה. 
בושה מציפה אותנו בחדר הסגור, פחד שכולם רואים את החולשה ותחושה של חוסר האונים. 
אנחנו מרגישים שזה כתוב לנו על המצח, 
וכל צעד מחוץ לחדר הופך למצעד קלון ברחוב הראשי.

בחדר אנחנו מחפשים אוויר, מנסים להימלט בכל דרך אפשרית. 
כמו מול העצב, גם כאן מכשירי החשמל והמסכים מתעוררים, 
אנחנו מחפשים משהו צבעוני שייקח אותנו מעצמנו. 
הקושי האמיתי הוא לעמוד בזה, כמו בעצב, לתת לזה לשטוף אותך. 
עם העצב עוד אפשר לשרוד כמה דקות, אבל החרדה, ובכן, היא חרדה. 
הכל משתנק, בגוף ובנפש, 
הבהלה גורמת לך לעשות תנועות חדות, מוגזמות, 
והתנועות הללו רק מגבירות את החרדה, וחוזר חלילה. 
אתה מוצא את עצמך בלי הפוגה, בלי נשימה, 
וכל מה שאתה רוצה זה שזה ייעלם, 
ואתה מוכן לשלם כל מחיר כדי שזה יקרה. 
המשפטים שאנחנו יודעים להגיד לעצמנו כדי להירגע, 
המשפטים הללו זקוקים לרגע של הפוגה כדי להגיד אותם, 
ומול הכאוס, וללא רגע אחד של הפוגה, הם חומקים מאתנו.

אז איך לתת לזה לפגוע בך ולהישאר עומד?, 
התשובה, כמה שהעניין מייאש, היא שאין לך ברירה, 
כמו שכתב אבידן בעניין קצת אחר, 
"מה שמצדיק את הייאוש הגדול, היא העובדה הפשוטה, החותכת, שאין לנו בעצם לאן ללכת". 
כן, רק כניעה מוחלטת לדבר הזה יכולה לגרום לו לעבור. 
אולי המילה לעבור לא נכונה פה, להיכנס לפרופורציה, 
להפוך לעוד משהו שמלווה את חיינו, 
כמו השמחה וכמו הסיפוק, כמו הגעגוע וכמו האכזבה.

הרי כשכל אלו מגיעים, אנחנו נותנים להם לעבור דרכנו, 
חסרי ברירה מול הדרך שבה הנפש לופתת הכל, מכסה על הכל, גוברת על הכל, ממלאת אותנו. 
כמה זה קשה? 
זה כמעט בלתי אפשרי, ובכל זאת, זו הדרך היחידה לעבור את זה, לחיות עם זה. 
צריך אימון ושעות רבות של תבוסה, כדי לאט לאט להגיע למקום, 
שבו אתה מקבל את החבר החדש במקהלת הקולות שלך.

העולם עצמו, צריך לזכור, התחיל מחושך על פני תהום, מכאוס, מההעדר, 
זוהי נקודת המוצא ואולי גם נקודת האחרית. 
אנחנו באים מתוך אותו חושך ואליו אנחנו הולכים, 
והרי החרדה היא בדיוק זה, 
תזכורת למקום ממנו אנו באים ואליו אנו הולכים באמת, 
ולכן היא כל כך משתקת, ולכן היא כל כך חשובה.

אם אתה מקבל אותה, אם אתה נותן לה להיות. 
מי ייתן ויהיה לי כוח לתת לה לעבור דרכי, לשטוף אותי, 
כי אם אתה עושה את זה אתה מנצח את המלאך, 
וכשאתה מנצח אותו יש סביבך אור שאחרי חשכה. 
לא בגלל שהחרדה נעלמה, לא בגלל שאתה עוד עומד, 
אלא כי הדבר שמשתק אותנו, אותו מקום שאליו אנחנו הולכים, 
הדבר שאנחנו לא מוכנים להביט בו, הדבר הזה הוא כבר חלק ממך. 
לא חיצוני אליך, הוא חלק ממי שאתה, 
מאותו עולם פנימי שיש בו צבעים מנוגדים.

אז אם כבר אנחנו עושים את כל המסע הזה לעבר הבוקר לבד, 
אם ממילא כל אחד מאתנו נאבק במלאך במעבר יבוק הפרטי שלו, בחדר, בדירה, 
למה שלא נעשה את זה אחד ליד השני, למה שלא נספר על זה האחד לשני?

הנה, אני מנסה, עדיין לילה, ועדיין אוחזים זה בזה. 
ואתם?