בס"ד
הלשון הייחודית של הפסוק; "ויתהלך חנוך את האלוקים" משכה את תשומת ליבי. מה יש ב - 'את' שאין ב - 'עם'. מצאתי הסבר נפלא של הרב דסלר זצ"ל (מכתב מאליהו ח"א – קונטרס החסד) לדברי המדרש תלפיות: "כי חנוך תופר מנעלים היה, ועל כל תפירה ותפירה היה מייחד יחודים לקונו". לא יתכן שבשעת תפירתו היה דבק במחשבות עליונות שכן אסור על פי דין לעסוק לפנות בדעתו אל משהו אחר בשעה שעוסק במלאכה שלשמה נשכר על ידי אחרים. הייחודים, הוא אומר בשם ר' ישראל מסלנט זצ"ל, היו באמת ייחודיים.
"הוא שם על ליבו ומחשבתו בכל תפירה ותפירה שתהא טובה וחזקה. שיהיו המנעלים טובים. למען יהנה מהם אשר ינעלם. ככה דבק חנוך במידת קונו, אשר ייטיב וייהנה לזולתו, וככה ייחד לו ייחודים. כי לא חפץ חנוך בשום דבר אחר, זולת החפץ האחד, והשאיפה המיוחדת, לידבק במידות קונו. ועוד אחרת לו בזה, כי נשמר מכל שמץ רע, שגם שגגת אונאה ותרמית לא תגיענו, ולא תהא נטילתו יתירה על ערך עבודתו אשר יתן".
תענוג. חנוך 'הסנדלר' לא עובד בשתי עבודות. אסור לו. היצירה שלו היא אחת. ייחודית. נכון, הוא לא תופר רק נעליים, הוא תופר את הקשר שלו לבורא עולם. בעת עבודתו הוא יוצק בנעליים רוח. לא סתם רוח, רוח אלוקים. אנא, שייהנו מהנעליים האלה הלאה. עשה שיגנו על הרגליים. שיחזיקו מעמד כמה שיותר זמן... הוא הולך 'אותו' בפעולה הזו. ההליכה הצמודה שלו לבורא עולם כל כך משמעותית למעלה, שטרם זמנו הוא מגשים את ייעודו. מי שכל פעולה שלו היא 'נתינה' למד ששם נמצא הבורא והוא מתהלך 'את' עובר להתהלך 'עם'...
לדורשים את נח לשבח הדברים ברורים; הוא התהלך 'את' אלוקים. הספורנו - הלך בדרכיו להיטיב לזולתו, והוכיח בני דורו. כצדיק תמים שמצא חן בעיני בוראו, הוא נמצא ראוי להיות מי שיתחיל את העולם מחדש. וכך, בכל יום ממאה ועשרים השנים האחרונות של העולם במתכונתו הבראשיתית, הוא פעל למען הזולת. מעת שנצטווה להתחיל במלאכת בניית התיבה והתכונן לשתילת עצי הגופר. הוא הסביר לכל מי שהיה מוכן לשמוע מהי מטרתם. הוא התהלך 'את' ממתי שהשקה בתשומת לב רבה את שתילי העצים הצעירים טרם הפכו לקרשי הענק בני שלוש מאות אמה. גם כשקצץ את הענפים האדירים ושייפם לקרשים. הוא 'ייחד ייחודיים'. בכל מהלומת פטיש או נעיצת מסמר. בכל מריחת זפת, עם מברשת ובלעדיה, הוא ייחד 'את' בתחינה; שיחזרו בתשובה. שתעמוד התיבה במעמסת מי המבול. שתגן על מי שראוי להגנתה.
היו לו בלי סוף הזדמנויות להתהלך 'את'; בחלקו את התיבה לקומות, ואת המדורים לתאים. בהעמיסו אינסוף מזון צידה לדרך, כל נצרך ומאכלו המותאם לו. בהתהלכו בין בעלי החיים שנהרו מכל עבר אל התיבה. בהכוונתם פנימה אל תאיהם. לא אכפת לו להיקרא קטן אמנה, העיקר שייטיב. נכון כשיגיע המבול זה יהיה הדבר הטוב, אבל עד אז... עד לרגע האחרון, הוא נשאר להתהלך 'את' בחוץ. עדיף לו שמפעל חייו יעשה את פעולתו מבלי שישמש מחסה פעיל. מאמין (ואינו מאמין) שיש סיכוי שהגזרה תתבטל, נכנס רק כשהמים הכריחו אותו. מבין שעכשיו שיש לו 'את' חדש. להתהלך כנס. כעובד בגן החיות הצף הגדול בעולם, ברור לו שאין דבר טבעי בהימצאות בתיבה, רק להמשיך להתהלך 'את' אלוקים. לתת הלאה, לריח ניחוח.
אותו, אלוקים לא לקח. 'רק' עשה איתו ברית. ברית מי נוח.
- - - - - -
ממתי שבאתי להחלמה אמרו לי 'שהכל נמצא במניעים'. אתה יכול לעשות לכאורה את אותו המעשה, כשהמניע שלך משתנה, גם הפעולה שלך תהיה אחרת. 'אפשר לתפור נעליים ואפשר לתפור נעליים'. "אפשר לדרוש את זה לשבח ואפשר לגנאי"... עבר זמן עד שיכולתי להאמין לקבל ולהבין שהכוונה אכן משנה את התמונה. לא ביום, בתהליך. איטי. האסימון החל ליפול כשזיהיתי הבדל בין 'אסור לי להשתמש' של אז, לעומת 'אני לא יכול להשתמש' של היום. הגם שהשורה התחתונה בשניהם היא 'אי שימוש', האחד נובע ממלחמה, האחר מכניעה.
בהמשך הבנתי גם את ההבדל בין לומר אמת, לבין להיות כנה. אמירת האמת מוציאה אותי ידי חובה. אני יכול לסמן לעצמי 'וי' – הייתי בסדר. כשאני מדבר בכנות, חושף גם את מה 'שהאמת' כביכול לא מחייבת אותי, המחיצות מוסרות ממה שמולי. החיבור באמת נוצר. בשלבים מאוחרים יותר התובנה הזו הגיעה למחוזות נוספים בחיי. בעבודה - כן, גם בעבודה. אני יכול ללכת לעבוד כי אני צריך לפרנס את משפחתי, ואני יכול ללכת לעבודה גם כי אני צריך לפרנס את משפחתי. אני שם כדי לסייע. לתת. שירות. להתהלך 'את'.
שנזכה להתהלך. את.
)