בקצרה, חווית החירות של ליל פסח, בניגוד ליום הכיפורים, מתבטאת בתנועת החסד. ועם זאת אפילו בזמן חירותינו, התורה מצווה על היהודי – ובמיוחד על העבדים אשר יצאו לחופשי לפני שנים כה רבות – לבצע את תנועת הנסיגה, הפרישה, הבסת העצמי והגבלת העצמי. החירות איננה משחררת את האדם ממוסריותו, אלא אדרבה, מוסיפה עליה. האתיקה היהודית של החירות מתבטאת לא רק בחסד אלא גם בגבורה.

האם היינו מגנים את בני ישראל לו נזקפו לחובתם בליל חמשה עשר בניסן כמה מעשים של ונדליזם, או אפילו כמה מעשי רצח, בהורגם כמה מן הנוגשים אשר השליכו תינוקותיהם אל היאור? ועם זאת, בני ישראל, במצוות ה', מיאנו לעשות כן. הם הכריזו מלחמה על עצמם. וסירבו לספק צורך אנושי בסיסי, את הצורך בנקמה. אך כשגברו על עצמם, זכו אף לגדול שבנצחונות: הם נעשו בני חורין. וזה מה שאנו מנציחים וחוגגים בליל הסדר: חסד וגבורה, תנועה קדימה ונסיגה.

ליל הסדר נפתח בהכרזה על המצה שהיא "לחם עוני", כלומר מזון שלא נסתיימה מלאכתו, פגום, עלוב. התוספות (פסחים קח,א ד"ה מאי) שואלים מדוע קוראים אנו למצה בשם לחם עוני, והרי רבן גמליאל קבע, וההלכה פסקה, שיש לאכול את המצה בהסה משום שהיא סמל לחירות?

התשובה היא פשוטה. גאולה ולחם עוני אינם מוציאים זה מידי זה. אדרבה, הם רעיונות המשלימים זה את זה. מי הוא בן חורין? מי יכול לומר על עצמו שהוא זכה להיגאל? רק מי שמסוגל לגבור על עצמו, לנוע ולהתרחק מעצמו, להתנער מכל אשליה והעמדת פנים. רק מי שמסוגל להשלים עם דלות רוחנית. מי שחייו מסומלים בידי לחם עוני. חסד וגבורה, שניהם הם סמלי ליל הסדר.

את הדברים הנ"ל לא אני כתבתי, כי אם הרב יוסף דב הלוי, הגרי"ד סולובייציק, בתוך ספרו "זמן חירותינו" על פסח וההגדה. אולם כשקראתי את דבריו לא יכולתי שלא להשוות אותם למצבי, ליציאה מעבדות הפרטית שחוויתי זה לא מזמן .

*(הדבר היחיד איתו היה קשה לי להזדהות הוא צמד המילים "לגבור על עצמו" בהקשר למצבי כמי שנכנע ואמר שהוא לא יכול לעשות דבר, והוא חסר אונים למול עבדותו. אולם גם אם נראה אותם כמיועדים ל"לא מכורים" הדברים מתיישבים על הלב.)

אחד הדברים המאתגרים ביותר בתוכנית הוא הפרדוקס, שכדי לנצח את התאווה צריך להרים ידיים ולהגיד בפה מלא שאיני יכול מולה. אני נכנע ונותן לקב"ה להיכנס לעולמי. כל הצעדים הראשונים נוגעים בנקודה הזאת – הגבורה שבתנועת הנסיגה פנימה, וקבלת המציאות כמבטאת את רצון אלוהים. כשהגעתי לתוכנית, ביקשו ממני על הסף להודות שאני חסר אונים, "להתנער מכל אשליה והעמדת פנים" שאני יצליח אי פעם להתגבר על התאווה שלי, שהכל בסדר בחיי חוץ מהתאווה, ועוד אשליות בעזרתם חייתי עד היום. ביקשו ממני להשלים עם הבעיה שלי, לקבל את מצבי כרצון אלוהים, את זה שאני מכור ואת זה שהאופי שלי פגום ואת זה שאני רוצה ונמשך לתאווה. להכיר בכך שבידיי "לחם עוני", וכל חיי אשאר עם אותו לחם פגום שבני אדם רגילים היו מואסים בו זה מכבר. וזה רצונו של אלוהים ממני.

באותו רגע של נסיגה, של גבורה מצידי שהתבטאה ב"נסיגה, פרישה, הבסת עצמי והגבלת עצמי", זכיתי לחסד אלוהי. זכיתי להיגאל. "נצחון דרך חוסר אונים בחסד אלוהים" (הספר הלבן בפרק "איך זה עובד"). קיבלתי מתנה של שחרור, שפיות הדעת וחוויה רוחנית. ראיתי כיצד ה' מופיע בתוך מיצרי חיי ומוציאני "למימד הרביעי של הקיום שלי" (הספר הגדול, עמ' 11). נהייתי חופשי לבחור במה שאני רוצה שהוא לאו דווקא קשור למין.

מאז כל יום אני קם ורואה את עצמי כמי שיצא ממצרים. יודע שלולא חסד אלוהים אני ובני עבדים עדיין לאותה תאווה, ומבקש בענווה שאשאר עבד לרבונו של עולם, רק להיום הזה. אך כנראה שפעם בשנה יש צורך למשהו גדול יותר שיזכיר לי את הדברים.