שבוע טוב!

בתקופה האחרונה, אני חושב רבות על קישור החוויה הרוחנית שלי בתכנית לתורה בכלל, ולתורתו של רבי נחמן מברסלב בפרט. חשבתי (ואף התחלתי) על פרוייקט של "הרהורים סביב ליקוטי מוהר"ן" (ולאחרונה גם "הרהורים סביב שיחות הר"ן". מקווה שחלקים מהם יפורסמו בקרוב), ובאופן אישי אני מקבל מכך רבות. מטבע הדברים, המהלך הזה יוצר אצלי באופן כללי עניין מחודש בתורתו של רבי נחמן.

בשנות השימוש הארוכות, היחס שלי לתורת רבי נחמן היה מורכב. מצד אחד, הוא נטע בי תקווה. אני זוכר את הלילה בו פגשתי את "משיבת נפש" (בגיל 18 בערך), ואיך קראתי בו ובכיתי בדמעות מבלי להפסיק (במחשבה לאחור, מדהים כיצד פגשתי את הספר הזה כל כך מאוחר, כי ספרים אחרים של רבי נחמן פגשתי עוד לפני בר המצווה). מצד שני, בזמנים של כישלון צורב, קצת עצבנו אותי הדיבורים שלו על כך שאין ייאוש, ובמיוחד על כך שהרבה בטוחים שלא עליהם דברו שאין ייאוש, אבל זה נכון לגבי כולם, ללא יוצא מן הכלל.

כך מצאתי את עצמי, "שונה" ו"פורש" חליפות, בכל הנוגע לתורת ברסלב. פעם גם ניסיתי לטוס לאומן כדי להפסיק להשתמש. במקרה ומישהו כאן תוהה, זה לא עזר...

היום אני מחפש לחבר את החוויה הרוחנית האישית שלי עם היהדות. זה הופך עבורי למשמעותיות יותר הן את תכנית ההחלמה שלי והן את היהדות שלי. רבי נחמן הוא אחד ההוגים שמאוד ברור לי איך אני מתחבר אליו.

במהלך השבת, התחלתי לקרוא את "כל סיפורי רבי נחמן מברסלב – המעשיות, הסיפורים הסודיים, החלומות והחזיונות" (ספר של צבי מרק שכולל את כל התכנים הללו של רבי נחמן מספרים ומכתבי יד). האמת, שבעוד לתורה של רבי נחמן קל לי להתחבר (בזמנים מסוימים) לכל המסתורין וההילה הכרוכים באישיותו הרבה יותר קשה לי להתחבר. וכך גם לסיפורים. בכל אופן, כשקראתי את הסיפורים, מצאתי כמה נקודות שהתחברתי אליהן. אחת מהן קשורה לשיחה שהייתה לי בצהרי יום שישי, עם אחד החברים האהובים עליי במיוחד, וברצוני להתייחס אליה כאן.

***

רבי נחמן מספר, שהסולטן הטורקי ("התוגר") התגלה אליו בחלום, והתלונן בפניו על כל אלה שנלחמים בו ומציקים לו. רבי נחמן מתאר, כי "נתתי לו עצה, והיו נראין הדברים, שגם הוא יודע העצה, אך הוא עושה עצמו כלא ידע" (שם, עמ' 134).

הקטע הזה, של לדעת בעצמי את העצה הנכונה, אך לעשות את עצמי כאילו אינני יודע, ממש תפס אותי. זה הזכיר לי את התופעה שהתחוללה אצלי לאורך שנים, אך מעולם לא ידעתי להגדירה כה במדויק, עד שפגשתי את דברי הספר הגדול (עמ' 34):

"לעיתים חשבנו על התוצאות, אך תמיד הייתה קיימת התופעה הנפשית המוזרה, שרצה במקביל למחשבה ההגיונית שלנו, ותמיד מצאה איזה תירוץ שטותי כדי לקחת את "הלגימה הראשונה". המחשבה ההגיונית לא עצרה אותנו. המחשבה הלא-שפויה היא שנצחה. למחרת, היינו שואלים את עצמנו בכל הרצינות והכנות, כיצד זה יכול היה לקרות ".

פעמים רבות לאורך שנות השימוש שלי בתאווה, ובמיוחד בשנים האחרונות שלי בתחום , הרגשתי שאני "יודע העצה", אבל "עושה עצמו כלא ידע". בתחילתו של כל התקף, אני יודע בבירור שהתאווה מזיקה לי, ומשאירה אותי שבור ומיואש, מבין שהפעם זה בפירוש לא יהיה אחרת, אבל פועל בניגוד גמור לידיעה הזו. עד כדי כך, שבתקופה הסמוכה לתכנית כבר הבנתי, שכאשר אשתי יוצאת וחולפת במוחי המחשבה "בשום אופן לא אעשה את זה!" הנפילה כבר התחילה...

זו אפילו לא הייתה הכחשה. נקודת האמת הייתה קיימת בתודעה שלי, אלא שלא הצלחתי לפעול לפיה. הייתה לי אמנם "מחשבה הגיונית", אבל ,"התופעה הנפשית המוזרה, שרצה במקביל" תמיד ניצחה אותה בסוף (גם אם הייתי מנצח בקרב, הייתי מפסיד במלחמה).

***

טוב, אבל עכשיו אני בתכנית, אז הכל בסדר... עכשיו, אני כבר פועל לפי העצה, לפי המחשבה ההגיונית, אני כבר לא בהכחשה, כבר לא עושה עצמי כלא יודע.

אז זהו, שממש ממש לא...

ממש חרותה בנפשי וזכרוני, סיטואציה יומיומית ורווחת בטלפונים שהייתי עושה לספונסר הקודם שלי. פעמים רבות הוא היה מדגיש באוזניי באיזו מחלה קשה אני לוקה ("יש לך סרטן!"), כמה חברים נופלים אחרי תקופה בתכנית מפני שלא עשו צעדים ("מארגן כנס הארצי בארה"ב, שהיה נקי למעלה מעשר שנים, נפל והתרסק אחרי הכנס. הוא הרגיש "מר-החלמה" והתחיל לזלזל קצת בעשיית הצעדים...") וכדו'.

הוא מדבר ואני מרגיש אי-נוחות עם הדיבורים הללו. אני מהנהן במחשבתי, בראשי ובפי, ומחכה שהוא יגמור כבר(!). האמת, שגם עכשיו בעת הקלדת הרעיון (ההגיוני!) הזה, אני חש את אי-הנוחות, את התופעה הנפשית המוזרה שרצה במקביל ומנסה בכל כוחה "לנפנף" את הנדנודים המעצבנים האלה, שרוצים לכבול (?) אותי. פשוט אין לי כוח לחפירות המחייבות האלה, גם אם הן נכונות...

כשהייתה לי לאחרונה סיטואציה מורכבת וקשה עם אשתי, רציתי להתקשר לחברים (אסירות תודה! ). כשעלתה במחשבתי האופציה של הספונסר הקודם, מיד חשבתי לעצמי: "לא! אליו אני לא רוצה להתקשר. הוא יתחיל להגיד לי כמה אני אנוכי, וזה יכריח אותי להסתכל בכל הלכלוך שלי...". אם אכן הייתי מתקשר אליו, זה כנראה היה גורם לי לעשות את העבודה העמוקה הדרושה [יחי ההבדל הקטן בין כשאני יוזם (זה גורם לי לעבוד), לבין כשהספונסר יוזם (זה גורם לי להיאטם ולייחל שהוא י-ס-י-י-ם כ-ב-ר
ל-ד-ב-ר!!!...)].

כשאני כנה, אבל נמצא רק עם עצמי, אני אמנם יודע מה המהלך הנכון, אבל זה לא עוזר לי להתנהג בהתאם למה שאני יודע. אני עושה את עצמי כלא יודע.

האמת היא, שאני אפילו לא ממש "עושה את עצמי". פשוט יש בי מנגנון כזה. אני נעשה "לא יודע" גם כשאני יודע.

***

אז מה אני יכול לעשות בעניין התופעה הנפשית המוזרה שרצה במקביל / זה שאני עושה עצמי כלא יודע?

קודם כל, "ידיעת המחלה חצי רפואה". עד כמה שזה אפשרי (בהתחשב בכל הנ"ל), עליי להיות מאוד מודע לזה שאני מנסה להתכחש למה שקורה איתי ולמה שאני צריך לעשות.

מלבד זאת, עליי ליצור קשר עם אחרים, למרות שלא בא לי לעשות את זה, ואולי דווקא עם אותם שיגידו לי את מה שאני הכי לא רוצה לשמוע.

כשאני עם עצמי, בתוך הראש שלי, אני בסכנה. האמת שאני יודע לא תעזור לי. רק כאשר אני מדבר ומתייעץ על כך עם אחרים, האמת שאני יודע בתוך תוכי יכולה לעבוד, יכולה להשפיע על מהלך חיי ועל ההתנהלות המעשית שלי.

בשיחה עם אותו חבר, הוא העלה בפניי טענות שונות: כבר לא בטוח שהתכנית בשבילו, אולי הוא לא כזה מכור, אולי יש פתרונות אחרים וכיוצא באלה. רגע, אז למה הוא התקשר אליי? הרי, מבחינתו, אני אחד שמייצג את התכנית!...

התשובה לדעתי היא (אבל אני בתוך הראש שלי, אז תגידו לי אם טעיתי... ), שבתוך תוכו הוא יודע את העצה, אך הוא כבר מספיק מתקדם בשימוש בתאווה ובתכנית ההחלמה כדי להבין שזה לכשעצמו לא עוזר לו, שהוא צריך מישהו מבחוץ בשביל שזה יעבוד, בשביל שהוא באמת יתנהג לפי מה שהוא מבין.

***

ולסיום, בדרך דרש:

לפעמים אני מתנהג כמו "מושל טורקיה". אני תקוע בתוך הראש שלי, ומתנהג כמו מי שמושל על העולם ו"טורק" את הדלת בפני "י-ה", בפני אלוקים. חי בהתכחשות אליו ואל רצונו ממני.

במקרה כזה, עלי לפנות ב"חלום", בפעולה לא רצונית ("פעולה הפוכה"), אל "רבי"- אל אדם אחר שיורה לי את הדרך ויהיה בבחינת כוח גדול ממני. "נחמן"- אדם זה מנחם אותי. הוא מראה לי (במיוחד לאחר שאני שומע לעצתו-עצתי), כיצד ההליכה לאור האמת הפנימית שלי לא כולאת אותי, כמו שהרגשתי בטעות, אלא דווקא משחררת אותי לחופשי, וגורמת לי להרגיש טוב יותר.

[לאחרונה שיתפתי בקבוצה, שכל חיי חשבתי שיש לי רגשות שליליים, אז עליי לברוח מהם, וכך ארגיש טוב יותר. אולם, לאחרונה אני מגלה, באמצעות עבודת תכנית הצעדים, שכאשר יש לי רגשות שליליים, ואני מתייצב מולם במבט חודר ומעמיק, מבלי לברוח לשום מקום, בסופו של דבר זה מה שבאמת גורם לי להרגיש טוב יותר, ואולי אפילו טוב יותר מאשר לפני התעוררות אותם רגשות שליליים].

***

שיהיה שבוע טוב לכולנו!
שבוע שבו נדע לצאת מעצמנו, ולפנות אל אלוקים ואל אחרים.