לא מזמן, אשתי הסתובבה בין מדפי ספרים החנות ספרים בירושלים. לידה התגלגל ספר ילדים, וכשקראה אותו חשבה ישר עלי. מיד תבינו מדוע. הספר עוסק במפלצתון קטן שחי בארץ המפלצתונים ובמה שקורה כתוצאה ממריבה שלו עם חבריו. ברשותה של הסופרת, יעל אלבוים, אעתיק כמה קטעים מהספר: (הקטעים עם קו תחתון – אני הוספתי את הקו. הקטעים המודגשים, מודגשים גם בספר)
"מפלצתון הקטן הרגיש נורא, פתאום זרם בתוכו נהר מים גועשים. הוא הרגיש איך הזרם העצום שוטף את גופו, ולא נותן לו לנשום. המים האדירים מלאו אותו מבפנים, אך הוא לא הצליח להגיד לחברים ואפילו לעצמו שהוא מרגיש - עלבון."
מפלצתון הולך באמצע המשחק ולמחרת מחליט להשאר בבית, הוא מרגיש מוזר אך לא יודע להגדיר מה.
"למחרת כאשר התעורר מפלצתון משנתו, הוא הרגיש שהמים שמלאו אותו בימים האחרונים כמעט נעלמו. הוא קם וניגש אל החלון. בחוץ שחקו החברים שלו בכדור, ומפלצתון הקטן רצה לרוץ אליהם ולהצטרף למשחק, אך לפתע –
הוא הרגיש שהרגליים שלו כבדות, כאילו הן נטועות בתוך חול עמוק. הוא עמד ליד החלון והרגיש מוזר. מפלצתון הקטן זכר את העלבון, ולא ידע איך להתמודד איתו. החול הטובעני משך ומשך אותו עוד ועוד, ומפלצתון הרגיש חסר אונים.
איך יוצאים מזה???"
ובהמשך:
"מפלצתון הרגיש שהר געש גדל אצלו בחזה, ומאים להתפרץ. הוא ניסה לעצור את זה, אך ללא הצלחה. הר הגעש גדל וגדל, והלבה שבתוכו בעבעה יותר ויותר. מפלצתון הרגיש תסכול וזעם. וכאשר הלבה כבר הייתה קרובה להתפרץ החוצה, קרע מפלצתון את הציור, בעט בקוביות של המגדל, וזרק את הספר אל פינת החדר."
(הספר נגמר בעמוד ריק בו נכתב שהילדים עצמם יכולים להחליט איך ייגמר הסיפור)
זה אני. כך חייתי רוב חיי. מרגיש רגשות ולא בדיוק יודע מה הם אומרים או מה לעשות איתם. שומר אצלי בלב טינות וכעסים עד שאיני יכול לשאת זאת יותר ואז מתפוצץ והולך לאונן, או פורץ בהתקף בכי היסטרי. בגיל ההתבגרות פעמים רבות הייתי יוצא בכעס מבית הורי, טורק את הדלת ויורד למטה לאחורי הבנין להתאוורר, עד שהייתי נרגע (לפעמים גם הייתה לי חוברת בבודקה מאחורי הבית או במקלט שהייתי מסתכל בה ואולי גם מאונן). גם כשהתחתנתי וידעתי לדבר עם אשתי ולפתוח איתה נושאים מורכבים ורגישים – ברגע שאשתי היתה מדברת על קושי שלה, לא הייתי מסוגל להכיל זאת לאורך זמן, ומתישהו הייתי פורץ בבכי, אחרי יומיים או שלוש. היא מתארת את זה כאילו שבשונה מאדם בוגר קשה לו ורע לו אבל הוא יודע שזה יעבור – מבחינתי העולם נגמר בזה, וזה היה ממלא הכל. כאילו שנתקעתי בהתפתחות הרגשית שלי בגיל מאוד מוקדם ולא ידעתי מה עושים עם הרגשות האלו כשהם נצברים. את רגשות הכעס-אשמה-תסכול-יאוש שחוויתי לאחר התקף תאווה חזק במיוחד עם נפילה כואבת, הייתי משקיע בקופסת גלידה טעימה וכוס יין (הזוי נכון? רציתי להשתכר אבל לא היה לנו אלכוהול אחר).
כיום המצב כבר נראה קצת אחרת. אני לא חסר אונים (בהקשר של מה לעשות מול רגשות). מילת הקוד שלי היא "מוטרד". אני שואל את עצמי "האם אני מוטרד?" אם התשובה היא כן צריך לחפש מה מטריד, וכשמוצאים – לחלוק את זה. עם אשתי, עם חבר מהתוכנית או אפילו עם חבר רגיל תוך כדי שיחת חולין. זה עוזר לי לראות פתאום רגשות שלא שמתי לב אליהם כי אני עדיין קצת קהה חושים. אבל בשביל זה צריך להתקשר לשתף לא רק על התמודדויות מול תאווה, אלא על סתם דברים – שמעצבנים אותי, שמריעים לי, שמטרידים אותי. ככה זה לא נצבר בפנים. כי אם זה נצבר – זה יצטרך למצוא דרך לצאת – ע"י בכי או ע"י תאווה. לפעמים גם הרצון לברוח שיש לי, הרצון למצוא משהו שימלא אותי נובע מכל הרגשות השלילים שהייתי טעון בהם מבלי יכולת לשחרר אותם.
שיהיה לכולנו יום מחובר לרגשות שלנו, לעצמנו ולאלוהים.
